תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
עזריה אלון
חבר
15.11.1918 19.1.2014
י”א כסלו תרע”ט י”ח שבט תשע”ד
עזריה אלון נולד בשנת 1918 בפלך ווהלין שבאוקראינה לאמו שרה קיפניס-קוזירובסקי, מורה ומחנכת, ולאביו חיים קוזירובסקי, פעיל ציוני.
היה זה בסיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת המהפכה האדומה ברוסיה ומלחמת כל-בכל באוקראינה.
בבית מורגשת השפעה של זרמים חסידיים, מתנגדים, סוציאליסטים וציוניים גם יחד.
האב היה פעיל ציוני והוא נרדף בשל כך על ידי המשטר הקומוניסטי והמשפחה נאלצת לנדוד איתו.
ב-1924 האב נאסר ב”עוון” פעילותו הציונית ונידון לעשר שנות מאסר ונשלח לארץ גזירה.
בפגישתו האחרונה עם אשתו, כבר מאחורי הסורגים, עודד את אשתו לעלות לארץ ישראל ולהתאחד עם בני המשפחה שכבר היו שם.
ב-1925 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה במושב כפר יחזקאל אצל הדודים בנימין וחווה קיפניס.
כאן היה המפגש המעצב של עזריה עם הארץ, עם נופיה, עם ערכי הטבע ואנשי העלייה השנייה.
עזריה זכה ללמוד אצל משה תלמי ואליעזר שמאלי שפתחו לו את הצוהר לעולם הדעת – לתרבות העברית, למדעים ולטבע הסובב.
עם סיום ביה”ס העממי קרה לעזריה “נס” – מפקח החינוך של הסוכנות זיהה את יכולותיו המיוחדות וביקש מבית הספר הריאלי בחיפה לקבלו כתלמיד, ללא שכר לימוד, וזאת משום שלאימו לא היו האמצעים לממן את לימודי בנה בבית הספר היוקרתי.
ייזכר לטובה ד”ר בירם שהסכים לכך, ועזריה נכנס בשערי בית הספר הריאלי העברי בחיפה.
הוא זכה להחזיר לד”ר בירם טובה תחת טובה והיה שנה אחר שנה התלמיד המצטיין בכיתה.
בשנת 1934 זכה חיים, אביו של עזריה, להשתחרר סוף-סוף מן המאסר הממושך ולעלות ארצה. המשפחה התיישבה בחיפה.
בשנים הללו הצטרף עזריה ל”מחנות העולים” והפך כדבריו ממושבניק לקיבוצניק.
עם פרוץ המאורעות נשבע אמונים להגנה והיה לאחד מאנשי “השורה”.
כשסיים את לימודיו יצא לשנת הדרכה בתנועה בתל אביב ואחריה לשנת הכשרה חקלאית בקיבוץ נען. העמק משך אותו וכשהיה צריך לבחור קיבוץ להצטרף אליו, הייתה הבחירה הטבעית בית השיטה. [או כמו שנאמר “הבוץ דיבר אל ליבו”].
וכך, מאז כ”ה בתשרי תרצ”ט, אוקטובר 1939, היה עזריה לחבר נאמן בבית השיטה, עד יומו האחרון.
“אני לא ממש מהוותיקים”, נהג לומר לנו.
במשק עבד היכן שהיה צריך, בנטיעת “היער”, בסלילת הכביש לבית שאן, בעגלונות ובפלחה. פעמיים נקרא על ידי התנועה והמשק לשוב להדרכה במחנות העולים, בסניפים ובמזכירות התנועה.
כאן החל הרומן הארוך עם נופי המדבר, הטיולים הראשונים למדבר יהודה ולנגב הצפוני.
כך גם נקרא עזריה להוביל כסייר את המסעות הראשונים של פלוגות הפלמ”ח לגיבוש ואימונים הרחק מעינם הפקוחה של הבריטים.
חזרה הביתה, עבודה במשתלה ותחילת המאבק על הקמת המדינה.
עזריה משרת כחייל פשוט בחי”ש גלבוע – עובדים, מתאמנים ויוצאים לפעולות בסביבה לפי הצורך. הוא השתתף בקרבות טירת-צבי, משמר-העמק, זרעין ונוריס.
לקראת סיום מלחמת העצמאות מתחילים לחשוב בבית השיטה על עתידם של הבנות והבנים ילידי בית השיטה.
עזריה מקבל את “דין המשק” ויוצא ללימודי ביולוגיה בסמינר הקיבוצים בת”א.
בסיורים הזואולוגיים עם פרופ’ היינריך מנדלסון והגן הבוטני של פרופ’ יעקב גליל החלו להירקם המחשבות הראשונות על שמירת ערכי הטבע ונוף הארץ.
כאן גם פגש עזריה את אמוץ זהבי, ויחד הם רקמו חלומות וחזיונות על עיצוב נוף הארץ ושמירת הטבע.
עם גמר הלימודים הצטרף עזריה לצוות מורי בית הספר המקומי וחינך את הכיתות הראשונות של בית-השיטה, קבוצת “אלון” ו”אורן”.
הרומן עם רות לבלב על הספסל ליד הצריף וב-1952 הצטרפו רות ובנה גדעון ונבנתה המשפחה.
ב-1953 המשפחה התרחבה ונולד גלעד. באותה שנה הוקמה באופן רשמי החברה להגנת הטבע, עזריה חזר לצלם והחל לכתוב מאמרים שבועיים על הטבע בעיתון היומי “למרחב” ובשבועון “בקיבוץ”.
המשיך להורות בבית הספר המקומי, השתתף בניהול החברה להגנת הטבע לצידו של אמוץ זהבי, ופרסם את ספרו הראשון “פרחי הר וגיא”.
עם התבססות החברה להגנת הטבע החל המאבק לשמירת פרחי הבר, אחד “הקמפיינים” המוצלחים ביותר שהושקו בישראל עד היום. השילוב של חקיקה, הסברה, חינוך ואכיפה הציל את פרחי הבר ומאפשר לנו ליהנות מהם עד היום.
ב-1958 התרחבה המשפחה עם הולדת אביטל, ושנתיים לאחר מכן נולד לרות ועזריה בנם הצעיר יאיר.
ב-1959 נענה עזריה לפניית הרדיו והחל לשדר את הפינה המיתולוגית “נוף ארצנו”, אותה שידר ברציפות במשך 55 שנים עד יומו האחרון.
1964-1967 למד ביולוגיה באוניברסיטת ת”א וב-1969 התמנה למזכיר החברה להגנת הטבע. עד מהרה נבנו בכל רחבי הארץ בתי ספר שדה והחברה הפכה לגוף המוביל במאבקים סביבתיים ותכנוניים למען האינטרס הציבורי הרחב.
עזריה מתמנה כנציג הראשון של הגופים הירוקים במועצה הארצית לתכנון ובנייה ומשתדל להשפיע כמיטב יכולתו בנושאי תכנון המרחב.
עם סיום הקדנציה כמזכיר החברה עזריה לוקח על עצמו מפעל נוסף, האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ ישראל. טובי המומחים בתחומים השונים נקראו לדגל וכך הופק אחד ממפעלי המו”לות המרשימים. עד היום זו האנציקלופדיה היחידה ששורדת את האינטרנט.
בשנים הללו ממשיכה המשפחה להתרחב עם הולדת הנכדים ורות ועזריה הופכים לסבאים מסורים ואהובים.
אחרי גיל שבעים מתחיל עזריה קריירה חדשה: מרצה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. עשרים שנה יוביל עזריה פרחי ארכיטקטורה ויחשוף אותם לתהליכי העיצוב של נופי הארץ.
בשנות השמונים והתשעים לחייו ממשיך עזריה להשתתף בהתוויית דרכו של מכון החגים בבית השיטה ובליווי תנועת “מחנות העולים”, בהכנת מערכי הדרכה ובליווי טיולים.
בשנים האחרונות זכה עזריה להערכה והוקרה רבה מכל שדרות הציבור, על פעילותו למען ערכי הטבע, נופי הארץ ועיצוב הסביבה. תארי ד”ר כבוד, פרסים ואהבה רבה אותה חש בכל מקום היו גמול נאות על שנים רבות של עשייה למען הכלל.
פרידה מעזריה אלון
את ספרו האוטוביוגרפי “טבע ואדם” פותח עזריה באומרו:
“בערוב ימיו אדם שואל את עצמו אם חי כפי שהיה רוצה לחיות…. אין לי אף טיפת חרטה או צער על שהקדשתי שני שלישים מחיי לפעילות לרעיון שמירת הטבע והנוף של הארץ“, – ממש בדרך זו נפרד עזריה מאתנו – בתחושת שלמות פנימית, מלאות ודבקות ב”אני מאמין” שלו, לאורו הלך. וכל שראוהו חשו- אשרי האיש שהלך בשדות, שעמד במכשולי הדרך, במאבקים מבית ומחוץ ובערוב ימיו, נשאר מלא אמונה בצדקת דרכו.
“השנים המעצבות” כדבריו, היו בכפר-יחזקאל , שם התרחש המפגש הראשון עם האדמה וכל שהצמיחה, שם החל לתהות על נסתרות ופלאי היקום, ביציאה אל השמים המכוכבים, בהתבוננות סקרנית ובצימאון לדעת, להבין, לטעום ולחוש בכל חושיו את עולם הטבע. לאורך השנים הפך לאיש רנסנס הבקי במגוון תחומי התעניינות היסטוריה, ספרות, מוסיקה, תנ”ך, ידיעת הארץ, זואולוגיה, בוטניקה, אסטרונומיה פילוסופיה… ומה לא ?
לרומן שניהל לאורך כל שנותיו עם ארץ ישראל קרא- “כישרון לארץ ישראל“… ובאמת נדרש כישרון רב להתמיד באהבה זו, מבלי להתייאש, ולמצוא את הדרכים הראויות לעובדה ולשומרה.
תקווה שריג ז”ל כתבה עליו עם קבלת פרס ישראל לחברה להגנת הטבע ב- 1980: “עזריה מדבר וכותב את טבע הארץ, הריה, עמקיה, נחליה ומדברותיה, את חייתה, עופותיה וזוחליה, עציה, שיחה ופרחיה- אז ועתה. המניע הבוער בעצמותיו הוא – אהבת ארץ ישראל“.
חברו הטוב של עזריה – המשורר יהודה עמיחי שכינה את עזריה: “המאהב הגדול של ארץ ישראל”, כתב בשירו אהבת הארץ על טיבה של אותה אהבה:
“והארץ קטנה מאוד, אני יכול להכיל אותה בתוכי, סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי ומפלס הכנרת תמיד בתודעתי, ולכן אני יכול לחוש את כולה בעצימת עין: ים-עמק-הר…”
איש של חוץ ופנים היה עזריה. עזריה של הכלל היה האדם שהחזיר לעם ישראל את האמונה באפשרות לחנך לאהבת הארץ, האיש ששידר ברדיו לאורך עשרות שנים, שתחומי פעילותו רבים – בעולם האקדמי, ובחברה להגנת הטבע, ניהול מאבקים מתמשכים על הגנת הארץ מניצול, הרס והלבשתה בשלמת בטון ומלט. אבל כל אלה ועוד היו רק חלק מעולמו.
עד יומו האחרון חי את עולמה של בית-השיטה, בכל נפשו ומאודו, כמחנך וכמורה דרך. חניכיו וחבריו שעקבו חורקי שיניים אחר רגליו, שלא ידעו מכנס ארוך, ולא ידעו רחם, הלכו בעקבותיו אל בורות המים ואל גני המדבר וינקו ממנו אותה אהבת ארץ שאין מתחרה לה… עזריה קירב את כולנו בטיוליו והרצאותיו למקומות הסמויים מהעין. בנוסף תרם עזריה מכישוריו כאיש תרבות הכותב פזמונים ומערכונים לחגים, משתתף אדוק בחוגי לימוד כתלמיד וכמורה. פעיל במכון החגים, יוצר ומתווה דרך עם תנועת מחנות העולים, שותף פעיל בהשתלמויות למורים והדרכה בטיולים. ובתוך כל זאת לא וויתר על ההשתתפות במעגלי השרים בערבי השירה של בית-השיטה, ומשתתף נלהב בערבי השירה השבועיים של שרה’לה שרון בעמק.
ישר דרך היה עזריה וכשהתנגשה אמונתו הגדולה בחזון החיים השיתופיים, עם המציאות, נלחם על המשך קיומו של הרעיון הקיבוצי מתוך דבקות רבה.
עד סוף ימיו פגשנו את עזריה בעת הליכותיו בשדות, מרוכז, קולט במלוא חושיו את היש, את פלא הבריאה, את העולם הנגלה בין בריכות הדגים לשדות. ממשיך לשתות בצמא את המראות.
בדברי הפרידה שכתב בספרו אומר עזריה שחייו נעו בשלושה מעגלים- “המשפחה, הקיבוץ והטבע“. הוא מביט לאחור בשלמות פנימית עם כל שיצר והצמיח בעולם.
רבים קינאו בו על שזכה להגיע לגיל הרם במלוא החושים וביכולת מחשבה בהירה וצלולה שאפשרה לו להמשיך להיות פעיל ויוצר גם כשהגוף אותת את סימניו.בפסקה המסיימת את ספרו, תיאר את כל שנפרש לפניו בשבתו בחדר עבודתו. הוא רואה את השמים המתקדרים והמחשבות רואות למרחקים, רואות את שטפי המים שיבואו, את מרבדי הפרחים הצבעוניים, בעלי החיים שילחמו, ישירו, יחצו יבשות ושמים… והמשפט המסיים הוא: “יש למה לחכות“.
כך אני רואה אותו, ישוב ליד שולחנו, סביבו מדפי הספרים העמוסים, מבטו מופנה אל העמק הפרוש לפניו והוא מברך על היש, על העולם החי והנושם שממשיך להתקיים, וקורא לנו חבריו להמשיך ולחיות בתוכו באמונה, בהרמוניה ואהבה.
מודה לך עזריה בשם חברי המקום על כל שנתת והטמעת בביתנו לאורך שנות חייך.
מחבקת אותך רות, ששליווית את אישך בתמיכה ואהבה אין סופית עד אחרון ימיו, ואתכם שבט אלון הגדול- בנים נכדים ונינים, ממשיכי הדרך.
נשמור כולנו על ארץ ישראל כבקשתו ויהי זכרו ברוך ושמור עימנו.
קישור לפרק על “עזריה בן 95″ – מלווה בתמונות יחודיות מפועלו ומשפחתויהי זכרו ברוך
