חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

רגינה ארייך
חברה

 

 12.01.2015

 

רגינה נולדה בעיירה לנגדרייר ליד בוכום בגרמניה, בשנת 1915 להוריה רבקה ויצחק ולה אח בכור וארבעה אחיות. העיירה היתה מזוהמת ושחורה שמסביבה פעלו מכרות פחם. זה היה מקור הפרנסה של תושבי העיירה. משפחתה התפרנסה מחנות בגדים ונעליים שהם מכרו לפועלי המכרות. הורי רגינה הגיעו לגרמניה מפולין לפני מלחמת העולם הראשונה, אביה שירת במלחמה בצבא האוסטרו הונגרי. רוב המשפחה שנשארה בפולין נספתה בשואה. בילדותה הייתה רגינה משחקת עם ילדי השכנים שהיו קתוליים אדוקים ומשתתפת בחגיהם הנוצריים. רק שלוש משפחות יהודיות היו בעיירה. רגינה שנולדה בשנות המחסור במלחמת העולם הראשונה סבלה והיתה חלשה. לתקופה קצרה עברה המשפחה להולנד ושם נולדה אחותה נלי. בגיל חמש עשרה התחילה רגינה לעבוד בחנות נעליים בעיר הגדולה בוכום. עד 1933 היו מרבית התושבים בעיר קומוניסטים והכירו לאבא טובה. אך פתאום כולם הפכו לנאצים ואבא החל להרגיש את הדבר בחנות. המשפחה התפזרה, חלק עברו להולנד, לברזיל ורגינה הצטרפה להכשרה של תנועת הנוער החלוצי בהולנד. קבלתה לענף הרפת היתה “בסכנה” בגלל שהייתה נמוכה, אבל התברר שלעטינים היא מגיעה והיא התקבלה.
ב- 2.1.1935 עלתה רגינה לארץ והגיעה למעיין חרוד אל “קבוצת החוגים”. ביומן של הקבוצה דיווחו: “הגיעו השבוע שש בחורות וחמש פרות הולנדיות…”
רגינה שלמדה בהולנד אחות מעשית בנוסף ללימודי הרפתנות, קיבלה תפקיד חשוב להיות חובשת בתקופת “חומה ומגדל”. היא היתה שותפה לפעילות ההגנה.
כשהיתה סדרנית עבודה למדה כלל חשוב מנחום שריג ואחיה יופה הוותיקים תולים את סידור העבודה על לוח מודעות ובורחים לפני שהחברים באים.
בבית השיטה הקימה רגינה משפחה עם זיגי-אשר ארייך ועם דרורה ביתו. נולדו להם עירית, תרצה, ויצחק.
במשך שנים עבדה רגינה בטיפול בחולים ובילדים. היתה מטפלת של כמה כיתות בשנות החמישים והשישים. מטפלת של כיתות: איילה, תומר, רימון וכפירים. בשנות הפילוג הייתה רגינה מרכזת ועדת חינוך. במשך שנים עסקה באחריות ובמסירות בנושא עבודת הילדים. באותן שנים עבדו הילדים בכל עבודות המשק, בעיקר בעבודות “המוניות” כמו עישוב בשדה, קטיף בפרדס ובכרם, איסוף תפוחי אדמה ובכל ענפי בעלי החיים. רגינה דאגה בעיקר לעניין הקביעות בעבודה, להתאמה של היכולת הגופנית של הילדים לעבודה.
באותן השנים נבנו הבתים הכוללים שהביאו למעט יותר נוחות לילדים ולמטפלות. אבל עדיין הייתה עבודת המטפלת קשה. המטפלות היו חלק חשוב בצוות החינוכי ורגינה הייתה שותפה מלאה לעניין החינוכי. בשנת 1961 הקימו המטפלות את המוסד הידוע בשם “המזללה”, שם אכלו הילדים ארוחת מנחה לפני העבודה ולפני השעורים של אחר הצהריים. מקום מפגש לילדים ולמטפלות.
בשנות השישים החלה רגינה להיות בוועדת הקשר עם החיילים שהיו בעבר בטיפולה בבית הספר, הקשר עם החיילים היה לא רק בחבילות מתוקות שנשלחו לחיילים, אלא, גם בדאגה למגורים, לקליטה במשק בשובם הביתה ובקשר עם המפקדים של החיילים, ורגינה הייתה חלק מצוות בחורות שעסקו בכך שנים רבות.
בשנות עבודתה האחרונות היתה אחראית על חלוקת האספקה לתלמידים ולמורים בבית הספר המקומי  ועל התפעול של משרד בית-הספר. זכורה מכונת הסטינסיל, הצילומים ועוד. במשך שנים היתה רגינה מעורבת ומעודכנת בכל דבר הקשור בטיפול בחברים ובילדים בכל הגילים. היה לה רצון להעניק ולתרום, להיות בחברה. בשנים האחרונות נזקקה רגינה לטיפול והשגחה ולבסוף עברה לגור בבית הפ”ז. לרגינה היו 14 נכדים ו- 17 נינים.

 

יהי זכרה שמור עמנו.  

כשעלתה אמא ב1935 ארצה והגיעה אל מעין חרוד, נשאה עימה רכוש פרטי – ספר תנ”ך עם הקדשה מידיד בעמוד הפנימי האחרון, שכתב לה את דברי רות לנעמי בפרק א פסוק ט”ז:

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר….

 

בשנים האחרונות לחייה נהגנו לטייל בשבתות ואחד המקומות בהם אהבנו לעצור וממנו להביט אל הנוף הנשקף, הוא תצפית הברקן, שעל הגלבוע, ממנה רואים את עמק חרוד ובו בית השיטה.

סיפורי התנ”ך וסיפור עליתם של הורי אל הארץ ואל המעין – מעין חרוד, התגבשו בי למילים הבאות:

 

מעמק בית שאן בואך מגידו / איציק ארד.

ללכת, ללכת בדרך המלך

מעמק בית שאן בואך מגידו,

גלבוע מביט אל מירון ומעבר

קורץ אל חרמון המשליג אל מולו.

למטה בעמק זורם לו בשקט

מָעֳין עיןחרוד החורץ לו דרכו,

גבעת המורה אל תבור אז לוחשת,

כרמל, מוּחרקה ניצבים על גבולו.

גדעון מן העין בשלש מאות איש

אל שונֶם הנמה הוא קרב מִפְאָתָה

ובראש האשמורת ניפץ והרעיש

הוא רדף עמלק עד לבית השיטה.

 

אל עיןדור התגנב להחיות את שמואל

שאול שפחד מפלישתים טרם קרב,

על גלבוע למד שגם בנו יונתן אל

מותוטרם עת, משביליו לא יָשַב.

אחאב ואיזבל בכרם נגזל

אז ישבו ללגום יין בעין יזרעאל,

ממול אליהו ונביאיו של הבעל

הִגְשִימוּ דָמים וּגשמים בִּרְצוֹת אל.

זה נוף אבותי שחלמו אז הורי,

את נוף ילדותי הם הגשימו בדם,

חולמים צעירים עם תנך וטוריה

אל נוף בראשית הם תקעו יתדם.

ללכת, ללכת בדרך המלך,

בערש מולדת, ברחם אבות.

הורי שילדוני לאורך הדרך,

עודם מהלכים כאן, בארץ הזאת.

  

שלום לעפרך, אמא.

 

 יצחק ארד – בנך

 

יהי זכרו ברוך

backtotop