חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

עמליה קנטור
חברה

 

  


 18.01.1923         4.09.2013          

 א’ שבט תרפ”ג               כ”ט אלול תשע”ג         

 
עמליה,   בתם של בלה וגבריאל גיברמן, נולדה במוסקבה בשנת 1923. בת שלוש עלתה לארץ-ישראל עם הוריה, לאחר שאביה נכלא בגין פעילותו הציונית והשלטונות העדיפו לשולחו לפלשתינה על פני סיביר.
עמליה עברה עם משפחתה מתל-אביב לחיפה. למדה בבית-הספר הריאלי אך עיקר עניינה היה בלימודי הפסנתר, אותם למדה מגיל שש אצל טובי המורים. כנערה וגם כמתבגרת הופיעה בקונצרטים כסולנית,  ומלווה נגנים אחרים.
בשנת 1948 נישאה למנחם קנטור. ב- 1949 נולדה בתה טליה וב- 1953 נולדה עופרה.
בתקופה זו כבר לא למדה ולא הופיעה, אבל לימדה נגינה.
אחרי מבצע קדש, פורקה החבילה והבנות עברו עם מנחם למעגן מיכאל.
ב- 1960 נקלטה, עם בנותיה, בבית-השיטה ומאוחר יותר התקבלה לחברות בקיבוץ.
לאורך השנים עבדה כמטפלת בכיתות “רימון” ו”נרקיס”, במועדון החברים, בדואר ובמזכירות חרושת-מתכת, וכמדפיסה מיומנת ומבוקשת.
יותר מאוחר עסקה בהדפסה ועריכת עבודות של סטודנטים – בעיקר – וגם סייעה בארגון החומרים ליצירתה של תקוה שריג.
במשך שנים ליוותה את אירועי החג בנגינתה.
עם בוא העליה מרוסיה התמסרה לליווי “בית ראשון במולדת” ועשתה זאת בלב ובנפש.
בשש השנים האחרונות עברה, על פי בחירתה, לדיור המוגן של בית-אלפא, כדי לזכות בעוד עצמאות.
לפני כחודשיים שבה לבית השיטה לחדר פרטי בבית הפז. צוות הבית פגש אותה בשמחה ובחום רב.
השבועות האחרונים היו עבורה, כנראה, תקופה של ימים נפלאים.
עמליה נפטרה בערב ראש השנה, כשהיא מוקפת בבני משפחתה האוהבים.
 
יהי זכרה ברוך
 

הרואה בַּנִסתרוֹת

דברי הספד לזכר עמליה קנטור

 

שְׂבֵעת ימים וגדושת חוכמת חיים הלכה עמליה לעולמה.

הליכה חרישית בזקיפוּת קומה אצילית, כדרכה בתִשעים שנותיה.

לכאורה, מדמויות הרקע המכוּנסת בִּצללי עולמה; ולמעשה, נתקיימה בה מזיגה מופלאה של מי שניחנה בכישרון מיוחד להַעֲרות לִפנימיותה את הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת בַּהוויה האנושית.

שנים רבות נודעה עמליה כַּפסנתרנית המעוּלה בפאתי הבמה הבוהקת בליל הסדר ובַהתקדשוּת החגיגית של ראש השנה. ארנסט הורביץ, שניצח ביד רמה על המקהלה והתזמורת, שמר כל הזמן על קשר עין נסתר עם עמליה שנבלעה בין קלידיה כמתרחקת מאור הזרקורים. בנגינת קטעי מוזיקה קלאסית באזכרת הנשמות בערב יום הכיפורים היא פסעה מעדנות אל פסנתר הכנף נוכח הקהל הרב והדומם, אך כאילו ניסתה להצטנף מאחורי דפי התווים בחלקתה המוחשכת. היה זה תמיד מבטו של ארנסט הממתין להִנהוּן ראשה הסמוי, שהסגיר את בכירוּת מעמדה וכישרונה.

בעבודתה במועדון החברים בימי תִפארתו, לצד אברהם הקש ואביבה סלור, הייתה ספונה בעמדת ההגשה הדחוקה בין קופסאות הוופלים והביסקוויטים לכיורי השטיפה.

כך בספרייה היא כאילו הייתה שרויה בפינתה הצדדית במנותק מהמתרחש; כמו גם בשתיקתה המצועפת במלאכת ההדפסה ובמגעיה עם הציבור הרחב בעבודתה במזכירות.

אולם דבר לא נסתר מעיניה.

עמליה התברכה בטביעת עין חדה ובהבנה חודרת של נפש האדם.

היא לא הייתה מהמגמגמים. עמדותיה העקרוניות היו סדורות ונחרצות, אולם בתחום הפרט נקטה רגישוּת אנושית עמוקה. בלא אומר ודברים היא ידעה לפרש ולפענח את הדקויוּת השבריריוֹת והמרומזוּת בהליכות סביבתה. בחוג נאמניה היא לפעמים ביטאה בהיסוס את שנבצר לראות ולומר. מילים ספורות ומדויקות הקולעות אל חדרי הלב.

עמליה נמנתה על הגרעין המדומיין של מְסַפְּרֵי סיפורו של המשק.

מְסַפְּרֵי סיפורם העלוּם של אנשי השוליים והקצוות;

מְסַפְּרֵי כאבם וגבורת רוחם של השכוחים והנידחים;

מְסַפְּרֵי תעצומות הנפש הנסתרות מן העין.

 

עתירת עשייה ושְׂבֵעת ימים נאספה עמליה אל בית עולמה.

בשבילה הנסתר היא ניתבה בצניעוּת מופלגת את אִמהוּתה ואת תרומתה האמנותית;

ובאהבה גדולה נעטפה עד אחרון ימיה.

זִכרה נצוּר בהוקרת אמת.

ניר מן

 

תשרי תשע”ד

 

יהי זכרו ברוך

backtotop