חיה גוריון – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

חיה גוריון
חברה

נולדה – כ”ז תשרי תרע”ה – 17.09.1914

נפטרה – ח’ סיון תשע”א – 10.06.2011

חיה נולדה ב-1914 למשפחת בלום, בעיר העתיקה בירושלים, בת זקונים לארבע אחיות ושני אחים. אביה, יצחק בלום, עלה ארצה מפינסק ב- 1890. אמה חוה נולדה בעיר העתיקה בירושלים. האב סחר בחומרי בניין, כימיקלים וצבעים, וכציוני גייס את יהודי ירושלים לקנות אדמה בעבר הירדן המזרחי, כדי ליישב שם יהודים, דבר שבסופו לא הוגשם כי הטורקים “שמו להם רגליים”.

חיה למדה בבית-הספר היסודי לבנות “למל”, הטוב שבבתי-הספר בירושלים – והתגלתה כילדה עצמאית וכספורטאית. ב”למל” הצטרפה לתנועת הצופים, ועם חברותיה שם עברה ל”לגיון הצופים” אשר התמזג מאוחר יותר עם “המחנות-העולים”. עם סיום לימודיהן ב”למל” זכו התלמידות למתנת טיול בעמק חרוד ובגלבוע. הרושם היה כביר – וחיה גמרה בנפשה לחיות בעמק הזה.

בתום שנתיים של לימודים בגמנסיה ריאלית למסחר, ובלימודי ערב בניהול חשבונות בבית-ספר “נפחא”, מגיעה חיה, בניגוד לעמדת הוריה וכמעט בהסתר, לבית-הספר החקלאי בבן-שמן, והיא מחוסרת כל. כדי לממן את לימודיה היא מתפרנסת מריכוז חדר-האוכל של בית-הספר. שם היא מצטרפת לחוג “המחנות-העולים”, ולומדת בכיתה אחת עם חוה נאמן ואברהם ארגוב. לקראת סיום לימודיה בבן-שמן מגיעים לשם “החוגיסטים” אברהם אדרת, אריה דותן ופלח, כדי לארגן את קבוצת ההכשרה המיועדת לקבוצת החוגים. את שנת ההכשרה עוברת חיה עם חבריה בקיבוץ בית-זרע. חיה נאבקת – ובהצלחה – לעבוד בכל עבודה גברית שבנמצא: קציר בחרמש, העמסת חציר בקלשון, עידור בטוריה ולבסוף, במשאת נפשה, עבודה ברפת.

על אף רצונה להצטרף לקבוצה במעיין חרוד, היא נשלחת לקבוצת החוגים ברעננה, אבל בתום שנתיים של עבודה בגן-הירק, היא מממשת את חלומה ועוברת ב- 1934 לקבוצת החוגים במעיין-חרוד.

פרק רעננה לא נשאר חסר משמעות בחייה של חיה. שם הכירה את הייקה בעל ההומור המיוחד ותבונת הכפיים, אורי גריי, שיהיה לימים איש חייה.

כשעברה קבוצת החוגים לשטה, בסוף 1935, היתה חיה בין ראשוני העוברים, והיתה הטבחית הראשונה בצריף שהוקם בצמוד לבית-השייח, בסמוך לבתי הכפר שבו התגוררו עדיין אריסי הכפר. בין שאר תפקידיה היתה חיה חייבת ללכת רגלית, טרם שחר, אל תחנת הרכבת בשטה כדי לשאת משם, על כתפיה, את שק הקמח היומי. על גג בית השייח תחת אוהל, הקימו חיה ואורי חיי משפחה. בני הזוג נישאו בכפר יחזקאל, ובעוד הרב מביא אותם אל מתחת לחופה, חיסלו “החוגיסטים” את כל הממתקים והעוגות שהביאו עימם הורי ואחות הכלה. החיים בקבוצה לא היו קלים: חולי וקדחת תקפו את חיה ואורי, שנאלצו לעזוב את הקבוצה ל”חופשת הבראה”, שהתארכה לארבע שנים על הכרמל. שם, על ההר הירוק, נולדה כרמלה ב- 1940, ומשם בא לה שמה. בני הזוג, עם בתם הפעוטה, עברו לשנתיים לירושלים, מטעמי ביטחון.

ב- 1943 שבו אורי וחיה לבית-השיטה. חיה, ששוב לא היתה כשירה לעבודת גברים, עבדה שנים בטיפול בילדים בגיל הרך, ומאוחר יותר במשך שנים ארוכות בתפירה במתפרת הקיבוץ.

ב- 1946 נולד אמנון, ושני ילדי המשפחה גדלו והיו משולבים בחיי חברת הילדים בבית השיטה.

חיה תמיד נהגה בנימוס, בעדינות, בהכנסת אורחים “ייקית” – אך גם שימרה את מנהגי בית אבא המסורתי.

אורי נפטר בשנת 1995, וחיה זכתה לאריכות ימים, עד גיל 96.

בשלוש השנים האחרונות לחייה שהתה חיה בבית הסיעודי בבית השיטה, בית הפ”ז, ונהנתה מהטיפול המסור של צוות הבית. בשבוע האחרון התדרדר מצבה הבריאותי, והיא נפטרה בשיבה טובה ביום שישי לפנות בוקר.

יהי זכרה שמור עמנו

אמא

בימים אלה אני באמצע הקריאה של ספרו המעניין והכל כך קשה להשגה, של גיורא נאמן (“להציל את ציקלופ”), על תולדות משפחתו, ועל השתלבותה בהקמת בית השיטה ופיתוחה כמפעל ציוני מופלא ומשגשג.

רציתי שוב לשמוע גם ממך על אותם ימי בראשית, של שנות העשרים של המאה הקודמת. וכך – בישיבתי ע’י מיטתך בבי’ח העמק, שבו ילדת אותי, ניסיתי להתקדם כמה שיותר בקריאת הספר, תוך שאני פוזל לעבר מסכת החמצן ממנה שאבת חיים, אך שאותה הרבית להסיר, מתוך בלבול חושים ומצוקת הגוף ההולך ונחלש.

קיוויתי, אך ידעתי שכבר מזמן איחרתי, ששוב תחזרי לעצמך, ושאוכל לברר אתך עוד כמה דברים, שלא הספקתי בעבר. כמו למשל הדמיון אותו לא הכרתי, בין מסלול חייך, לזה של חווה נאמן – פוטרמן, חברתך מבי’ס החקלאי בן-שמן. אמו של גיורא.

רציתי לברר למשל איך את, בת הזקונים למשפחת בלום, בת תשע הנפשות משכונת מקור ברוך, דור רביעי בירושלים, מרדת כבר בגיל העשרה, בכל שהתוו וציפו ממך הורייך. בניגוד לחיי בורגנות נוחים בעיר, החלטת דווקא להגשים חלום חיים משונה: לימודי חקלאות בבי’ס החקלאי בבן-שמן. ולאחריהם, הכשרה חקלאית והקמת חברה שוויונית צודקת, שבה נותן הפרט ככל יכולתו ומקבל עפ’י צרכיו. ניסוי חברתי על גבול האוטופיה, שלא תמיד צלח ולעתים אף לא שרד את קשיי הזמן והמקום.

סיימתן, את וחווה והזוג הצעיר הירושלמי תקווה ונחום שריג את הלימודים בבן שמן.לימים, יהפוך נחום שריג למפקדה הנערץ של חט’ הנגב, אחייך יתבססו בעסקי מסחר בירושלים ובת”א. ואת, תמשיכי בעקשנות בדרכך לעבר “הגשמה עצמית”, בניגוד מוחלט לדעת אחייך ורצון הורייך.

ימי ראשית קיבוץ בית השיטה, שנות העשרים ב”מעיין” הלא הוא מעיין חרוד. למרגלות הגלבוע ו”הר הקללה”. המקום בו נפל שאול המלך על חרבו. ימים קשים, מאבק בערבים, יתושים, קדחת, ביצות טובעניות, חוסר עבודה, דלות ואפילו רעב.

ובקבוצה – שני מחנות חברתיים מנוגדים באופיים: היקים מצד אחד ובני הארץ מן הצד השני.אלו מתנשאים בתרבות אירופה שלהם, מאזינים לשוברט ומוצארט אך מדברים עברית עילגת במבטא כבד. ומנגד, בני טובים אליטיסטים עירונים, בוגרי גמנסיה הרצליה, “הריאלי”, “החוגים” והירושלמים האיכותיים, אליהם את משתייכת.

המרקם החברתי הזה, של אנשים בתחילת שנות העשרים, חלקם עדיין לא מגובשים, בעלי מרץ והורמונים מתפרצים, ביחד עם קשיי השעה, המקום ופערי התרבויות, יצרו לא מעט חיכוכים, אהבות נכזבות, קנאויות והתאבדויות.

עם זאת, השכלתם גם לשמוח ביחד. צברים מתנועות נוער שרים ורוקדים הורה, קראקוביאק ופולקה רוסית ביחד עם קבוצת היקים, עד אור הבוקר. אבא מלווה בגיטרהאת שירת קבוצת היקים, לא פלא שאת מתאהבת בו,לומדת גרמנית ומדברת אותה על בוריה. לימים, את ואבא משתמשים בשפה זו בעיקר כדי להסתיר מכרמלה וממני איזשהו סוד תורן…

ובימים, דונם אחר דונם נכבשים. ואת אמא, מקימה ומטפחת במקצוענות וחריצות גן ירק לתפארת. גם שישים שנה לאחר מכן, ואבא כבר לא איתנו, את ממשיכה לטפח את הגינה ולא מוכנה להיפרד מגן העציצים במרפסת החדר, למרות שמצבך כבר חייב מעבר ל”בית הפז”.

לא אשכח את המסירות והחריצות שלך אמא בחיי היום יום שלנו בילדותנו. זכור ליבעיקר טעם מיץ הרימונים הנפלא לו זכיתי באופן ייחודי בכל פעם שהייתי חולה בבית הילדים המשותף,או אף בחדר החולים הקיבוצי.

אנו הילדים, כמו גם הנכדים והנינים, מוקירים את דאגתך ומסירותך, זוכרים איך קיבלת את פנינו באהבה ובאירוח מוקפד, בכל פעם שהגענו לביקור.

אמא יקרה, נוחי על משכבך בשלום, כאן על הגבעה באדמת העמק שכה אהבת, ליד אבא, איתו הקמת קיבוץ ומשפחה למופת.

באהבה רבה – אמנון בנך

יהי זכרו ברוך