לבנה סוויד
חברה

 

  12.9.1937                22.9.2016.   י”ט אלול תשע”ו

לבנה נולדה בתל אביב ב1937 להוריה משה ומרגלית פרולוב.

במשפחת אביה משה בבולגריה המצב הכלכלי לא היה משופר, הם התפרנסו מעבודות שונות ומהיותם קצבים. המשפחה הייתה מסורתית וחגגה את החגים היהודיים.

משה עלה מבולגריה לאחר שהשתחרר מהצבא הבולגרי. למרות שהיחסים עם הגויים הבולגרים היו טובים, עלה משה ארצה בהיותו כבן עשרים עם דודו באוניית משא שהביאה בהמות לארץ. משה ודודו טיפלו בבהמות וכך הגיעו ארצה. עם קום המדינה עלתה כל משפחתו ארצה והצטרפה אליו. היו אלה שנות המנדט הבריטי והתנאים היו קשים. משה לא מצא פרנסה קבועה.

ילדותן של לבנה ואחותה זהבה עברה עליהן בתל אביב.

 זכרונות טובים היו לה מבית הספר היסודי, בו למדה. זכרה לטובה את מסיבות קבלת השבת והחלות הקלועות,  בכתה, את קופת הקרן הקיימת אליה תרם כל ילד חצי גרוש ביום שישי , זכרה את מסיבות ימי ההולדת הצנועות של אותם ימים בהן הוגש כיבוד צנוע מעשה ידי אמה ואת משחקי החברה בהם שיחקו.

בהיותה בכתה ד’ עברה המשפחה לפתח תקוה. בתקופת מלחמת השחרור אביה  משה היה יוצא לשמירות באזור ראש העין שהיה אז אזור גבול.  בפתח תקוה חוותה לבנה את ההפגזות כשהפגזים נפלו בקרבת בית המשפחה.

אחרי תקופה בפתח תקוה, עברה המשפחה ליפו, שם היו רבים מעולי בולגריה. לבנה למדה בבית ספר מקצועי.

בת 17 התגייסה לצבא. פקידה פלוגתית בנחל המוצנח. עם הפלוגה שלה כחיילת יחידה יצאה גם לסיני במבצע קדש. בתום המבצע, נסעה כל הפלוגה לטיול גדול בסיני, אז הגיעה גם לסנטה קטרינה. הנסיעה נמשכה ימים אחדים בהם הייתה כל הזמן חיילת יחידה בין חיילים.

כשהשתחררה לבנה מהצבא החלה לעבוד במטוויית צמר שם עבדה כשש שנים במשמרות  סביב היממה, בתקופת הפיחות הגדול פוטרו פועלים רבים וגם לבנה ביניהם. מחוסרת עבודה, הציעה לה משפחתה לנסות לחיות בקבוץ. למרות שהדבר היה זר לה לא התנגדה וכך הגיעה לבית השטה. תחילה עבדה בזיתיה.  באחת הנסיעות להצגה בעפולה נפגשה עם הנהג של הטנדר , יהושוע, כך החלה מערכת היחסים ביניהם , התקרבו זו לזה ולבסוף אף התחתנו .

נולד יוסי ואחריו גלית, לבנה מאוד רצתה לנסות לחיות קרוב למשפחה בתל אביב. המשפחה עזבה לתקופה קצה עם שני ילדים קטנים, וחזרה אחרי פחות משנה. לבנה החלה לעסוק בתפירה ומאוד אהבה את העבודה הזו. רחלי ונעמי נולדו . הייתה זו משפחה מאוחדת, יהושוע עבד בלול, בצניעותו הרבה השקיע הרבה בקליטה של לבנה מחדש בבית השטה ובמשפחה, ובגידול הילדים . 

מחלתו של יהושוע הייתה קשה. הוא סבל ולבנה איתו. 

אחרי מותו היה ללבנה קשה להסתגל לבדידות, אך התגברה על הקשיים בתמיכת המשפחה שהלכה וגדלה. נולדו נכדים, ולמרות שחלקם חיו רחוק ממנה היא הייתה מלאה אותם. לאחרונה נולד נכדה האחרון בן לנעמי ולבנה זכתה לקרבתו כאן , ולמרות גילה התגייסה לעזרת נעמי. 

ברשימתה לאחר מותו כתבה לבנה ליהושוע: היית אדם נהדר ואבא נהדר, מאוד אהבתי להיות אתך, תמיד עזרת לי ולילדים, לא נשכח אותך. יהושוע אני מקווה שיהיה בינינו קשר, שתופיע בחלומותי.  לבנה נפטרה, כשיהושוע  מופיע בחלומה.

יהי זכרה שמור בינינו.

 

 

 

אמא שלנו,

תמיד צחקנו שאת כמו חייל קרבי- מסתפקת במועט, צנועה ומוכנה תמיד לרוץ לעזור לנו בכל דבר.

כל השנים היית מלאת דאגה אלינו, שנדע להסתדר לבד, ואנחנו כבר למדנו שצריך קצת פחות לספר לך כי אחר כך לא תשני כל הלילה.

היית אדם ישר ותמיד הצגת את הדברים כפי שהם מבלי להתיפייף.

קלטת אנשים מרחוק וידעת להזהיר אותנו מדברים שרק את היית מסוגלת לראות.

בתקופה האחרונה ממש הכנת את הקרקע לעזיבתך ודאגת לסגור מעגלים כדי שהכל יהיה מסודר אחרי שתלכי.

אפילו כשעלית לקבר של אבא אמרת פעם בציניות “מה, כל האיצטרובלים האלה יפלו עלי?”

אז תפסיקי לדאוג, אנחנו נסתדר ונשמור שהכל יהי פורח ונקי סביבך

 אוהבים

 נעמי,רחלי, גלית,יוסי וכל הנכדים

 

אמא יקרה שלי,

שלושה וחצי חודשים מאז שהגוף שלך התחיל לבגוד בך.

ידעת שהסוף מתקרב, אבל לא ויתרת על עוד קצת זמן איתנו.

נכנסת לניתוח באומץ.  אחרי שבועות ארוכים חזרת להכרה ונתת לנו ימי חסד אחרונים איתך.

נתת לנו זמן לעכל את לכתך וזמן להרעיף עלייך אהבה ותודה.

אמא יקרה,

החיים שלך לא תמיד היו רווי נחת.

עברת תקופה קשה כשאבא היה חולה.

ליווית אותו, טיפלת בו ותמכת בו ובסוף נותרת לבדך במערכה.

אני שמחה על שהיתי לצידך, תמיד.

אמא,

עשית למענינו כלכך הרבה.

אין לתאר את ההקרבה ואת הנחישות שלך בכל מה שקשור בנו, הילדים שלך.

איך הגעת לכל טקס צבאי של יוסי. לכל יעד שהתבקשת להגיע כדי להיות לצידינו, הגעת.

אמא,

אמרתי לך כשמבטך עוד היה עיקבי אך ראיתי שאינך רוצה להמשיך עוד…

את אמא נפלאה, אין אמהות כמוך, את מיוחדת במינך ואנחנו אוהבים אותך מאוד.

ומעריכים את כל מה שעשית למענינו.

אמא,

גרת איתי בבית כ-6 שנים, עזרת לי בגידול הבנות. לא תמיד היה לנו קל, אבל תמיד היתה שמחה ברקע.

אני שמחה שיכולתי להעניק לך שנים ארוכות של שמחה ואושר.

שיר וקרן אוהבות אותך והרעיפו עלייך אהבה, שמחה ואושר.

אני שמחה על כל רגע שהיינו ביחד.

אני אוהבת אותך,

את חופשיה, לכי לדרכך בחופשיות ובקלות.

נתת לנו את הזמן הדרוש להתרגל ולשחרר אותך.

את איתנו לנצח ואנחנו נדע לתקשר איתך.

 

שלך, רחלי

 

 לאט לאט נפרדה לבנה מן העולם- מבנותיה, בנה, נכדיה ואחותה.

בשקט הילכה כאן בינותינו, נושאת שנים רבות לאחר מות יהושע, את משאה,  בלא מירמור ותלונה. מרפדת את עולמם של ילדיה בכל הטוב שרק ניתן-

בית חם, דאגה ואהבה, ללא לאות, מבוקר עד לילה וכך לאורך שנים.

כשבאו הנכדים לעולם בחרה להתמסר לגידולם, לחיות איתם, להיות איתם ולמענם. גייסה כוחות לנסיעות ולנתינה על סופית –  עטפה חיממה, עירסלה, חיבקה וליטפה. האכילה, טיילה גוננה בכל נשמתה.

רק כשחשה שכולם גדלים ומתחילים להיות יותר עצמאיים, ונעמי חיה כאן עם הנכד הקטן בשמחה וגיל- רק אז שחררה  והרפתה את אחיזתה בחיים.

גופה שעייף החל נותן אותותיו הלך ונחלש…

חודשים רבים עוד שהתה בעולמנו אך הפעם הבנות הן הנותנות, מחבקות, עוטפות מבקרות, משיבות לאימם אהבה ותודה.

כשיצאה נשמתה של לבנה למסעה בעולמות הרחוקים חשבתי על שירו של יהודה עמיחי שנפרד מאימו בתודה ובידיעה שסוף סוף היא משוחררת    וזה השיר:

משוחררת – יהודה עמיחי

משוחררת היא, משוחררת. משוחררת מן הגוף

ומשוחררת מן הנפש ומן הדם שהוא הנפש,

משוחררת מרצונות ומשוחררת מפחד פתאום

ומפחד עלי, משוחררת מכבוד ומשוחררת מן הבושה

משוחררת מתקווה ומייאוש ומאש וממים

משוחררת מצבע עיניה ומצבע שערותיה,

משוחררת מרהיטים ומשחוררת מסכין ומזלג,

משוחררת מירושלים של מעלה ומירושלים של מטה,

משוחררת מן הזהות ומתעודת הזהות

משוחררת מן החותמות העגולות ומן החותמות המרובעות,

משוחררת מן החותמות העגולות

ומן החותמות המרובעות,

משוחררת מתצלומים ומשחוררת ממהדקים,

משוחררת היא, משוחררת.

וכל האותיות וכל המספרים

אשר סידרו את חייה משוחררים גם הם

לצירופים חדשים ולגורלות חדשים ולמשחקים חדשים של כל הדורות שיבואו אחריה.”

      עתה הגיעה לבנה אל המנוחה. נשמור את זיכרה בתודה ובהערכה. 

 יהודית

יהי זכרו ברוך