תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
יהודה מייטרמן
חבר
ז’ באייר תרס”ו ח’ בסיוון תשנ”ג
2.5.1906 28.5.1993
יהודה נולד בעיירה קטנה ליד חלם, פולין, הוריו טוביה וסימה. בעודו רך, נסע אביו לאמריקה מפחד לגיוס לצבא והאם נשארה עם שלושה ילדים שהתקשתה לפרנסם. יהודה עזב את ה”חדר” ויצא לעבודה, בגיל שלוש-עשרה החל לומד סנדלרות והיה בעל מקצוע מעולה. בן עשרים ואחת לשירות בן שלוש שנים בצבא הפולני. הכין נעליים לקצינים ואת הכסף שלח לאמו.
בשובו מהצבא נישא למלכה ונולד צבי. יהודה פתח סנדלריה והתבסס. מלכה נפטרה ויהודה חזר לבית אמו עם התינוק. אזור מגוריו נכבש במלחמת העולם השנייה בידי הגרמנים ואחר-כך בידי הרוסים. יהודה התגייס למשטרה הרוסית, אך עם שוב הגרמנים צרר את בנו בתרמיל גב וברח לרוסיה. כל משפחתו הושמדה בשואה.
הובל לסיביר, ברח דרך טשקנט ואוקראינה עקב תנאי חיים קשים ומגיפות, אך נתפס ונשלח למנצ’וריה. משם הצליח לברוח לסיביר. בעיירת גבול הכיר את רחל. צבי היה במצב נואש ורחל טיפלה בו במסירות. יהודה נישא לה. ביום עבד בבית חרושת ובלילות עשה נעליים. ב-1946, בדרכו לגרמניה, עצר בפולין והיה טבח במחנה של ילדים יהודים, לקראת עלייתם. צבי נשלח עם קבוצת ילדים, יהודה מהיר אחריו והצליח למצוא אותו. המשפחה עלתה באוניית המעפילים “תיאודור הרצל”. בהגיעם ארצה גורשו לקפריסין, שם נולדה הבת חיה.
ב-1947 הגיעה המשפחה ארצה וכעבור שנה לבית-השיטה. יהודה עבד בבית חרושת לנעליים וכשהוא נסגר עבד בסנדלריה בתיקון נעליים. בבית השיטה נולד יוסף. כאן יהודה שיקם את חייו מהתלאות שעברו עליו. בשנים האחרונות ייצר דברי עור ב”בית הפיקוס”.
אחרי ניתוח לא שב להכרתו ובן שמונים ושבע נפטר.
נקמתו של מייטרמן
ניר מן
שנים רבות עבד יהודה מייטרמן בסנדלרייה. יהודי פשוט ושתקן גדול שיקצר המצע לתאר את תלאותיו וייסוריו בשנות השואה. גם בשנות זקנתו ניכר במבנה גופו ובזרועותיו העבות שהיה בעל גוף בצעירותו. שתיקתו הנצחית הוסיפה ממד מאיים משהו לחזותו המפחידה ממילא. בעצם הוא לא לגמרי שתק, היה לו מין הִמהום זעוף שנשמע כמין נהמה כבושה. אבל אולי זה בגלל שתמיד היו לו מסמרים בפה או ניטים לאבזמים. בצריף הסנדלרייה בקיבוץ הוא היה מכונס בשרפרף רצענים, לבוש סינור מרופט עם שאריות דבק ומשחת נעליים, שקוע בעבודתו ומסמן בתנועת יד קצרת רוח לעבר מדף המִנעלים. מצד אחד היה ברור שהוא הכי מהשטאטעל היידישיסטי בפולניה או גליציה, אבל במראהו הכמעט אלים הוא ממש לא התאים לפרופיל של יהודי העיירה. רק משהתוודעתי כעבור שנים לבריונים היהודים ביצירותיהם של י”ל פרץ ויעקב כהן הבנתי שכבר פגשתי את בן דמותם החסון והשרירי בסנדלרייה במשק.
ביום השואה, כשהייתי בן ארבע-עשרה, רצתי בהפסקת הבוקר להכניס סנדל קרוע לסנדלרייה. התרגולת הזאת הייתה עניין של שניות ספורות בלבד. מייטרמן היה מהמהם ומצביע על המדף, הייתי שם את הסנדל ושלום על ישראל. מכיוון שהלכתי רוב הזמן יחף, לא כל כך היה אכפת לי מתי הסנדל יתוקן; אלא שבאותו יום שואה משהו בהמהום שלו היה קצת שונה. בהתחלה חשבתי שאולי השמיעה מטעה אותי, אבל גם בהבעת פניו ראיתי שהוא מתכוון למשהו. אתה יודע, הוא התחיל להגיד, ונדמה לי שזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר. אתה יודע, הוא ככה סימן עם המרצע בידו. ואני ישר ידעתי, אפילו שמעולם לא ידעתי כלום. ברכבות, הוא אמר, ברכבות. עמדתי מולו ומול מדפי הסנדלים והנעליים ורק הקשבתי. לאחר המלחמה הוא התגייס ליחידה בצבא האמריקני בגרמניה שעסקה באבטחת הרכבות ובמאבק בשוק השחור. השירות ברכבות הליליות אִפשר לו להתרוצץ במחנות העקורים ברחבי גרמניה בחיפושיו אחר בנו הפעוט. תפקידו היה לרדוף אחר הספסרים, הסרסורים, הסחיטות, ההברחות, כנופיות הפשע של העולם התחתון, עריקי הוורמכט, האס-אס והגסטפו. אנשים רעבו ללחם והאלימות השתוללה. “ברכבות האקספרס במינכן, פרנקפורט והמבורג הייתי מחסל אותם”, אמר. לפי המראה החיצוני, גינוני הציווי השחצניים ושפת הגוף הוא למד לזהות את מי שהגיעו משורות גזע האדונים. במבט אחד הוא קלט אותם וחיכה לשעות הלילה הקטנות. לשעת חיסול החשבונות כשהיה לופת את בני האלים האריים המבועתים בפלצות, ובאחיזה מפוקקת עצמות רוצץ את גולגולתם על מסילות הקרח הדוהרות. כך הוא סיפר בקור רוח מקפיא ואף שריר בפניו לא זז; ואני לא הבנתי למה הוא מספר לי.
עברו שנים.
מייטרמן הלך מזמן לעולמו.
לאחרונה עסקתי בפרשת ההתנקשות בנאצי גוטהילף וגנר, ראש הקהילה הטמפלרית, שחוסל ע”י ‘ההגנה’ ב-1946 בתל-אביב. בין כה וכה התחילו להירמז חצאי-זמירות על ה”טרור היהודי” כלפי הגרמנים בארץ ונדרשתי להרחבת היריעה בדבר החשבון המר שהיה ליישוב העברי עם מושבות הגרמנים. פתאום נזכרתי בסיפור של מייטרמן ותפסתי את הראש. תפסתי את הראש לא בגלל שהוא היה ארגון נקמה של איש אחד, ולא בגלל אומץ לבו להסתכן בגפו ברכבות הליליות ובסכינאות בסמטאות האפלות של השחיטה השחורה. תפסתי את הראש מפני שלפתע הבנתי שהוא סיפר לי את סיפורו כדי שבבוא היום הסיפור יסופר.
יהי זכרו ברוך
