בשבת לפני חודשיים ישבנו אמא ואני, וניסינו ביחד לפצח מאמר פילוסופי מסובך, The Availability Of Wisdom. כמו קסם: רק פתחנו את הספר ומייד נעלמו כל סימני הגיל. היא שוב חזרה להיות אווה, (“אוושן”, כמו שקרא לה סבא רפי) הילדה הסקרנית מאכן, הנערה בעלת העניים התכולות שנפקחות לרווחה בסקרנות עצומה ובהתלהבות של מפגש ראשון כאילו עם עולם המילים, המשפטים המורכבים, המוסיקה שעלתה מכול מחשבה במאמר. כאן, בעולם הרוח, הרגישה שוב שהיא דורכת על קרקע מוצקה. משוחררת מכבלי המציאות היומיומית, מהדאגה לגוף ולצרכים הגשמיים, מתחושת הפחד וחוסר הביטחון שמלווים את כולנו לפעמים, והיא נסחפת באמצעות רוחה שלה מעלה, מעלה.

סוד גילה וקסמה של אמא היה ב”אין גיל” שלה. מעולם לא עזבה את ארץ ילדותה. כמו פיטר פן ב”ארץ לעולם לא”, היא לא העלתה על דעתה להתבגר ונשארה קלה ותמימה וצוחקת ומתפעלת… רק בגיל 85 הוציאה את ספר הפרוזה הראשון “סיפורי משפחה”, ושנתיים לאחר מכן את ספר השירים הראשון… כאילו הייתה רק בתחילת דרכה. ולולא התעייף הלב ונוספו כמה קמטים, אם היו פוגשים אותה הוריה ואחיה והאומנת מריה, גם אחרי כול השנים האלו היו מזהים אותה ממש מייד.      

ואנחנו מבכים אותה לא כמו שמבכים סבתא שנפטרה בשיבה טובה אלא בכאב על לכתה של ילדה זכה ונקייה וטהורה.