הני מרוט
חברה
י”ז באלול תר”פ כ”ט בשבט תשס”ה
31.8.1919 8.2.2005
הני נולדה בברלין, גרמניה. המשפחה היתה מסורתית, הסבא הלך בשבתות לבית-הכנסת והמשפחה שמרה על חגי ישראל. אביה של הני היה אוסטרי, לא יהודי, בן למשפחה מיוחסת של אנשי צבא, שהתגייר עם נישואיו לאמה, לפי דרישת הסבא. גם האב שמר על כללי היהדות. עם הכיבוש הנאצי חזר אביה לנצרות וענד את “צלב הקרס”. רק אז נודע לה שאביה אינו יהודי. מגיל שש-עשרה למדה הני תפירה סלונית, מודלים, קונפקציה ובמקצוע זה עסקה כל חייה. הני נישאה אצל רב יהודי כשהיא ובעלה עונדים את ה”הטלאי הצהוב” ואילו אביה ענד את “צלב הקרס”.
בשנת 1942 נשלח בעלה לטריזינשטאט וכעבור שלושה חודשים נשלחה אף היא.
בשנת 1944 החלו המשלוחים מטריזינשטאט לאושוויץ. הני נשלחה לאושוויץ כשהיא כבר חולת שחפת ובראשית הריונה. באוקטובר 1944 היא נשלחה ברכבת סגורה לעיר קודובה לעבודה בבית-חרושת לנשק, עבדה גם בחפירת תעלות בתנאי רעב, קור והיא בהריון מתקדם. עם סיום המלחמה, מאי 1945, ילדה את בנה. הבן נדבק במחלתה ואושפז בבית-חולים לילדים. הני יצאה לחפש את בעלה ואמה. הבעל לא חזר ואמה נשארה בחיים.
אביה הנאצי ביקש את סליחתה, אך היא ניתקה עימו את כל הקשרים.
היא חזרה לקחת את בנה החולה מבית-החולים, אך הוא מת בזרועותיה. היתה זו מכה שלא יכלה להשתחרר ממנה. מברלין נשלחה לסנטוריום בשוויץ כדי להחלים מהשחפת. כאשר החלימה היה עליה לעזוב את שוויץ. היא קיבלה אשרת כניסה לשבדיה ובשטוקהולם פגשה את צבי מרוט, שרצה לעלות לארץ ישראל. הם התקשרו ושנה לאחר שצבי עלה ארצה, הצטרפה אליו הני בשנת 1950.
הני וצבי התגוררו בשייח’-מוניס, שהיה אז כפר נטוש, בתנאים קשים. שם נולד גם בנם היחיד ראובן שהיה האור בחייהם, הפיצוי על כל שעברו.
בשנת 1952 הצטרפו לבית-השיטה. הני נקלטה מיד בעבודת התפירה וצבי נקלט במכוורת עד לתאונה הקטלנית שקיפדה את חייו. כל השנים גידלה הני את ראובן, בנה היחיד, באהבה ובמסירות וזכתה גם לנכדות: דנה ולי. במשך השנים בנתה הני את חייה עם צבי ארמן. יחד בנו חיי זוגיות טובים ותומכים, כשצבי מלווה אותה בהבנה ובמסירות אין-קץ בבריאות ובחולי.
בשנים האחרונות חלתה הני ועברה ל”בית הפז” ושם זכתה לטיפול חם ומסור.
הני נפטרה בשנתה והיא בת שמונים וחמש שנים.
יהי זכרה ברוך.
יהי זכרו ברוך