תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
איה לוין
חברה
29.12.1942 11.08.2015
איה נולדה ב 29 בדצמבר 1942 להוריה צבי ולוצי חברי בית- השיטה מעולי גרמניה של אמצע שנות השלושים, אחותם הבכורה של בני וקובי . למן הצטרפותה לבית-הספר המקומי, הייתה שייכותה לקבוצת “תומר” לתעודת הזהות הראשונה שלה. כנוהג הימים ההם התקבלה איה לחברות בקיבוץ עם סיום לימודיה.
את שירותה בצה”ל עשתה איה כחובשת בחיל הרפואה. עם השחרור יצאה לשנת שירות ביד-חנה ובמשגב-עם שם למדה את מה שהפך לעיסוקה, ליצירתה ולאומנותה עד יומה האחרון : תפירה.
במשגב-עם פגשה איה בשלמה רייניץ. הם נישאו ושם נולד בנם הבכור ארז. לאחר זמן מה עברו השניים לבית השיטה פה נולדו להם שתי בנותיהם: טל וּמיכל.
בצד התפירה שקשרה אותה קשר רגשי ממש לבניין א’ המיתולוגי בה ישבה המתפרה הסלונית למעלה משלושים שנה, ניהלה איה את האורחן לעת השינוי באורחות החיים של בית-השיטה ועל הרגשתה בשירות הזה כתבה: “מישהו צריך בקיבוץ לתת ולא רק לקחת”. על רגישותה זו יכולים ללמד יחסה אל שמעון דגני בו ראתה יועץ בעבודה וידיד נפש. כאשר פונה הצריף השחור ומאוחר יותר גם בית האבן אשר שימשו, כל אחד בזמנו, את מחסן הבגדים, דאגה איה להביא אליה, אל המתפרה, את שמעון .
השתלמויות בתפירה, בתדמנות ועבודת טלאים הכשירו את איה להיות תופרת הבית של תיאטרון הקיבוץ ושל להקת המחול הקיבוצית, הישג מרשים והכרה יוקרתית באיכות מקצועיותה. אבל לפני אלה הייתה איה תופרת התלבושות בהא הידיעה של אירועי התרבות של בית-השיטה. תודות הבית ליוו אותה לאורך הדרך בהערכה חמה. בצד כשרון זה הייתה איה אמנית רב-גונית היוצרת מבדים אמנות של ממש. לעת פרישה שלחה מכחולה בציור. בתערוכה במרח”ב ב-2003 ריגשו אותנו יצירותיה, פרי השתתפותה בחוג לציור, אותן הכתירה בכותרת “במכחול ובצבע- התחלות חדשות” . לימודיה במכללת שנקר הניבו סערת יצירה בעבודת טלאים. יצירתה “שמלת כלה” זיכתה אותה בהזמנה לתערוכה בינלאומית בליון שבצרפת. מאוחר יותר הציגה איה מעבודותיה בדטריוט ובערים אחרות ברחבי העולם. תערוכתה בבית-שטורמן , “שיח בדים”, זיכתה אותה בשבחים חמים. ,
עם רוחות השינוי, העזה איה להתמודד ביוזמה עסקית שהניבה את “אופנת איה” , מעין בוטיק תפירה שבו שלחה ידה בתפירת שמלות כלה.. על יוזמה זו העידה איה כי “היא ובגדים חד הם, לעולם לא יפרדו”.
על איה שכנתה כתבה תמר אדר מילות פרידה אלה:
” איה הייתה שכנתי למעלה משלושים וחמש שנים… איה חזרה לנגן בחליל אחרי שנים רבות. הייתה מאוד יצירתית, שיתפה בזה אותנו, נכנסה להראות ולהתגאות: ראו מה רקמתי, מה עשיתי… מדי שנה עברה לענף יצירה אחר, פעם עבודת טלאים מבד, ציור בצבעים חזקים, עיטור אריחים ופעם פיסול בעיסת נייר ויצירת בובות מסיפורי ילדים ועוד ועוד…איה התגברה על החיים לבדה והשתתפה בפעילות תרבותית במרח”ב ובקבלות שבת. ממש נהנתה מכך. בשנים האחרונות החל הגוף לבגוד אבל היא התגברה שוב ושוב. אתמול היה זה כבר למעלה מכוחותיה”.
דומה כי יותר מכל מלמדים על אישיותה של איה דברים שכתבה לזכרו של אביה, צבי: “אבא אדם עניו היה, פשוט הליכות. לא רצה שיעזרו לו, לא רצה להכביד. הכול בסדר, היה אומר, אני מסתדר, אל תדאגו לי. גם כשחלה וכבדו עיניו עשה הכל לבד, בלי עזרה ובלי תלונות”.
בפרידתה הותירה איה אחריה את שלושת ילדיה ואת ארבעת נכדיה האהובים.
יהי זכרה ברוך.
אמא אהובה / טל
זוכרת אותך
תמיד עמלה – כמו נמלה,
עובדת, תופרת, גוזרת,
מלבישה את כולנו באהבה,
חובקת את כולנו,
צוחקת עד בלי די,
מציירת עולם צבעוני,
עולם מלא חיים וטבע.
לאן הלכת?
כל-כך מהר.
בקושי הספקנו להיפרד.
תמיד היית כל-כך זריזה
לעשות להספיק בזמן,
לתפור הכל בשלימות
היית לי אמא מלאת השראה
יצירתית ויקרה מכל דבר בעולם
אוהב אותך לעולם.
טל
 |
איה אחותי
תני לי רגע אחד לפני שאת עוזבת,
להיות אחיך הקטן, להית הילד שאהבת.
לחזור לילד שאוהב ומעריץ ורוצה להיות בדיוק כמוך.
שעות הייתי מקשיב לך מנגנת ושרה, זו היתה ילדותינו הקטנה.
הייתי שבוי בשירה שלך, ובלי מאמץ הזיכרון מנגן אותך גם היום.
אותך שרה בקולך הגבוה, מנגנת בחליל, במנדולינה, כולך מוזיקה.
הערצת את ג’ון באז ופיט סיגר והאורגים, ואני הערצתי אותך.
את כוכבי ילדותך אני אימצתי.
לא היית אז עצובה ולא היית כועסת.
היית תמימה, החיים עדיין לא צלקו אותך.
האמנת ושרת שירים של אהבה, של תקוה.
השירים שלך היו שלנו.
כך אני זוכר אותך,
כאחיך הקטן כאחותי האוהבת.
אחיך יעקובלה.
איה, דודה שלי יקרה,
כשאני חושבת עליך, אני חושבת עלייך חיה.
עם הצחוק המתגלגל והקול הנחנק כי האויר לא הספיק לך עד סוף המשפט.
גם בפעם האחרונה שראיתי אותך לא הספיק לך האויר. שמעתי את נשימותייך הכבדות, הרגשתי שחסר לך אויר, וידעתי שזה נגמר.
וכמו בחייך, גם ברגעייך האחרונים, היית צנועה, לא הטרחת, לא ביקשת דבר, וכאילו חיכית שכולנו (כל מי שבארץ) אחד, אחד, נספיק להגיע ולהיפרד ממך. כמה דקות אחרי שהגיעו המבקרים האחרונים מהמשפחה, פחות משעה אחרי שארז ואני נפרדנו ממך, נדמת.
מנחמת אותי המחשבה שבפסח האחרון עוד הספקנו לעשות מפגש משפחתי שבו השתתפת, הרגשת טוב, היית חיונית והייתי מאושרת לראות איך סיר מרק הקניידעלך שלך חוסל על ידי הילדים והמבוגרים כאחד.
בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, לא כל כך מזמן, נשמעת ממש אופטימית ושמחה, הרגשתך השתפרה ונדמה כאילו חזרת לעצמך. ההתדרדרות היתה כל כך מהירה ועצובה, אבל אני יודעת שאת לא היית מוכנה לסבול תקופה ארוכה של תלות ונזקקות, ואני מוצאת נחמה בכך שהסוף, שכבר ברור היה שהוא מגיע, היה מהיר. איה הטובה, נוחי על משכבך בשלום, מסרי דרישת שלום לסבתא וסבא ודעי שאהבנו אותך.
מיה בתו של בני.
עיצוב נוף ילדותי היה רבגוני,
לא גדלתי בבית השיטה ועם זאת,
נשארים לי כאן המון זיכרונות.
במחשבה לאחור בשנותיי הצעירות הושפעתי מאוד
מהדודה בקיבוץ.
מהביקורים במתפרה
ומשחק עם הבובה
שדודה איה תפרה.
היום, גם אני תופרת.
והיא תמיד ניצבת
בעייני רוחי ומטיפה וגם מוסרת.
עבודותיה מציפות לי את הזיכרון
זיכרון ילדות והשראה.
לפני, לא מזמן היא פתאום ”התעוררה“, הרגישה טוב והייתה גאה
שחזרה לתפור. ואני כל כך
מבינה וכל כך שותפה.
היצירה האירה אותה מבפנים.
אני מודה לך איה,
על כל הביקורים בחופשים,
על ההשראה לדמיון,
וההשפעה על היצירה.
מודה לך על הסבלנות בביקורים שלי בקיבוץ.
מודה לך על הטרמפים כי תמיד רציתי לנסוע רק איתך על הטוסטוס.
תודה יל התיק שמלווה אותי מגיל 4 ומלווה גם את הקונה שלי היום.
גלי
לאיה לוין – רייניץ
איה הייתה מהכיתה שלי, מהגן היינו יחד. ישנו באותו חדר בבית הילדים וישבנו אחת ליד השנייה בכיתה.
עם סיום בית-הספר גרנו יחד בצריף בשכונת התאנים.
מכתה ח’ איה הייתה גם שותפה לרומן שלי עם יורם, תמיד בשלישיה, כשירדנו לשתות מים קרים בחדר האוכל איה הייתה איתנו, כשטיילנו בערב לברכת “מי לילה” איה הייתה איתנו. יורם היה מתאונן על הסידור הזה, אבל הבין שאם הוא רוצה אותי, הוא צריך לקבל גם את איה.
אימצנו אחת את השנייה למרות השוני הגדול בינינו, איה הייתה קטנה ורזה ואני גבוהה ומלאה, הטמפרמנט היה לגמרי אחר וכך גם האופי. ובכל זאת, ידענו להרגיע, לתמוך ולעזור זו לזו.
יותר מכל מבני הכיתה הזיכרונות שלי קשורים באיה, לא פעם ישבה לילה שלם ליד מיטתי והחליפה את הקומפרסים על הפרונקלים שהיו לי. ואותי שלחו המורים, בעיקר בטיולים, כשהיה צריך להרגיע את איה, בגלל שביל קשה, בגלל החום, בגלל תרמיל כבד ומעיק, בגלל כובע שאבד. תמיד היתה סיבה.
אזכור אותך איה כאישה כישרונית בשטחים מגוונים, את הצבעים החזקים והאופטימיים שהיו בציורים שלך ובבדים שתפרת ומשכו את העין.
אהבתי אותך איה.
נוחי בשלום.
עדנה היינמן
יהי זכרה ברוך
