תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
ראובן לוין
חבר
תרנ”ז י”ז בטבת תשמ”ג
1897 2.1.1983
ראובן נולד בעיירה דלטיץ, ליטא. אביו היה רב. הוא נפטר כשראובן היה בן שמונה. האם קיימה את המשפחהבתנאי עוני קשים, וגם ראובן נרתם לעול הפרנסה.
הוא למד בישיבה של “תנועת המוסר”, ולאחר מכן היה למורה.
בעודו נער נבחר לנהל את בית הספר “תרבות”.
הוא חינך לעלייה לארץ ישראל, והיה פעיל ב”החלוץ הצעיר”. עלייתו ארצה התעכבה בשנתיים בגלל מחסור במורים עבריים מוסמכים.
ב-1924 עלה, הצטרף ל”גדוד העבודה” ונשלח לתל יוסף. סירב לצאת לכפר גלעדי כמורה, כיוון שרצה להתמסר לעבודה החקלאית.
בתל יוסף נישא לשרה בלומנקרנץ ונולדו ילדיהם – שמואל ואורנה (חזונה).
ב-1937 השתתף במבצע “חומה ומגדל” וליווה את שדה כשנה.
כשהוקמה מעברת יזרעאל היה עושה דרכו ברגל ללימוד עברית לעולים.
בפילוג עבר עם משפחתו לבית השיטה.
בבית השיטה עבד בפרדס והתמיד עד יומו האחרון.
כל שנותיו עסק במלאכת הקודש של הוראת עברית לעולים חדשים.
כן התנדב לעזרה בחוות “שחריה”, שהוקמה בחבל לכיש בשנות העליה הגדולה.
ראובן היה כסלע איתן בדיעותיו, רעיונות “גדוד העבודה” ו”תנועת המוסר”
היו שרירים וקיימים לגביו בכל העיתים.
לא השלים עם הכירסום בעקרונות הבסיסיים של הציונות הסוציאליסטית ולחם עליהם בלהט.
כל ימיו עקבי ונאמן לדרכו.
נפטר בשיבה טובה בשנתו בן שמונים ושש.
אגדה
כל אותה שבת סערה סופת גשמים והיכתה את המקום בברקים ורעמים. כיוון שלא הגיע בבוקר יום ראשון לעבודה, כהרגלו, הלכו לביתו ומצאוהו ללא רוח חיים. ולא ידעו אל-נכון, מתי בדיוק מצא את מותו. משכיסוהו באדמת אהבתו, קבעו על קברו לוח מצבה ובו כתבו –
ראובן לוין
תרנ”ז 1897 – י”ז טבת תשמ”ג 2.1.1983
חלוץ, לוחם ורֵע
ויש אומרים, כי לא כך היה המעשה.
משהגיעה שעתו להיאסף מן העולם, נקרא להתייצב בפני הקב”ה במועדם של הגמורים בצדיקים – במוצאי יום השישי לפני כניסת השבת.
סיים עבודתו בפרדס, עשה לביתו ונקרא להתפקד.
משבא אצל בית דין של למעלה, תקעו מלאכי השרת בשופרות וענן השכינה עטף את המאזניים.
קִדמוהו נשיאי שופטי מרום בברכה והורו לו במישרין על שערי גן-עדן.
סירב לעבור מִפתנם ודרש לרדת לשאול תחתיות.
תמהו דייני אמת לפשר מִשאלתו, והוא השיב: “ראשית, אינני ראוי. אך יתרה מכך – בגיהינום צריכים אותי החברים, ולשם אני הולך!”.
אמרו להניאו, והוא ממאן לשמוע.
עמדו ומנו ושיבחו בפניו פועלו המפואר, ומעלותיו, וגדלוּת רוחו ותעצומות נפשו.
והוא דבק בעקשנותו. ושיעורה של זו, ידעו מנערי האורווה ועד גדולי היישוב.
הפצירו ודיברו על לִבו ופרסו יריעת נשמתו היתרה.
והוא עומד במריו.
חוצב להבות בחימה שפוכה ומתריס ברעם קול: “הנני שלחני!”
כל אותה שבת הרעידו הדי הוויכוח את אמות הסִפים והגיעו עד הדום כסא הכבוד.
משניצתו כוכבים שלושה ויצאה השבת, הזעיק הקב”ה את ראובן מלפניו, וחרונו נורא.
הזדעזעה תבל ומכונה ותהומות רקיע הוכו בסנוורים.
הֵסב ראובן מבטו בצניעות רבה וענוות עולמות, ועדיין נחושה דעתו בקרבו.
קצף ריבונו של עולם על המהין להתווכח, וגירשו לגן עדן באהבה קדושה.
הושבה להט החרב המתהפכת לנדנה,
אור גדול נהר במעלות
ונמצאה מנוחה נכונה.
שיטים, 13.1.1989
הטורייה – נשמה באפה
כשהגשם התחיל לרדת נסעתי לקחת את ראובן לוין. ידעתי שהוא גוזם בחלקה ד’ בשורה 36, פחות או יותר. רק שנינו עבדנו באותו הבוקר ושום דבר לא בער לי. ידעתי, שממילא הוא יתחיל להגיד, שזה עוד לא נחשב ‘גשם ממש’ ואפשר להספיק לגזום עוד עץ אחד. עצרתי בצד הברושים והלכתי לקראתו. התקדמתי לפי ענפי הגזם עד לעץ שלו וקראתי לו. לוין הסתובב לעומתי ואמר בנימת התרסה: זה עוד לא נחשב גשם ממש. אפשר להספיק עוד עץ אחד לפחות.
אחר כך הוא הכניס את המסור והמזמרה לילקוט ואת מִשחת העצים שם בחבית בקצה השורה. כשהתיישב בג’יפ הִצעתי שננצל את הזמן ונעשה סיור מקיף בחלקות הפרדס. הוא הִתרצה לפשרה ויצאנו. הוא שאל מה מִכסת הקטיף ואם יש מספיק עובדים. הגשם התחזק, ולוין אמר בכאב שהוא לא יודע מה יהיה על העבודה.
הִזכרתי לו את הסיפור שלו עם ברל כצנלסון, והוא אמר לי במין חיוך: כן, כן, אין מה להשוות…
בעצם, למה אין מה להשוות?
על מה מדובר? על בנייני-על ופירמידות הפוכות? על יצירת אדם חדש, פועל עברי ועבודת כפיים כאידאולוגיה מהפכנית?
למה שלא נפרוט את המאזן הכולל למדדי תשואות וערכים נקובים, או לפחות נציב סימני שאלה? קרוב לוודאי שאם העקרונות הבסיסיים אכן תקפים ביסודם, הם יעמדו במבחן הדורות. לא?
והם עומדים, לוין, ועוד איך!
הם עומדים על מכונם בכל פרמטר כלכלי, שרק תרצה לבחון אותם.
המשק הלאומי יצרני ובריא בישותו. שיעור הצמיחה בעלייה. המערכת הכספית יציבה, למרות הבעייתיות של מאזן התשלומים. גם משבר הקיבוצים יבוא אל פִּתרונו.
אבל אני הרי יודע למה אתה מתכוון באמת. מהי אותה אבן שתייה שעליה אתה ממקד את משאבי הרוח. היא איננה כלכלית ואיננה דומה לכלכלית. אתה מבקש אחר אותה אמונה ראשונית בעבודה כערך לעצמו.
ותרשה לי גם בתחום זה, לבשר לך בריאליזם מפוכח את שידענו משכבר – שכל דור נדרש להתמודדות מחודשת עם המסורת שירש ועם ערכיו שלו.
נדמה לי, שניתן לזהות אצלך הבעת ספקנות מסוימת?
ובכן, תן לי לבסס דעתי, דווקא מתוך אותה עמדה עצמה של המקוננים על דרכה של התנועה הקיבוצית. צא ולמד מה קורה בדיוק בנקודה זאת לאותם רבים שעזבו את הקיבוץ בדור האחרון. תראה איך בלי לדעת על בורוכוב וא”ד גורדון הופכת תרועת ההישגיות החומרנית ובשורת התרבות הצרכנית וגינוני הסטטוס לעבודה נטו. עבודה לשם פרנסה, עבודה לשם היצירתיות שבה, עבודה, שברבות השנים יוצקת תכנים משל עצמה לחיים.
בלי סִסמאות מפוצצות ובלי להיסחף לפשטנות. היא, והיא לבדה, הנותנת!
תראה את בני המשק בגוש דן, בניו-יורק, בכל מיני פוזות שונות ומשונות. עובדים. אנשים עובדים ומתפרנסים מעבודתם. קודם כל מפני שאין ברֵרה, אבל נוסף לכך בגלל טעם ייחודי, שידענו, אתה וחבריך ואנחנו אחריכם, לתת בה, בעבודה.
הגשם הלך והתחזק, סִפרת. הלילה היה חשוך. אתה ליווית את ברל כצנלסון בדרכו חזרה מחפציבה לפלוגת תל-יוסף, שישבה אז על תל שיח’-חסן. גדוד העבודה היה נתון, כהרגלו, בוויכוח אידאולוגי נוקב בדבר הגשמתו של הרעיון הסוציאליסטי. ברל, שבא לבקר את החלוצים בעמק, לא שלט היטב בסוסה ואתה התנדבת לרכוב לצִדו. דיברתם על גאולת הקרקעות וכיבוש העבודה העברית. בגלל החושך הכבד והבוץ, אתה אחזתָ ברסן סוסתו של ברל והובלת אותו צמוד לסוסה שלך. ברל הזכיר את דבריו של הרצפלד בוועד הפועל ואתה, לוין, השבת לו, שלא די לה לטורייה, שתהיה טורייה עברית. טורייה, באשר היא נצרכת מעל הכול לאמונה בנִשמת אפה שלה.
שיטים, 12.11.1993 כתב ניר מן
יהי זכרו ברוך
