נורית ירחי
חברה

 

 19.12.1939           12.1.2016

נורית נולדה בבית-השיטה ב-19 בדצמבר 1939, בת בכורה להוריה רינה (מרגלית) ויונה (רבניצקי) ירחי; אחות לעמיחי, חנה ושושי; בת למחזור החמישי של ילדי בית-השיטה, כתת “איילה”. נורית הייתה הג’ינג’ית של בית-הספר וככזו נשארה כל ימיה.

בסתיו 1956, במבצע קדש(סיני), נפל יונה, קצין מודיעין בחטיבת שריון, בקרבות על מוצבי אום כתף במתחם אבו-עגילה. לנורית בת ה-17, כמו לאחיה ואחיותיה, היה אובדן האב זעזוע שאינו מרפה.

  את שירותה הצבאי עשתה נורית כחובשת ובמהלך השירות נישאה לדוד ניסן עמו יצאה לשנת עזרה בנוה-אור. לשניים נולדו יונית, איתן ואייל התאומים וורד בת הזקונים.

  נורית שניחנה גם בתבונת כפיים עבדה מרבית שנותיה במתפרת הקיבוץ והפליאה בתפירת תחפושות פורים ובבגדים אותם מכרה ברחבי הארץ. אף שלא הייתה אשת ציבור שימשה תקופה בוועדת התרבות של הקיבוץ והשתתפה בכל אירועי התרבות ובטיולי הקבוצה. דבקותה בעקרונות השיתוף הייתה שלובה בקשר העמוק שטוותה עם עמק חרוד, עם הגלבוע ועם נופי הארץ.  לאחר השינוי באורחות הקיבוץ, מהלך שערער את האני מאמין עליו גדלה והתקשתה להסכים עמו, ניסתה לעשות את התפירה לעסק אך היוזמה הזו לא צלחה.

בשנים האחרונות הייתה משתתפת קבועה בפעילויות של מרכז “דורות בגלבוע” ולא ויתרה על הנאתה מטיפול בגינתה ובבעלי החיים שסבבו אותה.

   נאמנה לשמירה קנאית על עצמאותה השיגה רישיון נהיגה בגיל 45 וכך יכולה הייתה לבקר את ילדיה, שלושה-עשר נכדיה ושני ניניה, משוש חייה. כך גם, בשנים האחרונות, לאחר שהחמיר מצבה הבריאותי, סירבה לבניה שעמלו לשווא לשכנע אותה להיעזר בעובדת זרה בביתה. 

  מותה בא לה כמיתת נשיקה והיא בת 77.

 

יהי זכרה ברוך

 12.01.2016

 

אמא יקרה !

הלכת לעולמך כיאה לצדיקה לאחר שנים רבות של מאבק במגוון בעיות בריאות ומצוקות הנפש – שנות חייך האחרונות היו לא פשוטות בלשון המעטה, לא לך ולא לנו ילדיך, נכדיך ואחיך.

בחרת להמשיך ולישון דווקא השבוע, רגע לפני הפגישה שתואמה ליום ה’ עם כל הגורמים המטפלים בקיבוץ להסדרת נושא המטפלת הצמודה – מהלך הכרחי אליו התנגדת נחרצות במשך שנים.

את הסכמתך המסויגת נתת לאחרונה בעקבות הידרדרות נוספת במצבך הפיזי ולאחר שנים בהם הפעלנו (ילדיך) עליך “לחץ פיזי מתון” בסיוע אחיך (חנהלה, שושי ועמיחי ז”ל), שתמכו אותך ואותנו ללא הרף באופן שוטף ובמסירות ראויה להערכה.

אמא יקרה, במהלך השנים האחרונות, ולאור מצבך הבריאותי המדרדר, מצאנו את עצמנו (ילדיך) מתמודדים, יותר מפעם אחת, עם דילמה פנימית – מוסרית קשה במיוחד, האם להמשיך ולאפשר לך את עצמאותך ופרטיותך בביתך, מתוך ידיעה ברורה שיכולותיך להתנהל לבד מוגבלות, בעצם לא ממש קיימות, או לשלול ממך את היקר לך מכל ולמנות לך אפוטרופוס בניגוד לרצונך.  זה לא היה פשוט אבל החלטנו, כל פעם מחדש, להסתכן ולכבד את רצונך.

מאז ילדותנו דרך גיל ההתבגרות וגם כצעירים בוגרים לא עשינו לך חיים קלים, הדאגנו אותך בכל דרך אפשרית, לקחנו סיכונים, נפצענו והיו המון “כמעט וקרה”. ידעת רק מעט ואת השאר השלים הדמיון… סיפרת על חלומות רעים, סיוטים וכיו”ב, תופעות לוואי שהובילו לטלפונים הזויים בשעות לא סבירות במטרה לוודא שהכל בסדר… תמיד היית שם בשבילנו בצניעות – בדרכך שלך.

למרות מצבך הבריאותי המורכב, המשכת להתעניין ושמרת על קשר עם משפחתך, איתנו ועם נכדיך. על אף הקשיים המשכת להזמין ולארח אותנו בביתך, שהווה מקום מפגש חם ומקבל לכולנו.

היום את מצטרפת לאביך (סבא יונה) ממנו נפרדת בגיל הנעורים, לדני (דוד דני ממנו נפרדנו במלחמת יום הכיפורים), לאמך (סבתא רינה) ולאחיך (דוד עמיחי, ממנו נפרדנו במפתיע רק לאחרונה) – את נטמנת ממש לידם ועל זה כבר לא תוכלי למחות ולהתווכח…

אמא יקרה, יחד איתך הצטמצמה משפחתנו המורחבת, תוך מספר חודשים ובהפתעה גמורה בשלושה: עמיחי, זהר הקטנה ועכשיו את. זה לא ברור ובטח לא קל לעיכול…

 

אמא יקרה, נפרדת מאיתנו באותו יום וכמעט באותו רגע בו הלך לעולמו האגדה, דיויד בואי – אולי יום אחד עוד נגלה שזה לא מקרי ובסודי סודות עשית לך כל מיני תוכניות…

מאחל לך הרבה נחת במשכנך החדש ואם דיויד (בואי) השובב יעשה לך בעיות תעבירי לו מסר ברור וחד משמעי, שיתנהג יפה כי “יש עוד אלף כמוהו ברחוב”…

ברצוני להודות לכל מי שטרח והגיע, ותודה מיוחדת למוסדות בית השיטה, לחברי הקיבוץ ולמשפחתנו המדהימה על התמיכה והסיוע לאורך השנים – זה ממש לא מובן מאליו.

 אייל ניסן

 אמא, 

היתה לך ילדות לא קלה. נולדת קצת לפני ארץ ישראל וגדלת יחד איתה.
עברת יחד איתה את כל שלבי ההתבגרות. שלה ושלך.
נתת לה את אבא שלך. ועוד הרבה אנשים אהובים.
למרות, ואולי בגלל כל זה אהבת אותה כל כך.
אהבת לטייל בה. בכל הזדמנות שיש.
אהבת את השירים שלה.
את ההיסטוריה.
את הגלבוע.
הגלבוע שבלי לשבת ולהסתכל עליו כמה דקות בכל ערב  לא יכלת לסגור את היום כמו שצריך.
ונשארת שמחה. למרות הכל ולצד העצב שלא הרפה.
אהבת טבע. פרחים. ורדים, אפונה ריחנית, גרניום ומה לא. העיקר שיהיה צבעוני ושמח.
כשהייתי ילדה הייתי כל כך גאה בך  – היית ה-תופרת של הקיבוץ!!!
הייתי נוסעת איתך בכל הארץ למכירות של בגדים מעשה ידייך, והכל כמובן בצבעים שמחים. שלא יהיה עצוב. תפרת לי תחפושות שלאף ילדה בקיבוץ לא היו! (עד היום כמה מהן בארון שלך).  
הגזרות שלך שכל כך השקעת בכל אחת ואחת מהן עדיין שמורות אצלך בבית, בפינת התפירה.
בדיוק לפני יומיים דיברנו על שינויים בבית והבהרת לי שהגזרות יישארו במקומן.

נלחמת על שלך. כל החיים. נלחמת כל כך חזק שיהיה לך טוב ושמח.
היה לך חשוב להיות מעורבת בעשייה בקיבוץ, בארועים החברתיים, ערבי השירה, הטיולים ומה לא.
היית נורית הג’ינג’ית! אחת ויחידה.
תמיד היה אצלנו איזה בן גרעין מאומץ, ילד חוץ, ועוד מיני אורחים ומבקרים.
תמיד גם היו חיות מסביבנו. לונה, שחורקה, ואחר כך מליוני החתולים (מהם יותר קל להיפרד) וגם כמה קיפודים….

ערבי שישי היו משהו מיוחד בבית שלך. היית פורסת את המפה הלבנה על השולחן, מדליקה את הנרות בפמוטים של משפחת רבניצקי, מדליקה את הרדיו על תחנה ששידרה שירי שישי והיה נראה שאת נושמת עמוק עמוק את האוירה הזאת, הקדושה ומתנחמת בה.   

בשנים האחרונות היה לך קשה. נראה כאילו הבדידות והזקנה הפילו את כל ההגנות שבנית סביב עצמך מפני הכאב הגדול שליווה אותך כל החיים.
ועדיין היו דברים קטנים ששימחו אותך – הבמיה שגדלה לך בגינה, התפוזים שסוף סוף גדלו על העץ,  הנכדים…. כמה אהבת את הנכדים שלך…. כאילו חווית דרכם ילדות אחרת ממה שהיתה לך….

אמא, יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד לך, אבל זה כבר ישאר ביני ובינך.
היה לי חשוב להזכיר (אולי גם לעצמי) כמה את גיבורה ומיוחדת.

אני מתנחמת בזה שעכשיו יש לך שקט ואת יכולה לנוח. את לא צריכה לברוח יותר מהכאב.
מקווה שמצאת את השלווה שחיפשת כל השנים.
אוהבת אותך תמיד – ורד.

אמא

זיכרונות:

הקוסמת הגדולה: זוכר אני את עצמי בחדר הגזרה במתפרה, מרותק לאליך, מכינה את הבדים על השולחן הגדול, משרטטת את הגיזרות על הבדים, מתאמצת לנצל במקסימום את הבדים, גוזרת את הבדים, מסבירה לתופרות המבוגרות שכל כך אהבת וכבדת כיצד לתפור.

לרכב על אופנים: במגרש הכדור רגל (היום מגרש הטניס) , אופנים של מבוגרים עם רמה, ואת מדריכה אותי איך להכניס את הרגל בין הרמה לפדלים ולרכב באלכסון , איך את רצה אחרי מחזיקה את האופנים עד שהצלחתי לרכב לבד.

המטווח הראשון שלי: דני הדוד האהוב לקח אותי ואת אייל (היינו צעירים כל כך עד שנזקקנו לעזרה להחזיק את האקדח) ביחד איתך לירות באקדח במחצבה (היום מפטמה עליונה) , כשהגענו דני הציב בקבוקים במרחק והדגים לנו כיצד לירות באקדח תוך ניסיון לפגוע בבקבוקים , דני לא פגע למרות שניסה שוב ושוב ואח”כ אני ואייל ירינו לעבר הבקבוקים וגם אנחנו לא פגענו, ואז דני הציע לך לנסות ולאחר ניסיונות שלך לחמוק מהעניין והפצרות של דני ושלנו שתנסי, לקחת את האקדח, כיוונת ובום: בקבוק נשבר חשבנו שזה מקרה ואז בום: ועוד בקבוק נשבר וכך כל כדור שירית פוצץ בקבוק.

אמא חזקה: הרבה בקשת ממני מאיל שנבוא לעזור לך לסחוב את הקניות מהסופר ומהמרכולת הביתה, וכשהיינו מגיעים היית מושיטה לנו בקלילות מספר שקיות כשכולן תלויות לך על אצבע אחת ואנו כשהיינו לוקחים את השקית היינו מופתעים ממשקלן הגדול וכמעט היו נופלות מידינו לרצפה.

נהגת אופנוע: כשהצעתי לך ללמוד לנהוג בקטנוע לא היססת לרגע ויצאנו לסיבוב כשאני יושב מאחוריך, שנינו היינו מבסוטים וירדנו בכביש לכיון הרפת אבל בעיקול את החלטת להמשיך ישר ושנינו עפנו עם הקטנוע לכיוון המתבן התהפכנו ונחבלנו, בזה הסתיים קורס הנהיגה באופנוע.

בצבא: כשהיינו באים לשבת תמיד ידעת לספר לנו באיזה מבצעים היינו ולא עזר גם כשניסנו לתקן אותך.        

כשחזרתי בתשובה: לא התבלבלת ובקשת מהקיבוץ לאפשר לך ללכת ללמוד יהדות בירושלים כדי לדעת מה מעסיק אותי ושתהיה לנו שפה משותפת.
להכשיר את הבית כדי שאני ארגיש בנוח כשאבוא לבקר היה מובן מאליו.
כששמעת ממני דברים שהיו זרים לך לא הנדת עפעף: אם הקול קול יעקב (איתן) אז גם אם הידיים ידי עשיו (ההתנהגות מוזרה) זה לא יכול להיות רע.
כמה אהבת לשבת איתי לשולחן שבת ולשיר ביחד, לדבר בענייני הפרשה ובסוגיות שעסקתי בהן בישיבה. וכשבאנו עם הילדים (נכדייך) לשבת או לחופש איך שמחת וקרנת מאושר.
כשהמעטנו לבוא בשבתות הזכרת לי שאת מתגעגעת לאווירה של שבת שבאה ביחד עם הגעתנו לביקור בשבת.

בלימודייך בירושלים רכשת לך חברות ממכון אורה, כולם אהבו אותך, את מאור פנייך, וכשזיהית את הצורך בבגדי תינוקות במגזר הדתי פתחת ליין בגדי תינוקות במתפרה ונסעת לישובים בשומרון וברמת הגולן כדי למכור את הבגדים.

ידעת לקבל החלטות קשות בגיל מבוגר: להתגרש, להפסיק לעשן, להוציא רישיון נהיגה.

בשנים האחרונות נחלשו גופך ונפשך, נזקקת לקלנועית ובהמשך להליכון, והבדידות הביאה אותך לעסוק בתקשור שבהמשך התפתח לסכיזופרניה, שמעת והרגשת דברים שהיו קשים לך, ניסית לשתף אותנו ולא יכולנו להשתתף, עם ההבנה שאת אכן שומעת ומרגישה ידענו שהאמת אחרת, ניסינו דרכים שונות, להקשיב בלי לקבל לשוחח בלי להסכים, שלא תפגעי מאיתנו אבל שתדעי שאנו לא מסכימים, “אני שומע אמא” , היו ימים שהטחת בנו דברים קשים: “רוצים לפגוע בי אני בסכנת חיים ולכם לא אכפת”.
זכרתי דברי חז”ל שהלוחות ששבר משה הונחו בצד הלוחות השלמים בתוך הארון כדי ללמד שחייבים לכבד תלמיד חכם שהזקין ושכח תלמודו כמו תלמיד חכם שזכרונו שלם ושכלו חריף, וכך ניסיתי לנהוג.

אני מבקש להודות לאריאלה המטפלת המסורה של אמא, לעמיחי (שכל כך חסר פה) ולחנה, שנרתמו לבקר את אמא ולארח לה חברה כמעט מידי ערב, לכל הצוות בקיבוץ שעזר וסייע לאמא בשנים האחרונות ולכל מי שהיה סבלני אל אמא בשנים האחרונות כשכבר לא היה קל.   

אמא אני יודע שלמרות שהתאמצתי מאד שלא לפגוע בך, היו פעמים שנפגעת ממני, סליחה אמא.

איתן

 אמא

אמא – בשנים האחרונות עם ההחמרה במצבך הבריאותי, התמלאתי התפעלות מרוח הלחימה שהייתה בך. התעקשת על הזכות ללכת בכוחות עצמך, ללכת לחדר כושר כדי לחזק את הרגליים שלא סחבו אותך, התעקשת לעבוד בגינה, כי אהבת יופי וגינה פורחת, הקפדת על חיצוניות מטופחת ויפה , בבגדים נקיים ושפתון תמידי. כשהמטפלת לא הגיעה, התעקשת לשטוף את הבית לבד, גם אם זה גרם לנפילתך.

נלחמת בנו, על כל שינוי קטן שרצינו לבצע, על דעותיך שאת תמיד צודקת ואנחנו לא, בקיצור – נלחמת בחירוף נפש על עצמאותך.

זה לא היה קל, אבל לא ויתרת. לדורות בגלבוע הלכת גם ביום מותך. עשית הכל למרות שהיה לך קשה במיוחד.

לאחרונה התחלנו לדבר על עובדת זרה. גם בזה נלחמת בנו. אמרת – מה אני צריכה עוד מישהו בבית, אני מסתדרת!!! אמרת לנו.

אבל אימא –אנחנו זוכרים עוד צדדים שהיו בך – אנחנו זוכרים את אהבתך לעמק, את ערבי השירה שלא היית מפסידה, את הצחוק המתגלגל, את השבתות שבהם לקחת אותנו לכל טיול שהקיבוץ אירגן, את הנסיעות לכנרת, ואת הניסיונות שלך להילחם עלינו ועבורנו כבני טיפש עשרה סוערים.

אנחנו זוכרים את ההבנה שלך שילדים זה מעל הכל, אז מה אם הבן שלך חזר בתשובה – מיד אירגנת מטבח כשר ושמרת עליו עד יומך האחרון. עשית רישיון בגיל 45 (אולי יותר) כדי שתוכלי להגיע לילדים ולנכדים שלך.

כשמצבך הבריאותי החמיר הגיע זמננו להחזיר לך אהבה ודאגה, וניסינו לדאוג לרווחתך תוך כדי ניסיון למצוא את שביל הזהב בין  רצונותיך לצרכים שנבעו ממצבך.

אמא – תולדותיך שזורות בתולדות המדינה וילדותך ובגרותך שזורים בשכול ובכאב. והמתים ליוו אותך כל הזמן. תמיד היה שם איזה צל שהעיב על חייך – ברקע, נסתר, אבל שם וחלק ממך.

אתמול הצטרפת אליהם –לסבא יונה, לדוד דני, לעמיחי ולזהר ולשאר בני המשפחה- ואנחנו מקווים שביחד איתם תמצאי את השקט שהיה כל כך חסר לך בחייך.

אוהבים אותך מאוד ורוצים להקדיש לך שיר של רחל שפירא –

“היי שקטה –

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן,

זה העולם שיש ואין עולם אחר….”

 

נוחי על משכבך בשלום אמא, נאהב אותך תמיד – יונית

 

 סבתא אהובה

 

אתמול החלטת שהספיק לך, ואני כששמעתי את הבשורה הקשה הלכתי והוצאתי מהמחסן שקים וארגזים מלאים בזיכרונות וחוויות, נעימות וחמימות, אשר צברתי לאורך חיי ובהם הייתה שזורה דמותך האהובה והאוהבת.

את חלק בלתי נפרד מילדותי וחיי.

הזיכרונות הראשונים הם כפעוט קטן, אני את ושחורקה יושבים על הדשא או מטיילים בקיבוץ.

בהמשך, הטיולים עברו שדרוג – את היית חובשת את הכובע רחב השוליים והיינו עולים לפינת החי.

במשך שנים היינו עולים לפינת החי ולך לא נמאס.

אני זוכר אותנו מגיעים מהגוש, ואת עומדת בחצר וגוזמת את הוורדים המטופחים שכה אהבת, וברגע שהיית מבחינה בנו היית שומטת את מזמרה ועוטפת אותנו בחיבוק חם ונשיקת אודם דביקה.

עם השנים הוורדים ופינת החי התחלפו בקלנועית והליכון – אבל החום, האהבה והדאגה נשארו במלא עוצמתם.

תיזהר, יש הרבה נחשים ועקרבים על המדרכות – היית אומרת, גם כשכבר הייתי חייל קשוח עם פאסון.

 

זיכרון מתוק במיוחד שמור לי מתקופת קורס קצינים כשיצאנו לניווט בדד באזור מעין חרוד.

בליבי כבר התקבלה החלטה שאת הניווט הזה אני לא מסיים בלי ביקור אצל סבתא.

את השעתיים הראשונות עשיתי בריצה דרך הפרדסים והשדות, וכשהגעתי אליך בשעת ערב מאוחרת לא ידעת את נפשך מרוב שמחה. תוך דקות ספורות ישבה מולי צלחת מלאה בכל טוב, קלופס ושניצל וקנקן לימונדה.

אחרי הארוחה ניהלנו וויכוח סוער האם זה חכם שאכנס להתקלח כאשר לפני עוד חמש שעות של ניווט וזיעה, את כמובן ניצחת ונכנסתי להתקלח.

סיומו של הערב היה כאשר הקפצת אותי בקלנועית בנסיעה פרועה אל הרפתות ומשם המשכתי שבע וריחני.

אחת השיחות האחרונות זכורה לי במיוחד, סיפרתי לך שאני ונדין התארסנו, כל כך התרגשת ואמרת לי “הרמת אותי לרקיע השביעי”, לא דמיינתי שכעבור 30 ימים בדיוק באמת זה מה שיקרה.

סבתא אהובה, היית סבתא למופת, את תחסרי לי מאד, אבל את לא ממש עוזבת כי חלק ממך כבר נספג בי והוא יישאר שם לתמיד.

 

דידי ניסן

 

 

יהי זכרו ברוך