אברהם הקש – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

אברהם הקש
חבר

א’ באדר תרע”ט ט’ באלול תשנ”ט

3.3.1919 21.8.1999

אברהם נולד להוריו איגנץ והלנה הקש בבלגרד, יוגוסלביה. מוצאה של המשפחה היה מצ’כיה. סבא וסבתא עדיין שמרו על חגי ישראל, אך אביו של אברהם היה חילוני גמור והתנגד לציונות. האב היה עובד רכבת והמשפחה נדדה איתו, במסגרת עבודתו, ברחבי יוגוסלביה, כך שעוד בהיותו בן אחת-עשרה הצטרף אברהם לתנועה הציונית “השומר הצעיר”, שלימים הפכה לנצ”ח. כבר כנער צעיר היה פעיל מאד, קשר קשרים עם מזכירי הקהילות ותרם רבות לגיבוש תאי התנועה. פעילותו הציונית גרמה לאי-נחת רבה למשפחתו, אשר חששה כי הדבר יפגע בלימודיו ובעתידו, אך הצטיינותו הרבה בגימנסיה הקלה עליהם. עם עליית הנאצים לשלטון החלה פעילות של הצלת ילדים מגרמניה ואברהם נרתם למשימת העזרה לאוניות הפליטים שעל נהר הדנובה.

ב-1936 החל את לימודיו בפוליטכניון בבלגרד, תוך שהיה פעיל מאד בארגון הסטודנטים שהתמקדו בפעילות פנים-יוגוסלבית נגד התנועה הפשיסטית החזקה. במסגרת זו עבד ויצר קשרים עם סטודנטים, שלימים היו בצמרת הממשלה היוגוסלבית ובראשם טיטו. הוא סירב להצטרף לחבריו שהתנדבו למלחמת-האזרחים בספרד, המשיך בעבודתו הציונית ועסק בתיאום של כלל הפעילויות.

ב-1940 החלה ההפצצה הגרמנית על בלגרד. אברהם ברח עם חבריו ליערות מונטנגרו והצטרף לצבא הפרטיזנים שנאבקו בצבא הגרמני. הם התמחו בלוחמת גרילה נגד שיירות גרמניות. תוך כדי השירות הצבאי סיים את לימודיו בפוליטכניון בהצטיינות.

ב-1942 נכנעה הדיוויזיה שלו והוא נשלח ברכבת למחנה שבויים בגרמניה, ומשם לצרפת. ביחד עם עוד חבר ברח אברהם מהמחנה והצטרף למחתרת הצרפתית. עם נסיגת הגרמנים מצרפת הצטרף לכוח בלגי, במסגרת בעלות-הברית, כקצין מרגמות. עם כוח זה היה שותף לשחרור מחנה דכאו. בתום המלחמה סופח למשלחת יוגוסלבית ותפקידו היה לאתר שבויים ועובדי-כפייה יוגוסלביים ולהחזירם הביתה. אחרי המלחמה חזר לבלגרד ומצא עצמו ללא משפחה. הוא נפגש עם ידידיו, שהיו עכשיו בצמרת השלטון החדש. טיטו מינה אותו לתפקיד מזכיר המועצה, שהיתה הפורום השלטוני העליון לגיבוש המדיניות הכלכלית-פיננסית. הוטלה עליו אחריות עצומה למיסוד המערכות הכלכליות ההרוסות ביוגוסלביה, וזאת למרות היותו יהודי ולא קומוניסט.

ב-1948 החלו רדיפות “נאמני מוסקבה” ואנשים החלו להיעלם. אברהם החליט שמקומו בישראל. הוא התפטר מתפקידו, ברח בשחייה אל אוניה בלב ים ומשם לנמל חיפה, אליו הגיע ביוני 1949. (ב-1955 חזר אברהם לביקור ביוגוסלביה, נפגש עם חבריו משכבר הימים, איש מהם כבר לא כיהן בתפקידו מאז). עם עלייתו לארץ הצטרף אל חבריו מתנועת נצ”ח באפיקים.

בשנת 1951, עם הפילוג, עבר לבית-השיטה. אברהם נכנס זמנית לבית-הספר כמורה למתמטיקה-פיזיקה. היתה זו זמניות שנמשכה עשרות שנים. אברהם, המורה שהערצת תלמידיו אליו היתה מהולה באימה, הערצה בשל הידע, הבקיאות וכושר הניתוח העצומים שלו, אימה בשל הדרישות המחמירות. עם סיום עבודתו בבית-הספר, עבר להנהלת-חשבונות כאחראי על רישום וסיכום העבודה, עבודה אותה ביצע בקפדנות ובדייקנות כדרכו. אברהם לא הקים משפחה משל עצמו. חי חיי ענווה וצניעות, דבק בעצמאותו, הקפיד שלא ליפול למעמסה. היה לו עולם שלם ומלא בין ספריו הרבים, המוזיקה שהקיף עצמו בה והתעניינותו בחיינו שלנו ובנעשה בעולם הרחב. בשנים האחרונות הידרדר מצב בריאותו והוא נאלץ לעבור לבית-הפז, שם זכה לטיפול מסור ודואג.

בן שמונים שנים היה אברהם כאשר נקטע סיפור חייו העלום והעשיר.

אברהם הקש

ניר מן

כל חייו דבק אברהם הקש באמונתו הציונית ובהשקפת עולמו הסוציאליסטית. בלהט נעורים יוקד בעלומיו בגולה, בריאליזם מפוכח נוכח אֵימת המלחמה העולמית ומוראותיה, בחשבון נפש נוקב ובסרקזם מר בבגרותו. כל שנותיו האמין אברהם בזכות העם היהודי למולדת משלו בארץ ישראל ובשוויון ערך האדם העובד.

בשנות העשרים לחייו הוזנק אברהם בקפיצה מטאורית, בניגוד לרצונו, לשכבה הדקיקה של דרג מקבלי ההחלטות ביוגוסלביה ולנקודת השפעה על מדיניות הקומינטרן הקומוניסטי העולמי. הוא ברח מן השררה וזו רדפה אחריו, עד שהצליח להימלט על נפשו והעפיל ארצה כנוסע סמוי באונייה זרה. מאז אימץ לעצמו חופת אלמוניות קנאית.

במרוצת עשרות שנות הוראה בבית הספר הציב, בלא אומר ודברים, רף הישגיות לימודית נחרץ שהיווה סמן ימני מוחלט למחזורי תלמידיו הרבים. הוא ייצג את החינוך הקלאסי, הנמדד בקריטריונים אוניברסליים ואת השאיפה לשלמות הרמונית. אברהם אסר מלחמת חורמה על הבורות והשִטחיות ונאבק ללא הרף בפרובינציאליות של עסקני המנגנון.

אברהם הסוציאליסט, חדור ההכרה השוויונית, שאף להעמדת האדם מן השורה והפועל הפשוט בראש מעיני החברה.

לאור הסימפטומים והכתובות שעל הקיר אִבחן את קריסת הרעיון הקיבוצי שנות דור לפני המשבר המתחולל. הוא כאב את התאיינות חלומו והתבצר בלִגלוג ציני מול סִסמאות המקהלה המדברת.

אברהם היה מאמין גדול, בעל שאר רוח נדיר ומופת דגול לצניעות ערכית ולהסתפקות מודעת במעט שבמעט.

הננו כאן, אברהם, אנו שזכינו להיות באי כוחם של הרבבות שנבצר מהם ללוותך בדרכך האחרונה. רבים-רבים ניצבים עִמנו למראשותיך, אברהם.

חניכיך בקִנֵי ‘השומר הצעיר’ שיַסדת ואִרגנת ברחבי יוגוסלביה.

מאות הילדים שזכו לוויזות בריחה מאירופה הבוערת הודות לחוצפת הנעורים שהִרהבת ולעוז רוחך.

עִמנו כאן, אברהם, רוחם של חבריך הצעירים שכֹּה אהבת, שנפלו בשורות הבריגדה הבן-לאומית במלחמה בפשיזם הספרדי. רוחם של חבריך הפרטיזנים ביערות והנוקמים היהודית שחֵירפו נפשם למיגור הצורר הנאצי, רוחם של חברי הרזיסטנס במאבק המחתרת הצרפתית וחיילי בעלות הברית במתקפת הארדנים.

עִמנו כאן, הנִספים במחנה ההשמדה בדכּאו, והניצולים שאליהם הִגעת עם הכוחות המשחררים.

עִמנו שארית הפלֵטה של הקהילה היהודית ביוגוסלביה, שלמענם הִסתכנת בפילוס הדרך לארץ ישראל.

בדרכֵּנו, אברהם, נושבת רוחך.

נוח בשלום על משכבך, לוחם יהודי אמיץ.

נוח בשלום על משכבך, נוצר רוח חֵירות האדם.

הספד בהלוויה בבית-השיטה

י’ אלול תשנ”ט 22.8.1999

כתבה בעיתון הקיבוץ, 24.6.1999:

הכתבה מוקדשת לזכרם של חללי הבריגדה הבין-לאומית שנפלו בקרב נגד הפשיסטים בגוודלחארה, ספרד, ולזכר הפרטיזנים ולוחמי בעלות-הברית שנפלו במאבק בצורר הנאצי:

אברהם הקש עלה מהמחתרת

ניר מן

בתום יובל שנות חשאיות חושף אברהם הקש מבית-השיטה לראשונה את מעמדו הבכיר בצמרת המִשטר הקומוניסטי ביוגוסלביה. כיצד הבריח בהיותו בן 17 מאות ילדים יהודים מאולימפיאדת ברלין בסיועו של הסופר היוגוסלבי חתן פרס נובל, ההיכרות האישית עם טיטו המנהיג האגדי של יוגוסלביה ועם הודג’ה האלבני, לחימת הגרילה בשורות הפרטיזנים, הנסיעה המטורפת של הגנרל פטון, הזינוק המטאורי, הבריחה מתקרת כדור הארץ לאלמוניות גמורה. סיפור מדהים.

שנים רבות חוצץ מסך סמוי בין אברהם הקש לסביבתו. איש במשק לא מעז להתמודד עם הבקיאוּת, הידע וכושר הניתוח שלו. אברהם סגור בשתיקתו וספון בחומת עולמו. תמיד ידענו שהוא היה פעם מישהו חשוב ביוגוסלביה, אבל חוץ מההילה המסתורית לא היה לנו שמץ מושג ולא העזנו לשאול. בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים הוא קרע לחבר’ה מהשכבה הבוגרת את הצורה באימוני שדאות כשהטמיע בהם את יסודות הטקטיקה הזעירה ועקרונות לוחמת הגרילה מהיערות. הם חזרו באטרף הערצה עם ניצוץ של סכינים בין השיניים.

בשנות הזוהר של מועדון החברים היה אברהם מופקד על הקפה של ‘פרלמנט הדומינו’. אדם מן השורה, לכאורה, הבורח מכל שררה ומסתפק בחלקתו הצנועה. בחדרו הסגפני ערוכים בסדר מופתי מאות ספרי הגות ומדעי הטבע בשלל שפות. רק בדבר אחד הוא לא מוותר עד היום על הקרם דה לה-קרם – על המוזיקה המעולה שלו. תקליטורי האופרות בביצוע השמימי של מיטב בתי האופרה בעולם והקונצרטים של התזמורות הסימפוניות המשובחות ביותר בקלסיקה של כל הזמנים. דבוז’אק, וגנר (‘ניבולונגן’) ומוצרט (“הוא משהו-משהו, הלהיט של התקופה”).

על רקע המלחמה הנוראה ביוגוסלביה, ארץ מולדתו ועם הגיעו לגבורות נפגשנו למספר שיחות, שבהן ניאות אברהם לחשוף מעט מעברו. כשביקשתי את רשותו לפרסם חלק מהדברים, נעניתי בסירוב מוחלט ותוקפני. “אין על מה לדבר!”, פסק. “הסיפור האישי לא חשוב ולא מעניין היום אף אחד!”. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע. הוא מיאן לשמוע בכלל. הישועה, כדרכן של ישועות, צמחה ממקור בלתי צפוי. גילה לגוסה, צעירה יפהפייה ומלאת שמחת חיים שעלתה מאתיופיה ועובדת ב’בית הפז’, התערבה בשיחה ואמרה לאברהם שחייבים לספר על המלחמה למי שלא יודע. ככה, פשוט. במילותיה שלה, ובעברה שלה, מולם התגמדו כל הנימוקים המלומדים. אברהם התרצה באחת, בתנאי אחד ומפורש, שהכתבה תוקדש לזִכרם של חללי הבריגדה הבין-לאומית שנפלו בקרב נגד הפשיסטים בגוודלחארה, ספרד, ולזכר הפרטיזנים ולוחמי בעלות הברית שנפלו במאבק בצורר הנאצי.

ויזות מחתן פרס נובל באולימפיאדת ברלין

אברהם הקש נולד ב-1919 בבלגרד. מוצא המשפחה היה ממורבסקה-אוסטרבה בצ’כיה, משם ברחה ב-1848 ליוגוסלביה בעקבות הפוגרום ביהודים. “סבא וסבתא עוד קיימו את החגים היהודים ושמרו על המסורת, אבל הוריי היו חילונים ולא ציונים. היו לי שתי אחיות שעלו ארצה ברבות הימים והקימו בה את משפחותיהן – אווה פישר ברמת-גן ומירה פרנקל בקרית-ים. אבי, איגניאט, עבד ברכבת והמשפחה נדדה בין תחנות הרכבת ברחבי יוגוסלביה. מכיוון שאבא נאלץ לעבוד בשבת, הוא קומם נגדו את יהודי גליציה שנודעו באדיקותם. יחסם גרם לו לסלידה מדרכם. אבא נפטר ב-1935 ממחלת לב. לאבי היו עשרה אחים ואחיות ובני דודים רבים, אבל אינני זוכר שמות. את משפחתה של אמא לא הכרתי וכנראה שכולם נספו בשואה.

“בהיותי בן 11 הצטרפתי לתנועה הציונות בשורות ‘השומר הצעיר’, ובנעוריי הייתי פעיל בהרחבת הקנים הציוניים. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נרתמנו לפעילות להעלאת ילדים יהודים לארץ ישראל.

כבר כנער צעיר קיימתי קשר עם מזכיר הקהילות היהודיות ביוגוסלביה, שריכז את הסיוע למעפילים. לקראת האולימפיאדה בברלין ב-1936 הוחלט בארגון ‘החלוץ’ לנצל את האירוע החד-פעמי למבצע הברחה המוני של ילדים יהודים מגרמניה. כבן של עובד רכבת יכולתי לנסוע חינם ברכבות ובאניות השטות בנהרות. ברכבת פגשתי במקרה בסופר היוגוסלבי הדגול איוו אנדריץ’ (Иво Андрић), לימים חתן פרס נובל לספרות וחסיד אומות העולם, שהיה השגריר היוגוסלבי בברלין. במהלך הנסיעה ברכבת נקשרה בינינו שיחת היכרות והוזמנתי לבקר בשגרירות היוגוסלבית בברלין”.

הרחוב הגרמני כבר שאג בגרון ניחר את ההמנונים הנאציים במועל יד ובמצעדי כוח דורסניים. אברהם ניצל את ההזמנה של השגריר-סופר אנדריץ’ והשיג ממנו מאות ויזות להברחת הילדים היהודים. הילדים נאספו לצפייה במשחקים, כביכול, ומיציעי האִצטדיונים ניתבו אברהם וחבריו את צירי המילוט והחמיקה בין הספורטאים, הקהל ובריוני האספסוף המתלהם לספינות ששטו בדנובה לנמל קונסטנצה בים השחור ומשם לארץ ישראל. רק אחרי שנים רבות פגש בבית-השיטה את שמריה צמרת, מראשי המוסד לעלייה ב’ של ‘ההגנה’, ממארגני המבצע.

דוחף את טיטו לנאום

“ב-1936 התחלתי את למודיי בפוליטכניון בבלגרד. לפני המלחמה היינו כולנו סטודנטים באוניברסיטת בלגרד. קוֹצָ’ה פּוֹפּוֹביץ’, לימים שר החוץ היוגוסלבי, שהיה סטודנט לספרות הכיר לי את טיטו. דרכו הִכרתי את כל מי שהיה צריך בבלגרד. הפגישה הראשונה עם טיטו הייתה לפני המלחמה. הוא היה סטודנט כמו כולנו. הקשרים שלי איתו לא היו הדוקים במיוחד. נפגשנו במסיבות ובאירועים רשמיים של ארגוני הסטודנטים, בעצרות אחד במאי והפגנות יום המהפכה (בברית המועצות) שחגגנו במלוא עוצמתנו בכיכר המרכזית בבלגרד. היה לו מעמד אישי ייחודי, אבל הוא לא היה פעיל מרכזי. הוא היה אישיות בעלת כריזמה עמומה, אדם בעל שכל שבלט מבחינה אינטלקטואלית במדעי החברה ובהיסטוריה. הוא היה אנטי-ציוני ולא רצה לשמוע שום דבר בעניין. גם לא הייתי מעוניין במיוחד להשמיע. בתור סטודנט הוא בלט בכישוריו כאידאולוג וקומוניסט מושבע, אך כמנהיג לאומי הוא היה בעיקר סמל. בשלבים המאוחרים הוא קצת רדף כבוד כמו כל החבר’ה האלה, וצוות העוזרים שלו ניהל בפועל את העניינים.

התחברנו בפעילות סטודנטיאלית שהתמקדה בעיקר בנושאים פנימיים ביוגוסלביה נגד הקבוצה הפשיסטית החזקה שפעלה אז בבלגרד והייתה קשורה לתנועה האוֹסטָשית בקרואטיה ששיתפה פעולה עם הנאצים.

מה עשיתם?

הדפסנו כרזות ומִנשרים והפצנו בחלוקה חשאית במקומות ציבוריים, באוניברסיטה ובתאי הדואר. היו עימותים, מכות והתערבויות אלימות של המשטרה. נאסרתי יומיים-שלושה בכלא בלגרד, כשמצאו אצלי כספים שאספתי לבריגדה בספרד, אבל בזכות הקשרים שהיו לי בחוץ שִחררו אותי בשוחד ועניינים כאלה. המאבק נגד הפשיסטים היה קשה מאוד. באותה התקופה הייתי נפגש עם טיטו בכינוסים ציבוריים ומדי פעם הייתי מעודד אותו לדבר.

טיטו היה זקוק לדִרבון?

כן. לפעמים היה צריך לעודד אותו, למרות שהיה מבוגר ממני. לדבר איתו ולשכנע אותו. הוא ידע לנאום, אבל לא תמיד חשב שזה חשוב. עם פופוביץ’ שהיה מבוגר ממני בשנתיים הייתי נפגש בכינוסים ובפגישות אישיות בינינו. הוא נפצע קשה בגוודלחארה במלחמת האזרחים בספרד. רבים מחבריי הסטודנטים מהמפלגה הקומוניסטית נהרגו ונפצעו בקרבות בספרד, במיוחד בקרב הנורא בגוודלחארה. לא אשכח את האנשים הטובים שנהרגו בספרד למען החופש והדמוקרטיה, והובסו במלחמה נגד הדיקטטורה. לפני המלחמה רצו שגם אני אתגייס לבריגדה הבין-לאומית בספרד נגד כוחותיו הפשיסטים של הגנרל פרנקו, אבל אני לא רציתי.

למה?

מפני שהייתי ציוני ועסקתי בארגון נוער ‘החלוץ’ ביוגוסלביה. לא הייתי ממונה רשמית אבל עסקתי בתיאום כללי של הפעילויות.

מבחן קבלה פרטיזני

“ב-6 באפריל 1940 הפציץ חיל האוויר הגרמני, הלופטוופה, את בלגרד. ההפצצה הייתה נוראה. שלוש פצצות נפלו לפני הבית שלנו ואמא, יֶלֶנה הקש, נהרגה. בזמן ההפצצה על בלגרד התחבאנו במרתפים שונים ואחר כך ברחנו ליערות. החלטתי להצטרף למאבק המזוין בנאצים כדי למגר את הכיבוש הגזעני וכדי לנקום בהם.

ביערות היה קר ולא היה מזון. התנפלנו על שיירות של הוורמאכט הגרמני. מארגני הפשיטות היו פרטיזנים שהכירו את השטח והיו בקיאים בשיטות לוחמת הגרילה. לי לא היה ידע צבאי קודם, ושם רכשתי את ניסיוני הקרבי. התחלתי להילחם כחייל פשוט כשטיטו ארגן את כוחות הפרטיזנים. סֶרטֶן ז’וליוביץ’ אִרגן את היחידות הלוחמות (האודרדים), אבל כעבור מספר שנים הסתכסך עם טיטו. תוך כדי המלחמה סיימתי בשנת 1941 את לימודיי בהצטיינות יתרה. המבחן היה קשה מאוד. נדרשנו לשנן וללמוד בעל-פה כמות עצומה של חומר. המבחן נערך באודיטוריום של הפוליטכניון מול סוללת בוחנים קשוחים ולעיני מאות סטודנטים. אני הייתי הסטודנט המצטיין במחזור שלי.

“אחרי המתקפה הגרמנית על יערות בלגרד ברחתי למוֹנְטֶנֶגְרוֹ. אז נפרדתי מטיטו ונשארתי עם חברי, משה פיאדה, יהודי שהצטרף למלחמה. פיאדה היה מבוגר ממני בעשרים שנים ובתום המלחמה כיהן בתפקיד נשיא סרביה ויו”ר הפרלמנט היוגוסלבי. השתייכתי לבטליון צֵלנוֹגֹורצי של לוחמים הרריים ממונטנגרו, שלחמו בסרביה. המונטגרואים היו לוחמים קשוחים ועזי נפש במיוחד. הם היו בני איכרים גבוהי קומה וחסונים מארץ מיוערת ופראית, שלחמו בכל כלי נשק שבא לידם. כשהגעתי לגדוד ניתן לי סוס גבוה וכולם הסתכלו אם אוכל להשתלט עליו. למרות שאינני גבוה כמותם תפסתי את הסוס ברסן ובקפיצה אחת זינקתי על האוכף. זה היה מבחן הקבלה שלי והוכחתי את עצמי בלי אף מילה.

“כשלוש שנים הייתי פרטיזן ביערות מונטנגרו וסרייבו. התפרנסנו משוד שיירות גרמניות. שם רכשתי את מיומנויות לוחמת הגרילה. המומחיות שלי הייתה בתחום המארבים הליליים. חסמנו את הכבישים ההרריים בגזעי עצי אורן, וכשהשיירה הֵאטה ונעצרה תקפנו והתנפלנו עליה. צברנו כמויות נשק ותחמושת עצומות. מרגמות, מכונות ירייה, מַקלעים, רימונים. חוץ מזה מיקשנו כבישים, פוצצנו גשרים וחיסלנו כוחות גרמניים. הגיעו אלינו קצינים ומדריכי טקטיקה זעירה אנגלים שצנחו במונטנגרו מעבר לקווי הגרמנים. הצטיידנו ברובים אנגליים. לי היה רובה שמייסר שלל מגרמני שחיסלתי.

“ב-1942 נכנעה הדיוויזיה שלנו ונשלחתי ברכבת למחנה שבויים בצפון-מערב גרמניה. לאחר העברה לסרבור בשטח הכיבוש הצרפתי ברחתי עם חברי סטוקר מאלזס דרך תעלה ואחר כך במשאית ירקות, והצטרפנו למחתרת הרזיסטנס הצרפתית. סידרו לי תעודת זהות מזויפת של שם איטלקי מקלבריה ועבדתי כמהנדס בבית חרושת לטרנספורמטורים בעיר מץ. היינו מאורגנים בחוליות ממודרות, שלא ידעו אחת על רעותה. הייתי שם יהודי יחידי ואז כבר שמענו על השמדת היהודים. בעקבות הפלישה לנורמנדי ואחרי נסיגת הגרמנים מצרפת, הצטרפתי כמפקד מחלקת מרגמות כבדות (120 מ”מ) לרגמינט הבלגי של הארטילריה הדיוויזיונית. הגדוד היה מורכב מחבורה מגוונת של חיילים בני לאומים שונים ובליל שפות.

פטון נסע כמו מטורף

“ב-16 בדצמבר 1944 התחילה המתקפה באַרדֶנים. הייתי בכוח שנועד לחסום את כוחות התגבורת הגרמניים בפיקודו של הגנרל האמריקני בדל סמית’. את פגזי המרגמות העמסנו על חמורים שפילסו דרכם בשכבת השלג הכבד בהרים המיוערים.

במתקפה הגרמנית נפצעתי מרסיסי שרָפנֵל (פגז רסס), ופוניתי לבית חולים שדה בשלונצורמאן בצרפת. בזכות זה ניצלתי ממוות בטוח מפני שכל חיילי המחלקה נהרגו אחר כך מהאש הגרמנית. שכבתי כחודשיים במתקן החלמה בצרפת ומשם חזרתי לרדיפה אחרי הכוחות הגרמנים הנסוגים עד הקרבות הקשים של הגדוד הבלגי בפירמזנס בגרמניה באפריל 1945.

הייתי בין כוחות בעלות הברית שנכנסו למחנה ההשמדה בדכּאו. בדכּאו קיבלתי את הזעזוע הקשה ביותר בחיי. מצאנו ארבעים קרונות מלאים גופות שטרם הספיקו לשרפם. האסירים החיים – שלדי אדם, שבקושי זחלו, לבשו בגדי פסים מזוהמים.

“בתום המלחמה במאי 1945 סופחתי למשלחת היוגוסלבית במפקדה של הגנרל האמריקני אייזנהאור, מפקד בעלות הברית בפרנקפורט. משם נשלחתי להיות קצין קישור במפקדת הארמייה השלישית של הגנרל פטון בלודוויגסכאפן, מַנהיים. אני זוכר שבוקר אחד פטון חלף על פניי בנסיעה פרועה בג’יפ שלו בתוך ענן ערפל סמיך. לא התפלאתי שהוא נהרג מאוחר יותר בתאונת דרכים. קיבלתי מינוי מרמ”ט הארמייה של פטון לאתר שבויים ועובדי כפייה יוגוסלבים בגרמניה ולשלוח אותם חזרה ליוגוסלביה. החרמנו אוטובוס ומצאנו פועלי כפייה במקומות תת-קרקעיים מחרידים, שקשה לדמיין. אִרגנתי רכבת מיוחדת ל-1,500 שבויים יוגוסלביים משוחררים וחזרתי איתם במסע ארוך ומפרך לבלגרד במטרה לא לשוב עוד לגרמניה.

‘בורגני ציוני’

“כשחזרתי לבלגרד הלכתי לפגוש את חברי מהאוניברסיטה ומהפרטיזנים, הגנרל מילושביץ’, שעלה לגדולה במהלך המלחמה. שמחנו מאוד להיפגש, והוא הציע שאשאר איתו ואקבל על עצמי פיקוד על אודרד (עוצבה). סירבתי להצעה והוא כעס עליי מאוד וכינה אותי ‘בורגני’ ו’ציוני’ ועוד שמות גנאי.

למה סירבת?

רציתי לעלות ארצה מוקדם ככל האפשר ולא רציתי להסתבך במאבקי הכוח של הקצונה. לא נתנו לי לצאת מפני שבעקבות חיסול האינטליגנציה היוגוסלבית בידי הנאצים, כל מי שהיה בתפקיד נדרש להישאר ביוגוסלביה. מוניתי למנהל בית חרושת למכניקה עדינה שהעסיק 1,500 פועלים ורק שני טכנאים. יום אחד פגשתי את קרטוליצה, שהיה המומחה לכימיה במועצה הכלכלית העליונה של הפדרציה הכללית וידידו של דז’ילס, סגן ראש הממשלה. הוא מסר את שמי לטיטו, שמינה אותי ללא שהיות מיותרות לתפקיד מזכיר המועצה לענייני תעשייה, אנרגיה, תחבורה, חקלאות, ייעור ומכרות. המועצה הייתה הפורום השלטוני העליון לגיבוש המדיניות הכלכלית-פיננסית. השרים בראש המיניסטריונים היו רק זרוע אקזקוטיבית לביצוע ההחלטות שהתקבלו במועצה.

המועצה הורכבה מחמישה חברים בניהולו של בוריס קידריץ’ ואחר-כך אנדריאה הֶדרָנק, שהיו כפופים ישירות לטיטו. עבדתי עם העוזרים של טיטו – ג’וּליוביץ’, שר האוצר, והֶאברֶנג, יו”ר המועצה הכלכלית.הוטלה עליי אחריות עצומה למיסוד המערכות הכלכליות ההרוסות ביוגוסלביה אחרי המלחמה. המנגנון המפלגתי לביטחון פנים חקר את עברי. למרות יהדותי והעובדה שלא הייתי קומוניסט, נשארתי בתפקידי, בגלל חוסר מועמדים אחרים. המשרד שלי היה בכיכר הספומנק בבלגרד.

היה לך קשר עם הקהילה היהודית?

היו לי שתי הסתבכויות בניסיונותיי לעזור לקהילה היהודית, שהיו עלולות לגבות ממני מחיר יקר מאוד. פרשת פטור ממכס למשלוח משאיות של הג’וינט ועניין של העברת מסמרים להכנת ליפטים להובלת חפצים לישראל. נחלצתי מהפרשות האלו בעור שיניי בעזרתו של אלקלעי, ראש הקהילה היהודית. בעקבות המקרים האלה התברר לי שיש עלייה לגאלית לארץ, ושד”ר דושן ברטיץ, מפועלי הכפייה שקיבצתי בגרמניה, מכהן כציר יוגוסלביה בתל-אביב. החלטתי לעלות ארצה בהזדמנות הראשונה.

“בשנת 1948 נשלחתי בראש משלחת בת שבעה כלכלנים ללמד את ממשלת אלבניה כיצד לארגן את הכלכלה. המטוס שלנו הצליח איכשהו לנחות, למרות שבשדה התעופה הארעי של טיראנה הבירה לא היה מסלול נחיתה אלא דרך עפר כבושה ובתור טרמינל הייתה סככה פשוטה. עבדתי עם ראש הממשלה, מחמד צ’חוי ומזכ”ל המפלגה הקומוניסטית אנוור הודג’ה. אלבניה היא ארץ יפה מאוד ואנשיה נהדרים. טובי לב, ידידותיים, עוזרים זה לזה. הייתה תקופה יפה מאוד. גרנו ב’הוטל דיאטי’, המלון היחיד בבירה ואכלנו מפרודוקטים שהביאו לנו ולדיפלומטים במיוחד מיוגוסלביה. גם הטבחים היו מיוגוסלביה. הייתי בטיראנה שלושה חודשים עד הקרע בקומינטרן באינטרנציונל הקומוניסטי בברית-המועצות וניתוק הקשרים הדיפלומטיים. בדקה התשעים הצלחנו להסתלק משם.

נשארתי שנורר

אברהם היה אימת בית הספר המקומי ודמותו המחמירה כמורה למתמטיקה חסר פשרות יצרה משקעי התייראות מפניו. הנוקשות הקשוחה שלו הפחידה דורות של תלמידים. גדולי הברדקיסטים נהיו גורי חתלתולים לידו. אברהם לימד רק את קבוצות א’ במשטר משמעתי, בדרישות אליטיסטיות ובממוצע ציונים פק”לי בין 4 ל-5 במבחנים (“6 – לאודי גל, 9 – לאלוהים, 10 – לאברהם”). העסקנים למיניהם שִקשקו מהלגלוג הציני שלו כשפִרצצו את הסִסמאות השבלוניות. אברהם ידע דבר וחצי דבר על כוחו של הכסף ואיך עובדת הפוליטיקה, ופיתח אלרגיה לקשקשנים. הוא היה קוטל אותם בלי רחמים. עם זאת אף פעם לא הצלחנו להבין את ההסתפקות הנזירים שלו במעט שבמעט, ואת הענווה האמיתית שלו כלפי חברי המשק.

איך השפיע עליך המעבר לחיים בצמרת?

לא השפיע עליי. הייתי שנורר כמו קודם. רכוש אישי לא היה לי בכלל. גרתי בדירה שכורה במרכז בלגרד, אבל היה לי אולדסמוביל.

היית איש מאוד חזק.

בגלל זה רציתי לברוח משם. לחזקים תמיד נשקפת סכנת חתירה תחתיהם מקנאה. חששתי שינצלו את יהדותי לחתירה תחתיי. בשנת 1949 המשטרה התחילה לרדוף אחרי קומוניסטים נאמני מוסקבה והתחילו מאסרים המוניים. כלאו אותם באי השדים, בשפך נהר הסאווה בדנובה וחלקם חוסלו. מכרים שלי פתאום התחילו להיעלם. שר הפנים, ינקוביץ’, שהיה מכר אישי, היה האוּבֶּרמאכער שניצח על כל העסק. קודם נעלם שיפקוביץ’, שר החקלאות והיערות, ואחריו סטאנקוביץ’, שר התחבורה. יום אחד טִלפנה אליי אשתו של ינקוביץ’, שר הפנים, וסיפרה לי בדאגה רבה שבאו לקרוא לו לקפה ‘מוסקבה’ “לשתות בירה”. גם הוא נעלם. אנשים פתאום נעלמו סתם ככה. אחרי הטלפון שלה הבנתי שאני חייב לברוח.

למה?

כי גם אותי היו מעלימים. ציוני, בורגני, כל הסִסמאות האלו. קרוב לוודאי שאם היו הרבה יהודים, לא ניתן היה לעשות דבר מבחינת הפיקוח של השלטונות.

מה עשית?

הִשארתי מכתב התפטרות, שאושר, להפתעתי הרבה, כנראה בגלל רשלנות כלשהי בחותמת. לקחתי חודש חופשה ויצאתי לפיומה-ריאקה ומשם שחיתי לאונייה תחת דגל פנמה. עליתי על האונייה כנוסע סמוי ורק בלב ים נחשפתי. הקפטן הוריד אותי בנמל העגינה הראשון בעיר אבּציה באיטליה. היה לי קצת כסף והסתלקתי משם. לאחר תלאות רבות הגעתי באונייה לנמל חיפה.

כשבאתי ארצה התחלתי לחפש חברי תנועה מיוגוסלביה. דרך המשרד של ‘קואופרטיב עמק הירדן’ הגעתי לאפיקים, שם היה ריכוז גדול של חברי תנועת נצ”ח מיוגוסלביה. הוזמנתי אליהם והתיידדתי במיוחד עם ברטה ויעקב רומנו. השמחה הייתה גדולה.

האם מישהו ניסה ליצור אתך קשר כשהגעת ארצה?

לא. אף אחד לא יצר איתי קשר וגם לא הייתי מעוניין בזה. לא רציתי להיות בתפקיד רשמי. לא רציתי שיצֵרו את צעדיי ולא רציתי שיפקחו על פעולותיי בארץ. באותה תקופה בן-גוריון ואיסר הראל (ראש הש”בּ) רדפו אחרי קומוניסטים. מוסדות הקיבוץ המאוחד לא ידעו על קשריי ולא הייתי מעוניין להתפרסם.

היוגוסלבים המשיכו להתעניין בך?

כל השנים לא היה לי עניין ביצירת קשר. כשהייתי באפיקים ביקר אצלי פקיד מהקונסוליה היוגוסלבית והתעניין איך אני חי ומה שלומי. מאז לא היה לי קשר איתם. ב-1960 יצאתי כנציג מפ”ם בראש משלחת נוער של ההסתדרות לכנס ‘נוער הבריגדות’ ביוגוסלביה. בעבר היה לי קשר מכתבים עם מירקו איבנוביץ’, ראש המִנהל הכללי-ציבורי, שפרש לפנסיה. אחרי שעזבתי עקבתי בעניין רב אחר ההתפתחויות ביוגוסלביה. היו לי שם חברים רבים.

לצה”ל התגייס הקש כטוראי מהשורה. כשנודע למפקדיו על עברו, צורף להשלמה לקציני תותחנים ושובץ בארטילריה בפיקוד הצפון.

איך היה המעבר החד מהפסגה השלטונית?

יופי! אף פעם לא חשבתי שמגיע לי משהו מיוחד. באפיקים קיבלו אותי מצוין. היו לי שם חברים וידידים רבים. למדתי עברית לפי השמיעה בלבד. עבדתי במפעל ‘קלת’ בהוצאת דיקטים מהמכבש והיה יפה מאוד.

הפילוג בקיבוץ המאוחד לא פסח גם על אפיקים. בין חברי נצ”ח היו שנטו אחר ‘אחדות העבודה’ ובחרו לעבור לבית-השיטה. הם הִציעו לאברהם הקש להצטרף אליהם, והוא נענה להצעתם. “כשהגעתי לבית-השיטה קיבלתי שוֹק מהתנאים במקום. יוזיק חוגים קלט אותי ביום גשוּם ובוץ חורפי. בגלל המחסור במורים (שעברו בפילוג לאיילת-השחר) נשלחתי זמנית ללמד מתמטיקה בבית הספר המקומי. הזמניוּת הזאת נמשכה עשרות שנים”.

ב-1995 נסע הקש לביקור ראשון במולדתו. הוא ביקר בבלגרד, בזאגרבּ ובספליט, התגורר בבתי מלון ושמח להיפגש עם חברים מהימים ההירואיים ההם, ימי המלחמה בנאצים. “איש מהם כבר לא מכהן בתפקיד ממלכתי. הם האמינו שהמצב ביוגוסלביה יתייצב, אבל זה לא הסתדר, כידוע. זה לא יכול להסתדר בגלל ניגודי האינטרסים האתניים-לאומיים.

אז מה הפִתרון?

שקט לא יהיה בבלקן אף פעם. בעקבות הבחישה של גורמים חיצוניים עוד יהיה שם שמח. הרוב הסרבי צריך לשלוט אבסולוטית. כל השאר יהיו באוטונומיות של מיעוטים, הצפויות אף הן לתסיסה אתנית פנימית. אני מתנגד בכל תוקף לגירוש האתני הנפשע של האלבנים מקוסובו. המשבר הנוכחי עלול להוביל להתפרצות מלחמת גרילה. ייתכן שבעתיד סרביה הגדולה תשתלט מחדש על הקונפדרציה.

מה עמדתך לגבי מתקפת נאט”ו?

ההודעה על השגת הסדר נוטעת תקווה מסוימת, אבל ההתערבות האמריקאית לא שווה מפני שהאמריקנים לא מסוגלים לעשות שם סדר, וגם לא יהיו מסוגלים בעתיד. אני מזדהה וחש אמפטיה רבה לתושבים היוגוסלבים שהיו נתונים תחת הפצצות אמריקניות. יש תקווה קלושה שאולי בעתיד יושג הסדר כלשהו ויושכן שלום מסוים בין המיעוטים

יהי זכרו ברוך