תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
חנה דוד
חברה
23/4/1920, ה’ אייר תר”פ 15/10/2013, יא’ חשוון תשע”ד
הספד לאמא – לא חלב ולא דבש…
אמא נולדה ב – 1920, בעיר קרלסרוה שבגרמניה וקיבלה כמקובל אצל היהודים שם, שם לועזי – הני ושם עברי – חנה.
בגיל 7 התייתמה מאביה שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. נפצע, החלים כביכול ושב לשרת. אך נפטר מפצעים שנפצע במלחמה ב – 1927.
האם המשיכה לנהל את העסק המשפחתי, מפעל ליצור ארנקים שהיא זו שעיצבה אותם. בזה פרנסה את עצמה ושלושת ילדיה בכבוד רב.
המשפחה הייתה חילונית ועם זאת יהודית לכל דבר, עניין, וזהות עצמית.
הקהילה היהודית בקרלסרוה הייתה גדולה ומסועפת בקשרי משפחה וידידות, הנשמרים עד עצם היום הזה.
כאחותה הבכירה ואחיה הגדול, הצטרפה לתנועה ציונית מקומית.
כאשר תפסו הנאצים את השלטון בגרמניה והעלו את תורת הגזע למעמד של דת מדינה, קבעו גם במסמרות של ברזל את דמותו הנעלה של הגרמני הארי הטהור ולעומתו את דמותו הנקלית של היהודי.
המורים בבתי הספר הרביצו בילדים את התורה, אך נקלעו לבעיה.
הנערה הני הייתה היפה מכולן. התמירה מכולן. בעלת עיניים כחולות משל כולן ושער בלונדיני למהדרין, קלוע בשתי צמות ארוכות עד הישבן. דמות שאין כל עוררין שהיא היא דמות הארית המושלמת.
רק מה, היא יהודיה.
אז כדרך הנאצים שאצלם את המציאות צריך היה להתאים לתיאוריה, עמדו וגרשוה מבית הספר.
4 שנים למדה אצל כמרים קתולים שאומנם לא היו נקיים מאנטישמיות, אבל הייתה בהם חמלה.
בהגיעה לגיל 17 עברה לחוות ההכשרה החקלאית ציונית, גוט-ווינקל ליד ברלין.
היה זה צעד הכרחי לקבלת סרטיפיקט כניסה לארץ ישראל.
בהכשרה פגשה את בחיר לבה ולעתיד בעלה ואבי ילדיה, מנחם.
לא ברור מדוע התאהבה בו כי לפי תיאוריה את פגישתם הראשונה, הוא היה חובב משחק שח וחובב ויכוח ודיון עם חבריו בחדר האוכל, הרבה זמן לאחר שהסעודה כבר הסתיימה. ואילו היא כתורנית מנועה מלנקות שולחנם. לסיים העבודה וללכת אל חברותיה. ממש מעצבן.
בהכשרת גוט-ווינקל היה גם מפעל שימורים קטן ובו למדו לכבוש ולשמר, בעיקר כרוב.
היה זה צעד ראשון בדרך ארוכה שלימים תקרא הזיתיה.
באוקטובר 1939 ולאחר שמלחמת העולם כבר פרצה, יוצאת קבוצת מעפילים מברלין לווינה ברכבת וכל זה בחסות הגסטאפו.
בווינה עוברים העולים לספינת נהרות המפליגה במורד הדנובה אל נמל סולינה שעל הים השחור, ברומניה.
יחד עם קבוצה נוספת שבאה מפולין, עולים על אונית המעפילים “הילדה”.
עוברים מסע תלאות שהינו סיפור לעצמו. נתפסים ע”י הבריטים. מובלים לחיפה בכוונה להחזירם לאירופה.
הישוב זועק חמס והבריטים נכנעים ומעבירים קבוצת העולים למחנה המעצר עתלית.
את הנשים והילדים משחררים כעבור חודש ואילו את הגברים רק כעבור חצי שנה.
חנה ממתינה למנחם אצל חברים מגרמניה, בבית השיטה. כאשר מנחם ישתחרר הם אמורים לעבור לבית הערבה.
אבל כאשר שוחרר, הם מתחתנים אצל קרובי משפחה בחיפה ונשארים בבית השיטה.
יצחק נולד ראשון. אחריו גיל.
בזכות ידיעתה בכיבוש כרוב, חנה מוצאת את מקומה בזיתיה שהוקמה ע”י יצחק חצרוני והיא אז לא יותר מסככה שקירותיה עשויים מקנה נחל.
מנחם, חרף גילו והעדר רקע צבאי, מתנדב לפלמ”ח. משתחרר. עובר ל”רזרבה” ומגויס שוב במלחמת העצמאות לחטיבת הראל, בדרך לירושלים.
חנה עושה את המלחמה לבדה, עם שני הזאטוטים בבית השיטה.
4 שנים יגורו באהל. עוד 8 שנים בצריף זערורי, עד שיגיעו לנחלה, הלא היא “שיכון ותיקים” ב”שכונת האגם”.
לאחר מלחמת העצמאות נולד אחינו גרשי, אל הצנע והעלייה הגדולה, אך העתיד בקיבוץ נראה חמים ומבטיח.
ב – 1952 מצטרפת אלינו סבתא אמי, היא האם של חנה אשר יחידה מ – 6 אחיות, שרדה את התקופה הנאצית ומחנה ריכוז ועלתה ארצה.
ב – 1960 אני מסיים יצחק אתלימודיו בבית ספר של בית השיטה ויוצא לשנת הדרכה ואח”כ שרות בצבא.
באותה השנה נפרדת מאתנו סבתא אמי.
שנה אחר כך, יוצא גם גיל באותו המסלול.
ב – 1967 מסיים גרשי אף הוא את בית הספר ויוצא לצבא.
ב – 1968 גיל ויהודית ואח”כ מיכל ויצחק עוזבים וחוזרים לשרות קבע.
גרשי מסיים את שרות החובה. חוזר למשק ומתערה בענף הפרדס וחייהחברה של צעירי בית השיטה.
ב – 1973 פורצת המלחמה. שלושת הבנים בחזית. הצעיר מכולם גרשי, נופל בקרב שיריון ב”חווה הסינית”. אחד מאחד עשר בנים שלא שבו מהמלחמה, בחיים.
מהלומה קשה שקשה להתאושש ממנה.
חנה ומנחם נאחזים זה בזה ועומדים יחדיו אל מול האסון.
חנה, אחרי שנים רבות שהייתה שותפה בכירה בהקמת הזיתיה. בהתפתחותה וגידולה, משנה מקום עבודה. יוצאת ללימודים סוציאליים ואח”כ לעבודה בתחום.
העזרה לאחרים מקלה את הכאב האישי. גם הנכדות והנכדים.
או אז באה מכה נוספת. מנחם נפטר פתע במהלך טיול והיא נותרת בדד.
בודדה היא לא. נכנסת לעבוד במחסן בגדים. ממשיכה חברותה בת השנים עם חבורת היקים ומוסיפה גם אחרות ואחרים.
עם זו היא משחקת שבץ נא עם ההיא שותה בירה. בקבוצה הן יוצאות למסעדה. אף פעם לא לבדה.
עם השנים היא הולכת ונחלשת. אנו מנסים לתמוך בה בסיוע פיליפינית אחת ואח”כ אחרת.
כאשר רגליה כושלות יותר ויותר, שוב אין בכוחה של מריסל לשאתה. הבנים מציעים שתעבור לבית סיעודי בקרבתה למקום מגוריהם.
היא מסרבת. נשארת כאן ועל כן ובאין ברירה אחרת, מעבירים אותה ל”בית הפז”.
גם הטיפול הנפלא והחם של צוות “בית הפז”, אינו יכול לתמורות הגיל.
ראייתה כובה. אוזניה כבדות, אך עדיין אינה מוותרת על אף יום עבודה כדבריה, באריגת שטיחים.
לילה אחרון. מתוך שהיא ישנה, נשימה אחרונה ושוב איינה עמנו.
נשארנו רק עם זכרה המאיר והמבורך.
השכנה שלי חנה
שבת אחר- הצהריים, שעה חמש, פגישת היקים , הידידים, שמתקיימת השבוע אצל חנה ומנחם. משתתפים: חוה וגרשון מנור, נלי וצב׳ ינאי, צבי ארמן, אסתר ונתן מרון, יבד״ל ל
עובדה, צריכה להיות תוכנית גם לערוב ה
בוקר שבת, חנה ואני – כבר לבד – אוכלות ארוחת בוקר ביחד, אצלה ואצלי לסירוגין. פעמים גם נפגשות לפני השינה לכוס בירה לבנה או קוניאק.
והשיחה קולחת, על הסעיפים לפני האספה, הקיבוץ, הילדים, הארץ, העולם.
זוטות? אולי, אבל מעידות על עקרון הקבע כדבר מנחה, כעמוד הביטחון להמשך קצב ה
כי נגד מעקשים חנה מתעקשת לחזור לקבוע ,,לארגון הזמן, לתוכנית יומית , ומתגברת על הקרעים הפתאומיים, שמופיעים כבר עם צאת הבנים לצבא: גיל נפצע קשה, בראש. דאגה גדולה, חרדה לבריאותו, אבל ….ה
במלחמת יום הכיפורים, היום, 16. באוקטובר, לפני 40 שנה ,יום הקבורה של חנה, הוא גם יום נפילתו של גרשון, בסיני,בליל הזוועות , בו נפלו כמחצית מחללי בית השיטה, באותה המלחמה… בנימין גל ואני הולכים אל ההורים, נדמה שמישהו כבר הודיע להם! המומים, לא מתמוטטים, מיישרים גוו, שומרים על איפוק, על הראוי בעיניהם, במצב זה…
ואחר כך המאמצים לחזור ל
וכשמנחם מת, כך, לפתע, באמצע טיול ארכיאולוגי, ביום חורף יפה , ב ט”ו בשבט, ובמוות כל כך פתאומי! אז?, יושבת חנה מקופדת בכורסה, עטופה שמיכות ושותקת, ואנו יושבים לידה, שותקים,
מטוטלת ה
עם מעברנו לשכונת אגם תחתי, ואחר כך לשיכון הוותיקים 32, גרנו בבתים שכנים, משנת 1953 עד 2013. 60 שנה! שכנות, גושי
חנה זקופת גוו. מגנה על עצמאותה. נוסעת לביקורי אחותה, טרזה בבארות יצחק, לאמריקה, לידידים וקרובים, ליפן, ליצחק הבן, לשוויצריה, לאח, טווה תכניות, עומדת על שלה. שומרת על קירבה לכל בני המשפחה, ומטפחת יחסי בן – הורים, עם ששון, ועם צבי דורי, שהיו מאומצים כילדי חוץ, ומשפחותיהם. בילוי פעם בחודש עם משפחה מקיבוץ שומרת, שבנם נפל יחד עם גרשון, ועם חברתה ללימודים , חווה מגעש. זוכרת ימי הולדת של כולם, לא שוכחת לטלפן, לברך, … לוחמת כארי לא להפסיד את הראייה עם התגלות מחלה בעיניים, להבריא מניתוח, מתאונה…
לא מוותרת על עבודה בבית הפיקוס ואחר כך גם בבית הפז, עבודה ולא תעסוקה!
ולבסוף מקבלת את גזר הדין של עזרת עובדת חוץ, ומסיימת בבית הפז! משתדלת ללמוד את סדר היום של בית משותף, לא קל! גם שם נאחזת בקשרים הארוכים והישנים עם צעירות ממנה, דפנה, נירה, ענת.
בשנה שעברה, ערב יום הזיכרון לחללי צ.ה.ל סיפרה לי על הדאגה של הבנים, יצחק וגיל, להביא אותה ליד הקבר של גרשון, ועל העמדת כיסא מתאים לישיבתה שם! תמונה שנחרתת בזיכרון כולנו, משפחת דויד, כולה, סביב חנה, וסביב מצבת גרשון.
בשנה הבאה בלי הכיסא…. בלי חנה שורי
בית השיטה אוקטובר 16 2013
כתבה המטפלת של חנה,מריסל מהפיליפינים
Today I lost one of the most important people in my life, my previous employer, my mother and my friend. To
many, she was a kind employer to me, but in my heart, she was more than that.
For me, she was the person who made me laugh. I can still remember those days when we used to laugh at a very simple thing, or even at a simple mistake. We both loved to joke, and share stories. And we both found happiness insharing each others memories.
She was very special, a giving and a strong woman. A woman who was always able to see the lighter side of life. She was the one who loved to celebrate life and share its beauty to others. She used to tell me that life is beautiful, we only need to accept things as they are.
We had lots of fun, but we had lots of arguments too. Those arguments that led us to understand and respect each other. There was that mutual understanding of trust and a solid friendship. She was my partner and my friend. I enjoyed every minute of working with her. The truth is, I did not work for her, it was not work, it was more of a daughter taking care ofher beloved mother.
She was a confidante and a mother to me. She knew how to make me feel better. She hugged me like her own daughter whenever I was hurting, she gave me the most comforting embrace and reminded me that she cared. How I long for those moments that even until now when I am in pain, I still call her name and wish to be beside her. I missed ima so much, more han words can say. I know she loved me, and I loved
her so much.
Now it is time to say goodbye to my beloved ima. Now is the last time to thank her for all thegiven me. Thanks for the memories, for those happy times we spent together, for those difficult days we were able to survive, for taking care of me and helping me to be where I am right now. A part of you will always be with me no matter where I go. I will always cherish you. Goodbye and I lovethings she has done for me. Thank you ima, for the love you had
יהי זכרה ברוך
יהי זכרו ברוך
