עובד בן הזקונים של לאה ושלום קרליץ. נולד ב1951. גדל בבית השיטה ושדותיה. בן כיתת “נרקיס”.

בסיום בית הספר התגייס לצהל ושרת בשריון, סדיר, קבע ומילואים והתנדבות לשרות בשנות האינטיפאדה הראשונה כעידוד לצהל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים בנה עם צביה את משפחתו הצעירה, נולדו אהוד, אפרת, אבנר ואודם. בימי מחלתו של אהוד, התמסר עובד למשימת הטיפול וההבראה של אהוד בכל מאודו. במותו של אהוד, נפער שבר שלא עבר עד יומו האחרון. את צערו הפנים עמוק ובמסירות לילדיו השקיע את נפשו העצובה והסוערת.

כאשר חזר למשק לאחר השרות בצהל עבד בחקלאות, וריכז אחרי אחיה את ענף המים. בכל אשר עסק השקיע אנרגיות וחזון. כך בענף המים, כך פרויקטים של חר”ם ברוסיה ובסין. הכל בכל התנופה.

כאשר הוקמה ‘רשות הניקוז ירדן דרומי’, היה זה אך טבעי שעובד יעמוד בראשה.

עובד הפך את הרשות למנוף לנוף. לא רק ניקוי תעלות בצד הכביש.

חברי בית השיטה היו עדים לתנופה שקיבל נוף העמק, הכרות מחודשת עם הבולדוזר הדוחף ומעמיס על כתפיו את החלום לגלות את המטמון שבעמק. הדרכים שפרץ, הנטיעות, רוחב ההבנה של הנוף הסובב אותנו. ידו ורוחו שלו בכל מעשה הבריאה מסביב.

עובד למד, העמיק ושיתף כל מי שהסכים או לא למפעלו. גייס את כולם לנושא.

היה לו חלום גדול להקים את “מרכז לוטן”, ללימודי הסביבה. הלוואי החלום לא ייגנז.

באמצע הכל, באמצע האביב, לקראת מבצעי ‘העמק הוא מטמון’ באמצע חייו, קרס עובד תחת משא כבד של עבודה, צער, חלומות ותוכניות. ליבו נדם באחת.

גשם זלעפות אחרון בעמק, אדמה כבדה שעובד כה אהב חיבקה אותו.

                     “אט רווה העמק, גלבוע רוגע מעל

                     נפלאה אהבתך לו ממטר ומטל.”

נפטר לפתע והוא בן חמישים ושש.