תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
תמנע הורביץ
חברה
ד’ תמוז תרצ”ט 21.6.1939 י”ז באב תשע”א 17.8.2011
תמנע נולדה בבית-השיטה, בעשרים ואחד ביוני בשנת 1939, להוריה ארנסט ותרצה הורביץ.
בית הוריה הייקים, ארנסט ותרצה, היה בית ספוג תרבות אירופה. מאבא ארנסט קיבלה קשר ויחס עמוק למוסיקה.
אכן, תמנע היתה אשת תרבות בכל נשמתה.
כל שנותיה, ולא חשוב במה עסקה, והיא עסקה במיגוון גדול של דברים – קצינה בצבא, חקלאות במשתלה, לימודי פסיכולוגיה והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב,עריכת סרטים בחברת “שדות”, עבודה בחינוך, עריכת ערבי תרבות, הנהלת חשבונות ובשנותיה האחרונות עבדה בהוצאת הספרים של הקיבוץ-המאוחד כעורכת ספרים והבאתם לדפוס, ועם זאת תמיד הייתה בכל נשמתה אשת תרבות, אשת שיחה מרתקת שמתעניינת ובקיאה בכל הוויות העולם.
תמנע, בת קבוצת “נמלה”, המחזור החמישי של בני בית-השיטה, נולדה וגדלה אל תוך החינוך המשותף, שהיה אז מאוד סגפני, חינוך לערכים ולעבודה מגיל צעיר ביותר.
בשנת 1963 נהרג רפאל אחיה בעת שירותו הצבאי, מותו היה מכה קשה לכל המשפחה.
בתקופת עבודתה במזכירות הקיבוץ בעריכת סרטים התקשרה עם מיכה אבני ז”ל, בן וחבר גבעת ברנר, הם נישאו ונולדו שני בניהם יונתן ואיתמר, שהיו כל אהבתה ומשוש חייה.
תמנע, ליווינו אותך במחלתך ובקשיי הטיפולים שעברת, אך תמיד האמנו שתעברי ותתגברי ותחזרי אל חייך, שהיו כל-כך מלאי סיפוק – עם הבנים, הכלות והנכדים המדהימים.
לא הספקנו להיפרד ממך והכאב והתדהמה כל-כך חזקים.
היי שלום,
נזכור אותך באהבה וגעגועים.
יהי זכרה ברוך
אמא …
העובדה שאנחנו מבינים את מלוא משמעותו של מי שאתנו רק כאשר הוא איננו, היא אחת הטרגדיות של הנפש האנושית.
וכך אני רק מתחיל להבין את עומק החוסר. מתחיל להבין עד כמה היית חשובה לי. עד כמה את חלק ממני, ועד כמה עצוב לי שלא תזכי להכיר את בני שטרם נולד, שלא נזכה לראות אותך שוב.
ובכל זאת, אני מחפש נחמה במה שכן היה לך. בחיים המלאים שכן חיית. בי ובאיתי שכל כך אהבת. בעינת ובדנה. בנכדים ששינו את כל עולמך. בחברים ששוב ראית בעיניהם עד כמה את יקרה להם.
אני מוצף זיכרונות. זיכרונות ממך. הם תמיד ילוו אותי ואת תמיד תהיי חלק ממני. מקווה שאהיה ראוי לאהבה שלך ולאמונה המוחלטת שלך בי.
הולכת את מעמנו. לכי לשלום.
ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך.
ומצאי את השלווה באשר תהיי.
אוהבים תמיד,
איתי ויוני.
לתמנע מהוצאת הקיבוץ המאוחד/ גיורא רוזן
היו לה אנרגיות עצומות של כאב, וגופה הדקיק נשא את כל כובד התקופה, בביקורת אצורה, וכפי שאמרה “אין כבר עם מי לדבר”. הפורקן היה בעריכה והוצאה של ספרי הכאב והמחאה. ספרי “קו אדום”, סדרת “מגדרים” ו”סדרת הילל בן חיים”.
כאשר נושאים כאב, לא סוחבים אותו על הגב, אלא מקפלים אותו אל החזה. שם בין הנשימות, במקום שהלב מסתתר, הוא נחבא ונפרש אל כל הגוף, אט אט, כשהוא רומס את האושר, את החוויה ואת הרגש ובעיקר מופנה כלפי עצמך. פנימה. עמוק פנימה, כל כך עמוק שאין הוא מתפרץ עוד – לא לכעס, לא לחימה, לא לרוע, אבל זה לא מצב אפאתי. אדרבה, הוא הופך לנקודת השקפה מחודדת, מושחזת, כנה – והרי היא כל התובנה. ושם הייתה תמנע בשנה האחרונה.
על רגשות תמנע לא דיברה. רק פה ושם הבליחה אמירה על הבנים, על הנכדים ועל אחותה האהובה. עכשיו הגיעה העת לחזור ולומר לך: תמנע אהובה. אהובה שלי. זה המקום הפרטי שלנו, שלך ושלי ושל חברייך, עורכות קו אדום וכמובן של כל האנשים הממלאים את בית ההוצאה של הקיבוץ המאוחד. לא נקבתי בשמות חברייך אבל הם כולם כאן, להניח אבן קטנה על כרית רגבי אדמת בית השיטה.
תמנע, אחותי האהובה
אם רק היית יודעת כמה אנשים באו לנחם אותנו בשבעה. כמה אהבו והעריכו אותך. לכל אחד היה מה לספר על צומתי המפגש איתך – על אוזנך הקשבת לבעיותיהם ומשאלותיהם. על החיוך שהיה על פנייך, גם כאשר אמרת דברים אמיתיים ונוקבים.
כל כך חכמה ונבונה, יודעת להבין את נפשו של האחר, השונה.
שנים רבות נסעת באוטובוסים וברכבות – לבקר את הילדים והנכדים ולעבודה בהוצאת הספרים בתל אביב. בכל מסע כזה פגשת אנשים זרים לחלוטין אשר פנו לשוחח איתך, וחשפו בפנייך את מצוקותיהם. לי סיפרת כי לו רק יכולת להמשיך בשיחות הללו איתם, היית אולי מצליחה לתת להם את התחושה שהם לא לבד.
לפני פחות משנה התחלת להתנדב יומיים בשבוע בתל אביב באגודת היל”ל, התומכת בנוער חוזר בשאלה. חבורה מדהימה שהזכירה לך את דור המייסדים, שתרצה אימנו הייתה חלק ממנו, שחצו את הגדר ובחרו להתמודד עם המשבר הקשה מנשוא של ניתוק מהמשפחה, מאורח החיים ומהסביבה המוכרת כדי לבנות לעצמם ולצאצאיהם חיים חדשים ועתיד טוב יותר.
הרצון לסייע לצעירים הללו, ולו רק באמצעות הקשבה, היה חשוב לך. גם אחרי שעברת את הניתוח בהצלחה והיו לך חששות מהטיפולים הקשים העומדים עוד לפנייך, התעקשת לא לפספס אף פגישה מתוכננת עימם.
מעגלי החברויות שלך עצומים, זאת ידעתי תמיד אבל זה עדיין לא מפסיק להרשים אותי. איך שמרת על קשר עם החברות שהכרת בקורס קצינות – יעל חן, נועה צוק, נירה וחנה, איתן היית נפגשת בתל אביב.
איך את ונאוה נהגתן להגיע לירושלים באוטובוס, רק על מנת להיפגש עם יונה שאיננה יכולה להגיע אליכן.
וגם כאן במשק – ארוחות בוקר שבת אצל דיתה עם דני אור-סתיו ורבקהל’ה. ובמוצאי שבת, שמחת הפגישה עם בני כיתת “נמלה” בבית של יעקב ובתיה. ובמיוחד – הוקרת והשתוקקת לפגישה השבועית, מידי יום שישי על כוס קפה בסגאפרדו, עם שולה ועזה.
השתאיתי לראות איך את מצליחה לשמור על קשר הדוק עם כל כך הרבה חברים, שחלקם הגדול גר במרחק רב ממך. מושגים כמו חברות, אמפתיה וחמלה היו חלק בלתי נפרד מהווייתך.
חלקך במשפחה הקטנה שלנו היה דומיננטי ומלכד; איך היינו יושבים סביב השולחן בסוף כל חג ומשוחחים, ותמיד העלית נושא חדש לשיחה – מאתגר, מעניין ולרוב מתובל בציניות רכה ומחויכת. קשה לדמיין כיצד נמשיך את המסורת הזו בלעדייך.
ולאחרונה, כשגילית את מאגר הסרטים האדיר של פרדי, היית באה לעיתים תכופות יותר לביקור בחיפה. היית עושה חלק ניכר מעבודת העריכה שלך אצלנו בבית, כי ידעת שאחרי שעות העבודה המפרכות הללו, חיכה לך התגמול של צפייה נינוחה ומרובת שעות בסרטי המופת הישנים שכבר לא ניתן לצפות בהם בבתי הקולנוע. בכושר השכנוע המיוחד שלך, היית מסוגלת לגרום לפרדי לצפות בהם יחד איתך, כשהוא מתפלא מאיפה הידע הקולנועי הרב שלך.
לאורך השנים היו לנו הרבה שעות של שיחות נפש וצחוק, מלב אל לב, והקשר הזה התהדק עוד יותר בזמן המחלה. הערכת מאוד את הדאגה וניסיונות העזרה של חברייך, אך למרות הקשיים ותחושת חוסר האונים בחרת להתמודד עם המחלה בעיקר בכוחות עצמך – כמה חבל!
אי אפשר להשלים עם תאונת המוות שלך. ולכן, קשה שבעתיים הפרידה ממך.
אחותי הגיבורה
חוה
יהי זכרה ברוך
יהי זכרו ברוך
