חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

אהרון בצלאל
חבר

19.4.1934                                        4.7.2015

אהרון בצלאל, (איז’יקו מיו) נולד בשנת 1934 בשכונת “שערי צדק” בירושלים. בליבה של המיליה ה -” סט’י” (ספרדים טהורים) הירושלמי ולתוך הספניולית המתנגנת, כבן שלישי מתוך ארבעה אחים ואחות להוריו כוכבה ואברהם בצלאל. המשפחה, יצאה מחומות העיר העתיקה בתחילת שנות השלושים יחד עם רוב הקהילה היהודית, שפרצה מהחומות בעשורים אלה. בשנות המאבק בבריטים, הצטרף אהרון כרוב חבריו לנוער האצ’ל והיה מדביק מודעות מרי נגד השלטון תוך התחמקות מהמשטרה הבריטית. המשפחה, דתית לייט, צלחה את מלחמת השחרור, המצור, הרעב וההפגזות ואהרון, נשלח לבית הספר “אליאנס” (מסורתי עם ארומה צרפתית.)עם שוך הקרבות, נחשפים אהרון וחבריו מאליאנס למדריך אגדי מהמחנות העולים בשם המאתגר ” יוסי ערבי” (יוסי פלדמן) שסוחף אחריו בסנדלים כפיה והמון כריזמה , הסוחף אחריו כאותו חלילן מהמלין את נוער השכונות ומכאן ועד יומו האחרון, מחובר הס’ט הירושלמי לחיי הקיבוץ.
בשנת 1952, מתרחש הפילוג הטראומטי בקיבוץ המאוחד. בית השיטה שנתרוקנה באחת מ- 40% מחבריה וילדיה, רעבה בטירוף לתגבור דמוגרפי, עטה כמוצאת שלל רב על חבורת נערים ירושלמים חניכי המחנות העולים ומצרפת אותה בחיבוק גדול לחברת הילדים , לכיתות אלון ואורן (י – יא.) ה-“ירושלמים”- אהרון, חנוך, לייזר, דואק, דוד ניסן חיים בניאן ועוד כמה, התמזגו ונטמעו בחבה’י כסיפור הצלחה כביר, תוך שהם מביאים איתם, ניחוח של “בוסתן ספרדי” עם שמחה מתפרצת, שירה, תפילות וניגונים מבית הכנסת הספרדיירושלמי, בהובלת הזמיר-חנוך והשמח הנצחי, אהרון בצלאל.
 1953 אהרון מתגייס לשריון, לחרמ’ש, לאחר פינטוזים על טיס. אהרון לא מוותר , חופר וחופר לוחץ לאנשים הנכונים ומצליח להתקבל כלוחם לשייטת 13.

על גדת תעלת סואץ1967

 השירות בשייטת על כל ה-“שושו” והמבצעים העלומים צרב ללא ספק את מהות חייו של אהרון לכל ימיו גם מבחינת השקפת עולמו ומפעל חייו ,אך בעיקר ביצירת חבורת ידידי נפש, הקשורים בקשר גורדי פנומנלי זה כבר למעלה מ-60 שנה. קשרים חזקים אף מהמשפחה כדבריו. אהרון חוזר לקיבוץ ומשתלב בענף המכוורת, אפוף המסתורין והנדודים, ובו זמנית, מפיל בקסמיו, תלמידת ביס –יפיפיה בלונדינית, יהודית צצקס ומאתרג אותה) כולל יציאה לגלות בקיבוץ בית גוברין (הם בונים בית בישראל כשהיא רק יוצאת מגדר קטינה” (טוב הוא אישר לה לשרת בצה”ל חצי שנה.) חתונה רבתי ב-1960 ומאז שלוש בנות (אבו’ל בנאת) ועוד בן בטיפה האחרונה לדברי אוהביו.
 אהרון מתגלה מיד כבעל קוצים בישבן . הוא חייב לזוז,לנדוד לפרוץ גבולות ומייצר לעצמו רזומה מגוון של: מרכז קניות בתנועה בת’א, קב’ט בצים קווי נוסעים (הרבה חו’ל) ועוד. וגולת הכותרת: שליחות בתנועת הנוער דרור בסן פאולו ברזיל. רי לוקיישן עם כל המשפחה. השליחות המתוקה, נגדעת באחת, עם מלחמת “ששת הימים”. כשאהרון קופץ (בניגוד להוראות התנועה) להילחם וכמו רבים המלחמה נגמרת לפני התורים של ישראלים לטיסות ארצה. במלחמת יוה’כ, אהרון פועל עם יחידתו באתר הצליחה של תעלת סואץ.
 כדרכו, אהרון ממשיך עם חזרתו לשאוף ולחפש “עבודות חוץ” ולאחר תקופה בזיתיה, הוא מתחבר ליהודה הראל ממרום גולן ,להקמה ופיתוח של מחצבות הטוף ברמה’ג כמשווק מצליח. בסוף שנות השמונים , אהרון שותף להקמת מפעל “בלוקל “עם יסוד קיבוץ “רבידבגליל התחתון ושוב כמשווק מצליח.
בשנת 1999 לאחר 10 שנים בבלוקל, אהרון “יוצא ל”פנסיה”. בשנים אלו מתחילה בריאותו להידרדר כנזק מאוחר של הצלילות בנחל הקישון ויוצא בעור שיניו מפגיעה הרסנית במערת העין. הוא מוכר כנכה צהל, ומכאן, כולנו ,חבריו ואוהביו עוקבים בפחד ובעצב ענק אחרי דעיכתו. אהרון משאיר ליהודית ולנו, ארבעה ילדים ואחד עשר נכדים לתפארת מדינת ישראל.

אהרון!!! היית לנו רעות, שמחה , אהבה, חיבוקים ,שירה צרודה, נאמנות בלי גבולות מהולים באידי הטיפה המרה. אוהבים ומתגעגעים.

רן שריג

אבא שלי
אבא שחוזר מהמילואים מאילת עם קרטון מלא שרימפסים ואנחנו מקלפים במרתף שכל כך אהבת וזורקים למחבת עם חמאה.
אבא של חברים ופרלמנט בשבת אצל דוויד עם מוני ודואק, קורא לי אליו ונותן לי לטבול את האצבע בכוס הוויסקי ולטעום את המר הזה.
אבא של חופשות באילת מלמד אותי לצלול, אני ילד והוא קושר חגורת משקולות ובלון אוויר ואנחנו מתחת למים
אבא של סיפורים ובדיחות, שתמיד הביכו אותי בתור ילד שלא ידע כמה שהוא יתגעגע לסיפורים האלו שהוא יגדל ויתבגר.
היה לך כישרון נדיר בלהמציא סיפורים ולגרום לאנשים לבכות מצחוק, אותם סיפורים שכבר סיפרת מאות פעמים ולא נמאס לשמוע בפעם המליון  ואחת.
לילה אחד שבאת להשכיב אותי בגן ביקשתי ממך סיפור על סופת טורנדו ואתה בלי להתבלבל שלפת סיפור מרתק ועשיר על סופת הטורנדו שהייתה בירושלים, איך שכל האחים שלך התחבאו מתחת למיטות וחיכתם עד שהסופה תחלוף, סיפור שהשאיר אותי בתור ילד מלא אמונה שאכן הייתה סופה כזאת בירושלים, ועד היום 35 שנה אחרי אני זוכר.
ככה הייתי רוצה לזכור אותך אבא ולשכוח את השנים האחרונות שבהם הפכת להיות אדם חולה שדועך לאט לאט, אני הבן שחיכת לו כל כך הרבה לא זכיתי להנות ממך מספיק בבגרותי, בהתחלה עוד הינו שרים ביחד מדי פעם אבל עם הזמן גם זה נעלם, שהייתי בא עם הילדים כאבתי את זה שהם לא יזכו להכיר את אהרון האמיתי ושאתה לא זוכה לשחק ולהשתובב עם הקטנים.
קוויתי בשבילך שזה כבר יגמר אבל אתה בשלך כמו באיזה גיבוש לשייטת נאחז בחיים ולא מרפה, עכשיו זה נגמר סוף סוף תנוח לך מכל המכאובים והקשים, שם למעלה כבר הדליקו את המנגל ובטח פתחו לך איזה שיבס טוב נוח על משכבך אבא ואני מבטיח לזכור רק את הטוב.
אמא- לך אני רוצה להודות כי אבא לא יכל לעשות את זה על הטיפול המדהים שנתת לאבא במשך השנים האלו על המסירות עד אין קץ ועל ההקרבה הענקית שהקרבת עבורו אני מעריך אותך ואוהב אותך.
ניב

איז’ו

 הוא איננו……  הוא עזב אותנו לפני תקופה ארוכה, אבל אנחנו סירבנו לעזוב אותו, כמו שעון שווצרי היינו מגיעים אחת לשבוע, בהרכבים שונים,של  המעגל הראשון,עוברים דרך תחנת הדלק קונים לו שלגון, שכל כך אהב, מוציאים אותו החוצה מדברים אליו ,שרים שירי חג, בעת החגים , ומקוים…. מקוים שהוא שומע, מבין…. אבל הגידול הארור שבראשו, לקח אותו מאיתנו ולא נתן לנו לדעת אם הוא איתנו או לא.
ארון, איז’ו , איזיקיטו מיו, הגיע לשייטת אחרי שירות של שנה בשריון, במשך כל הזמן הזה לא פסק לחתור ולהשתדל להגיע לשייטת, ובסוף הצליח, “שריון” קראו לו חבריו למחזור ומדריכיו. ארון , ירושלמי במוצאו, לא ידע לשחות, וכל בוקר היה יוצא עם חבריו למרכז המפרץ ומפקד הקורס שלו ה”טרק” היה מקפיץ אותו למים לקראת טביעה ידועה מראש, כהיה טובע היה נמשה ע”י חבריו, מוחזר לחיים ולהכרה, ושואל “ניטבעתי”??. וכך עד שלמד לשחות, ובסופו הפך לשחיין מצוין וללוחם ללא חת.
חוש ההומור של ארון. וסיפורים שהביא מילדותו ונערותו בירושלים, מאבא בצלאל, ואימא אסטריאה, והאחים הגדולים נהגי המקשר ו”אחותי הקטנה יונה” , סיפורי ושירי בית הכנסת
היוו נכסי צאן ברזל לאורך כל תקופת חברותנו המשותפת כ-50 שנה ויותר, סיפורי השתלבותו בבית בשיטה עם חבורת הילדים הירושלמים, סיפור ההיכרות של הוריו עם הוריה של יהודית, סיפור ביקור זיקני ירושלים בינהם אבא של ארון באילת ועוד ועוד הצחיקו אותנו עד דמעות, ועדיין אני חוזרים וחוזרים עליהם וצוחקים מחדש כאילו שמענו אותם פעם ראשונה. זר לא יבין זאת.
החברות ההדוקה שנוצרה עם מה שקראנו “המעגל הראשון”
ערן ושץ, שוקה ודולי. גיורא ואריק, עודד ועמנואל מאסטרו ואנוכי, שבשמם אני מדבר היום. התבטאה בהכל, בפגישות שבועיות בשיחות טלפוניות במעורבות בגידול המשפחה בעזרה הדדית במבצעים שונים החל בחפירת המרתף מתחת לבית של יודית וארון, וכלה בעזרה ויעוץ של ערן שעסק בגינטיקה של דגים, ליישום, התיאוריות שלו , בהולדת בנים זכרים לארון ולעצמו,את ניב ,בן הזקונים לארון ויודית, ואת יואב בין הזקונים לערן ואילנה, וזאת  לאחר שלוש בנות לכל אחד מהם.
 
נסיעתו של ארון  עם משפחתו לשליחות בברזיל הרחיקה אותו מאיתנו אבל הניבה מערכת מכתבים בינו ובין שוקה (כנציג החברים), ששנים אנו מתרפקים על תוכן המכתבים האלה, שהביעו געגועים עזים לארץ ולחבורה.
 
החבורה הולכת ומצטמצמת, אבנר ,איננו, ציץ איננו. ועכשיו אתה, איז’יקיתו שלנו, בשר מבשרנו, עצם מעצמנו, הולך מעימנו.  אבל לא יעזור, אתה חלק כל כך  דומיננטי, מהעבר שלנו, מהמסורת שלנו מהסיפורת שלנו , ומההווי שלנו
 שלמעשה אתה נשאר איתנו ורוחך תרחף מעל הווייתנו כל זמן שאנחנו נהיה פה.  
  
ליהודית והילדים,  ארון הלך , אבל אנחנו בינתיים נשארים.
תישארי איתנו, ונמשיך ונהיה חלק מידידות מופלאה שנמשכה עשרות שנים.
 בשם חבריך בשייטת חיים סתיו
 
 
“היו לי חברים שידעו למתוח, לצחוק, לספר בדיחות ולגלגל כזבים, באגודת דוברי אמת, בלילות החורף מתחת ליריעות או לסככות, ובלילות הקיץ למרגלות הכוכבים.” כך כותב חיים גורי.
אהרון היה חבר שכזה איתו יכולת לשבת בנינוחות וחופשיות וליהנות מהפשטות שלו ומשפעת בדיחות וסיפורים.
גוון מיוחד, מלא ארומה, הביאה איתה קבוצת הירושלמים לבית השיטה. איתם באו לכאן צלילים חדשים- מה שיוסי בנאי כינה “רומנסות רחוקות, שאריות מסורת“- מזמורי תפילה, שירי געגועים בסלסול ספרדי  עם ח’יית ועיין כמו שצריך.  אהרון שהיה זמר משנה לחנוך, גם אם זייף קמעה,    שר במלוא הנשמה והכוונה עם כל החבורה.
ועוד הביא איתו אהרון את אמנות הבדיחות והסיפורים על עצמו ועל אחרים. הייתה בו קלילות ושובבות, מצרך מבוקש בחברה הקיבוצית שלנו, ויכולת לצחוק על החיים כי הם מצחיקים.
סביב החבורה, שכללה את דואק וניסן ז”ל, וחנוך שיבדל לחיים ארוכים, התקבצו  עוד רבים אוהבי חיים ואיתם יכולנו לפתוח שולחן, לשבת ביום קיץ חם על המשטח או בליל חורף במרתף הבית, לרפד את הגרון בקוקטייל ולהשתחרר ולהרגיש את מהותה של אותה רעות מלאת חדוות קיום. אהבת החיים הפשוטה, שהייתה בו חיבקה את כל המעגל ואיפשרה להיות ככה כמו שאנחנו, בלי פוזות וגינונים פשוט חברים שאוהבים וממצים במלוא החושים את החיים.
 
בשנים האחרונות, לאט לאט התרחק אהרון מאיתנו. עצוב היה לראות את האיש הגדול, השמח וטוב הלבב מאבד את דמותו המוכרת והאהובה. שנים רבות ליוו אותו חברים טובים מבית ומחוץ, ניסו לקשור מילה למילה ולשחזר את הימים ההם, באותה אהבה שידע להרעיף עליהם.
המשפחה עטפה את אהרון באהבה, ובעיקר יהודית, שטיפלה במסירות ונאמנות לאורך כל השנים בליטוף, חיבוק  ובידיים אוהבות.
אהרון שהיה אדם חזק ויציב כמו חוף מבטחים, השיב את נשמתו באמצע היום, כאומר:
תודה, שבעתי ועתה אנוע לי אל עבר מרחבים חדשים.
כשנפגשנו עם מותו אמרת לי יהודית, “אני מקווה שתזכרו אותו כמו שהיה בחייו הטובים שלפני…”
כן ככה נזכור את אהרון דרך שמירת החברות והרעות,  ודרך החיוכיות ושמחת החיים שהייתה בו ותלווה אותנו כמזכרת אהבה עכשיו ובימים הבאים.

אהרון– בסרטם של כרמית ודליה

     יהודית פלד

יהי זכרו ברוך

backtotop