יוסף הוכשטיין – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

יוסף הוכשטיין
הורה

כ”ו בסיוון תשע”א 28.06.2011

עתיר מעשים נאסף יוסף אל אבותיו;

ובטרם עת הלך הוא לבית עולמו.

המחלה שניחתה עליו לפתע פתאום הִכריעה אותו כשהוא במלוא אונו האינטלקטואלי ובעיצומה של תנופת יצירה מחודשת.

משחר ימיו הוא חי ונשם פוליטיקה, ושני עמודי תווך ניצבו בליבַּת השקפת עולמו – הומניזם אוניברסלי וזהותו היהודית. בשנות נעוריו עוצבה זהותו הרעיונית בצל זוועות מלחמת העולם השנייה והתסיסה החברתית שטִלטלה את אמריקה בשנים שאחריה.

יוסף התגייס בכל מאודו להנחלת ערכי הדמוקרטיה למען זכויות האדם בארצות הברית וברחבי תבל כולה ולמען זכויות הפועלים ביוּניוּנים.

הוא נרתם למלחמה בַּגִזענות כלפי השחורים והמיעוטים, לַמאבק בַּדורסנוּת המק-קארתיסטית, לַמחאה נגד מלחמת וייטנאם, לִפעילוּת התנועה הפמינסטית ולקידום חופש המחשבה, הדיבור והעיתונות.

מרוֹם מעמדו העיתונאי הוא סיקר ופירש את התהליכים הגלובּליים מהטרקלינים היוּקרתיים ביותר בתִקרת כדור הארץ ומפרוורי הסלמס והעוני הנידחים ושכוּחי האל בקצווי העולם השלישי.

נדמה כי יריעת חייו הציוניים נמתחה בין שני קטבים ביוגרפיים חוצֵי מֵאות.

מִעָברו ניצב בֵּיתם של סבותיו הציונים ביפו העותומנית מִזֶה; והעלייה של מארק בנו מִזֶה, היא שהִתוותה את דרכו ואת עתידה של משפחתו במדינת ישראל.

יוסף הוכשטיין איש העולם הגדול היה תאב חיים, שוחר תרבות ואמנות, עיתונאי פורה, יוצר מוכשר ומקורי, חסיד ומגשים מושבע של האמונה הציונית.

זכו חנה ויוסף הוכשטיין להוריש לבניהם – מארק, מַיימַיי וטוֹבִּי – את טוּב הלב והאופטימיוּת המופלאה, את הפתיחוּת, את הרגישוּת האנושית, את היצירתיוּת האמנותית ואת האמונה באדם.

יהי זִכרו ברוך.

ניר מן

כ”ו בסיוון תשע”א 28.6.2011

My dad was a tremendous person. Smart, funny, talented, compassionate, ever curious, humble, soft-spoken, driven, truthful, open, and many, many other things that help describe him could fill up a few minutes of me talking easily.

To understand him and our family a little bit more I’ll try to create a background for the following thoughts;

We lived in a big old wooden house from the civil war period. We had about three acres of land packed with trees,wild animals, a bamboo forest, a creek, thousands of books, three huge pine trees- one for each kid, five dogs, seven cats, a squirrel named Stanley, a rat named george, and lots of neighboring houses with horses. And you could even find real indian arrow heads in the ground from the various tribes that lived there before europeans began to settle in north america.

The neighborhood was called Mclean and it was the home of the CIA and most of the US defense industry and foreign diplomatic community. And even though my dad was PHI BETA KAPPA from princeton and even though my mum was the child of both a spitfire pilot from the RCAF on one side and on the other side one of the first woman mail pilots in the US ( Legend had it that my mum’s mum learned to fly with Amelia Earhart….) my parents were actually kind of semi hippies. And our house was this incredible and bizarre space disconnected from anything normal and mundane. As a kid sometimes it embarrassed me that we were different but as a young adult, I began to value it all incredibly.

As kids we were encouraged to participate in dinners that my parents held for various people from all sorts of backgrounds…from politicians to artists, from spies to journalists, and from wealthy business men to the occasional homeless friend that would be invited and received as an equal part of the table. I loved those evenings and continue to think of them to this day.

So Dad, everything still seems to exist now. Its obviously different but I can still see, hear, smell, taste, and almost physically feel it all. I miss the life we had when we I was young- the world that you created.

Our world; the one Marc, Mymy, and I grew up in. One of infinite curiosity, unchangeable tolerance, Love, Magic, Wisdom, Imagination, Discovery, and Knowledge.

Knowledge was key. You had immense amounts of it and taught us how to both seek out answers and also how to not stop asking questions ever. And if the universe lets me, I’ll be able to pass that onto my kids as well. I love you dad.

Thank you for Mum

Thank you for Marc

Thank you for Mymy

His life ended with me hugging him like I used to when I was a little kid, Mymy holding him and talking to him like a mother does while comforting her child. We played him music and assured him that he can rest and that we’re all going to be fine. He fought for his life with all his might and then seemed to relax and pass away gently and settled.

יהי זכרו ברוך