חנן חרמוני – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

חנן חרמוני
הורה

ח’ אלול תרע”א ו’ תשרי תשס”ב

1.9.1911 27.9.2001

חנן חרמוני נולד כהַנס ויטנברג בברלין, למשפחה יהודית שרבים מבניה התבוללו. משפחת ויטנברג לא היתה דתית, אך היתה רשומה בפנקס הקהילה של ברלין, ובני המשפחה היו הולכים לבית הכנסת בחגים. הַנס ושני אחיו הצעירים ממנו חשו באנטישמיות, שהחל הגל הנאצי פושה בגרמניה. הַנס לא היה ציוני. הוא סבר כי הסוציאליזם הוא הפיתרון לבעיות אירופה ויהודיה.

ב-1930 פנה ללימודי משפטים, ושם פגש את רעייתו לעתיד, אירמגראד לאוֹ, לימים נינה. לאחר שעלו הנאצים לשלטון, סולק הַנס מן האוניברסיטה, והחליט לעזוב את גרמניה. הוא פנה להכשרה ב’כפר העבודה’ (”werkdorf‘) שבהולנד, אשר נועד להכשיר צעירים יהודיים לחיי עמל כפיים, לאו דווקא בפלסטינה. אחיו הצעיר, בנימין, היה ראשון הבנים שפנה לציונות. הוא עלה ארצה ונמנה על מייסדי קיבוץ עין גב. בנימין היה בין ראשוני המחלקה הימית של הפלמ”ח, ונספה כאשר ספינת הפלי”ם ‘לילי’ טובעה ליד קפריסין, ב-1943. אריה, האח השני, נמנה על מייסדי קיבוץ דורות.

רק בהכשרה החליט הַנס – ששינה את שמו לחנן – כי הציונות היא דרכו. חנן רכש מקצוע: נגרות. כשהצטרפה אליו אירמגראד (נינה) לאוֹ, נישאו השניים. שם נולדה בתם הבכירה, חנה. בסוף הקיץ של 1936 הגיעה המשפחה הצעירה לבית השיטה, קיבוץ היעד של רבים מבוגרי ה’ורקדורף’.

בבית-השיטה החל חנן בקריירה של נגר ועובד חקלאי, אך במהרה הסתבר כי כישוריו ימוצו טוב יותר בהנהלת החשבונות. חנן לא נטל חלק פעיל באסיפות הקיבוץ ובניהולו. לימים נהג לספר כי כל נאומיו באסיפות הסתכמו במילה אחת

ויחידה: הוא אמר “כן”, כאשר נשאל אם ברצונו להיות חבר בקיבוץ. חנן,כמו יוצאי גרמניה אחרים שחיו בבית השיטה, חש כי על קליטתם העיב ענן של התנשאות ולגלוג שגילו כלפיהם ה’חוגיסטים’.

ויקטור, אביו של חנן, הגיע לקיבוץ ב-1937, ואף שלא היה ציוני הבין כי עליו להסתלק מגרמניה, ולהגר לפלסטינה. הוא חזר לברלין, כדי להסדיר את מכירת רכושו, אך לא הספיק לצאת חזרה, ונספה באושוויץ. חנן התייסר עד יומו האחרון בתחושה שלא האיץ באביו לעלות מוקדם יותר.

ב-1942 נולד יוסף (יופסי), הבן השני למשפחת ויטנברג. חנן ונינה שינו את שם משפחתם לחרמוני, בעקבות נפילת אחיו בנימין, שהפך לחרמוני. ב-1950 נולדה הבת השלישית, רינה, ושנה לאחר מכן נולדה מיכל, בת הזקונים.

בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, בסוף 1951, עזבה משפחת חרמוני את בית השיטה, ועברה לאיילת השחר. חנה, הבת הבכירה, נשארה בבית השיטה, דבר שהקשה על הוריה את המעבר לגליל העליון, המרוחק במושגים של אז. באיילת השחר מילא חנן תפקידים מרכזיים בהנהלה הכלכלית והיה מעורב בכל ההכרעות בתחום הכלכלי והכספי.

חנן ונינה ראו את בנותיהם ואת בנם נישאים, וחבקו נכדות, נכדים ונינים. טרגדיות היכו בהם, עת נהרגו החתנים דרור טל, בעלה של חנה, וארז איתן, בעלה של מיכל. לבני משפחתו סיפר חנן כי כל אחד מהאסונות גרם לו לאבד עשרה קילוגרם

ממשקלו.

לשונו החדה, מעורבותו התקיפה בענייני הקיבוץ, נבואותיו הקשות על העתיד לקרות בקיבוץ שרבים מחבריו אינם מתפרנסים, עשו את חייו של חנן באיילת השחר לרצופי מעקשים ומהמורות. לבסוף,בגיל שמונים, עזבו חנן ונינה את איילת השחר, ועברו להתגורר בעפולה.

גם בבירת העמק חש עצמו חנן, שהלך והתעוור, כבביתו.

הוא רכש חברים חדשים ובטח בזבני החנויות כי לא יוליכו אותו שולל, חרף עיוורונו הכמעט-מלא.

הוא סעד את נינה שנחלשה והלכה, עד מותה. בשנתיים האחרונות לחייו התמודד חנן עם עיוורונו ואלמנותו, כשקומתו לא נכפפת, והוא ערני וחד כתמיד.

ביום הולדתו התשעים, אותו חגג עם משפחתו, בבית השיטה, אמר חנן: “עשר השנים שהסתיימו עכשיו הן הטובות ביותר בחיי”. חנן ביקש להיקבר בבית השיטה.

הכיתוב שעל מצבתו – “תמיד אופטימי” – אכן מבטא את אישיותו.

יהי זכרו ברוך