נינה חרמוני – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

נינה חרמוני
הורה

ד’ אלול תרע”א י”ח טבת תשנ”ט

28.8.1911 6.1.1999

נינה חרמוני לבית לאוֹ נולדה כנוצרייה, במזרח גרמניה. שמה היה אירמגראד. בינקותה עברה המשפחה לעיר ורניגרודה (vernigerode), כמאתיים ק”מ דרומית לברלין. אריך, אביה, יהודי שהתנצר, התחתן עם קטרינה (קטה), נוצרייה ממוצא מעורב (יהודי-נוצרי) לבית פון פוזרן, משפחת אצולה כפרית. אירמגראד גדלה כיתומה מאב, משנת 1915. אביה, קצין מילואים בחיל הפרשים, נהרג בקרבות ברוסיה. אמה של אירמגראד נשאה בעול המשפחה, בסיוע גימלה של אלמנת מלחמה. היא נפטרה ב-1942 בבית חולים בברלין, כגרמניה נוצריה, אלמנת מלחמה מכובדת ואהודה. על צוואתה מוטבע צלב קרס.

אירמגראד ושני אחיה – פריץ והילדה – גדלו בבית של מוסיקה ותרבות. אמם התפרנסה משעורי פסנתר ופיתוח קול. אירמגראד למדה בפנימייה תיכונית, ושם בלטו כשרונותיה הדרמאטיים, כשחקנית וכבמאית. חברותיה בפנימייה כינוה לאוֹנינה, גירסת חיבוב של שם משפחתה, לֵאוֹ. מכאן התקצר הכינוי ל-נינה. פריץ נטה ללימודי כמורה, אך המיר עצמו לקומוניזם ולמד רפואה. הוא נכלא ושרד את מחנות הריכוז, עד תום המלחמה. הִילדה ברחה מגרמניה ב-1938, עם בנה היחיד.

אירמגראד-נינה החלה לחוש באנטישמיות כבר בסיום לימודיה בפנימייה תיכונית. אף שהיתה נוצרייה, עברוֹ היהודי של אביה נודע בעיר הקטנה. ב-1931 עברה לברלין, והחלה ללמוד משפטים. באוניברסיטה פגשה את הַנס ויטנברג, לימים חנן חרמוני, שדבק בה ובשם החיבה שלה: נינה. חנן ונינה גורשו מהאוניברסיטה ב-1933. חנן פנה להכשרה ב’כפר עבודה’ (werkdorf) בהולנד, שרבים מבוגריו הגיעו לבית השיטה. נינה פנתה לעבודות שונות בגרמניה, אך החליטה לעזוב את הארץ המנואצת לאחר שעבדה כמוליכת-עיוור. “להיות כלב, גם אם כלב של עיוור, – זה היה יותר מדי בשבילי”, סיפרה לימים. היא פנתה לצרפת, ושם החליטה כי ברצונה להיות יהודיה, ושבפספורט שלה יהיה כתוב “אזרחות: מדינת היהודים”. היא נהגה לומר,בסרקאזם שאינו אופייני לה: “למדריך שלי בתנועה קראו אדולף היטלר”. היא עברה להולנד, התחתנה עם הַנס (חנן) ויטנברג, ושם, בכפר ההכשרה, נולדה בתם חנה.

בספטמבר 1936 הגיעה המשפחה הצעירה לבית השיטה. נינה, שעדינותה וטוב ליבה עלו אף על יופיה, היתה אהובה על אנשי הקיבוץ הצעיר. היא עבדה כחובשת ובעבודות נוספות. מאידך, למרבה הצער, כשרונותיה הדרמטיים דוכאו, כשסורבה בקשתה להצטרף לחוג הדרמטי. הוסבר לה כי יש בה פגם חמור: מבטאה הגרמני. הצמא לפעילות אמנותית הופנה למקהלה שהקים אז ארנסט הורביץ. כל ימיה התרפקה נינה על החווייה המרוממת של השירה במקהלת בית השיטה.

נינה צברה ‘עבר קרבי’, במלחמת השיחרור, עת גוייסה לשהות כשבועיים במשלט שבכפר מזאר, במרומי הגלבוע, כמבשלת וחובשת.

ב-1942 נולד הבן השני במשפחה, יוסף (יופסי ). ב-1950 נולדה רינה. שנה לאחר מכן, כשהיא בת ארבעים, ילדה נינה את בת הזקונים,מיכל. בדצמבר 1951עברה משפחת חרמוני לאיילת השחר, בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד.

חנה ביתה הבכירה נשארה בבית השיטה והפרידה ממנה היתה קשה לנינה.

הניתוק מהידידים והידידוֹת הרבים בקיבוץ שבעמק – רובם יוצאי גרמניה – אף הוא לא היה קל לנינה, אך גם בקיבוץ החדש רחשו לה הכל אהדה ואהבה. באיילת השחר היא עבדה כאחות במרפאה, אותה אף ניהלה תקופה מסויימת, בטיפול בחולים, בילדים, ואחר כך במתנדבים. בעשור השמיני לחייה עבדה כקופאית של הקיבוץ. נינה וחנן ראו את בנותיהם ואת בנם נישאים, וחבקו נכדות, נכדים ונינים.

טרגדיות היכו במשפחה, עת נהרגו בזה אחר זה החתנים, ארז איתן, בעלה של מיכל, ודרור טל, בעלה של חנה. באיילת השחר סייעה נינה למיכל בגידול בנה ובתה הקטנים.

כשהם בני שמונים, עזבו נינה וחנן את איילת השחר ועברו להתגורר בעפולה.

בשנותיה האחרונות התקשתה נינה ללכת, ושקעה באלם. היא נחלשה וסקרה את הסובב אותה בעיניה הטובות, הכואבות. נינה ביקשה להיקבר בבית השיטה.

הכיתוב שעל מצבת קברה אומר את שאמרה תמיד: “לתת כבוד ואהבה”.

יהי זכרה ברוך.