גיורא קייזר
חבר

3.2.1945               26.12.2016

גיורא חברנו ,בא לעולם בחורף 1945.

הוריו חוה ומנחם קייזר, ברחו מגרמניה, הגיעו לקבוצת החוגים דלת האמצעים, בה בנו את משפחתם לה נולדו דוד, גיורא מיכל וישי.ילדותו עברה בין המלחמות.

סיפרו חבריו לכיתה ולדרך – יהודה מלר ומשה פלד:

בימי מלחמת השחרור, “היינו בני שלוש, בפעוטון א’. כשהיינו שומעים ירי מרחוק היינו רצים אל מסתור שהיה בנוי מפחים, מתכנסים אחד אל השני, צפוף צפוף, והיה זה גיורא, שכבר אז גילה אומץ ובגרות, והיה עוזב את הדבוקה הצפופה ומציץ בחורים שבפח, לראות מה נשמע בחוץ…

גדלנו ביחד בגן ואח”כ בקבוצת “אלומה”. כשהלכנו לישון בגן, היה גיורא הילד החייכן והמאושר מכולם. התקבצנו סביב חוה אימו , כמו אפרוחים מתחת לכנפי אמם, ישובים על מיטת הברזל, מכוסים בשמיכת צמר דוקרת ושומעים מאלופת מספרי הסיפורים סיפורים ואגדות על מלאכים ופיות.

כשלמדנו, עם המחנכת ציפורה עקבנו אחר הנעשה בקיבוץ בענפי החקלאות או בתחום הכספי, גיורא היה מזמין את אבא מנחם לסקירה קצרה ויסודית בכיתה,  סקירה שפרשה בפנינו תמונה בהירה על כל שאלות הקיבוץ.”

מגיל 15, סיפר גיורא- “אני קשור למוסך. עבדתי כנער, לאחר מכן למדתי בבית ספר מקצועי מסגרות, ושנה וחצי קורס קדם צבאי של חיל החימוש.

בצבא שירתתי כאיש טכני, לוחם, מש”ק אחראי על הרכב תחזוקתו ותפעולו.

לימים אמר אחד מבכירי חטיבת גולני למשה: “לא הייתי זז מילימטר ללא ליווי צמוד של גיורא. לפעילות מבצעית, לסיור קו או יציאה לאימון. גיורא היה עמוד התווך, בעל תושייה ומסירות עילאית. כשגיורא לא היה בשטח הכלים של הסיירת תמיד נתקעו. גיורא היה זה שאיפשר לנו לבצע את המשימות ללא תקלות”.

במהלך המלחמות סיכן גיורא את חייו כדי לסייע ולהוציא לוחמים ורכבים תקועים מהשטח”.

כשחזר מהצבא הצטרף למוסך הקיבוץ והחל בתיקון טרקטורים וציוד חקלאי, גם כאן נוכחותו בשטח, מסירותו, מקצועיותו וראייתו הכוללת והיסודית, הפכו לשם דבר. בראיון, עם תמר אדר, לפני ההפרטה (ב- 1995), אמר גיורא:

“אנחנו נותנים שרות לכל המכוניות של המשק- זה הרווח וההנאה שלנו!

אני עובד שנים רבות עם ניר גוטמן שזה זהב של אדם- פנינה האיש הזה!

תיקון הרכב  כולל תמיד ניקיון. עבורי רכב הוא כמו החדר שחייב להיות נקי ומטופח.. וכמו שלגוף האדם יש טיפול מונע ככה ברכב, זה ממש “דיני נפשות”- שהכל יהיה מתוחזק ובטוח… אני יודע שאף פעם לא אגיע לשלמות ותמיד אשאף לעוד בדיקה ועוד… לפעמים אנשים באים אלי בכעס ותביעות ואני אומר אם לא נהיה כל כך חמורים אחד אל השני, יהיה הרבה יותר קל בחיים, יותר לחייך יהיה הרבה יותר טוב.”

יחד עם נעמי בנה גיורא את משפחתו הגדולה, ונולדו להם יעל, אמיר, אורי, איילת אורלי והילה. לאורך כל השנים היו הילדים בבת עינו. השקיע את כל נשמתו בגידולם וטיפוחם – ואכן כל אחד מהם בגר לאדם עצמאי המנווט את חייו כמותו, באומץ, חכמת חיים, נחישות מסירות ורגישות.

עם השנים השיבו לו הבנות והבנים באהבה רבה, בנתינה ותמיכה ככל שניתן.

החיים בבית השיטה, היו יקרים לו מאוד, אהב את חצרה ואת שדותיה, את הגלבוע מדרום ואת גבעות הילדות שלנו מצפון.

בחיבור שכתב בכיתה ט’ על שיר השירים כתב:

“אין אהבה בלי חיי טבע כפר ואביב”. רגיש ועניו היה גיורא ובשיחות עימו קלטת את ראייתו החמה והחכמה.

בשנים האחרונות, חרף בעיות הבריאות,  המשיך בעבודתו במוסך, תמך בנעמי בכל יכולותיו, ונתן את כל אהבתו לילדיו ונכדיו.

בערב שבת, למרות שלא הרגיש בטוב,  הגיע עם עוגה ויין לביתם של אורלי וליאור לבקר את הנכד הראל. חיבק ונישק כאילו ידע שזו שעת פרידה.

בשובו הביתה חש שיש למלא אוויר בגלגלים ונפל לפתע על הרכב ומת בחטף.

כך הלך מאיתנו בפתאומיות, בשקט, בצניעות שלא רוצה להטריד, כאומר תודה על מה שהיה.

גשמי הברכה הנוטפים, מלווים את גיורא לבית עולמו ואנו נשארים עם אור עיניו התכולות, האוהבות והטובות, המבקשות להמשיך את דרכו בעולם.

יהי זכרו ברוך ושמור עימנו.

אבא

אני עדיין לא מאמינה שאתה כבר לא איתנו. לא מצליחה לעכל. לא יכולה לדבר עליך בלשון עבר. לא רוצה. רוצה שתמשיך להיות פה. כל כך נוכח, כל כך דומיננטי וחי. כל כך אוהב ותומך מלא בשמחת חיים ואופטימיות בלתי נגמרת.

אבא, ביום שישי ב 14.00 בצהריים קיבלתי ממך טלפון. “אני פה בחוץ”, אמרתי לך “בוא אבא כנס”. אני וליאור בעלי יצאנו אליך עם בבנו הראל. כל כך שמחת. היית המאושר באדם לראות אותנו בהרכב מלא. היה לך קשה ללכת. התנשמת בכבדות. אמרת שאתה קצת חלש אבל הכל בסדר. נכנסנו הביתה. הבאת יחד איתך יין תירוש, עוגה וכוסות חד פעמיים. הרמנו כוסית לחיים לכבוד חנוכה. התעקשת שגם אבי חמי יהיה. שיחקת עם הראלוש, דיברת, צחקת, ראינו יחד טלוויזיה. סיפרת שלקחת אותנו לאריות שהיינו קטנים. היית כל כך מאושר. קרנת מרוב אושר. הראלוש כל כך אוהב אותך. כל כך נהנה איתך. שאלת אותי אם הוא אוהב את הכדור שקנית לו. כל כך שמחת שכן. ב 15.30 יצאת חזרה הביתה. התחבקנו חזק, נתת לי נשיקה וסיכמנו להפגש אצל דר טלי במרפאה בקיבוץ ביום שני הקרוב ברבע לארבע. זאת היתה הפעם האחרונה שנפגשנו ודיברנו. באת להיפרד. זמן קצר לאחר מכן כבר לא היית בחיים.

אבא, איזה אבא מדהים אתה, הכי מדהים בעולם. כל כך אוהב ודואג. תמיד דאגת קודם כל לנו לילדים שיהיה לנו הכל ושלא יחסר כלום. איזה סבא מושלם אתה. כשאמא חלתה ועברנו אני הילה לגור אצלך תפקדת באופן מדהים גם בתור אמא. תודה אבא, תודה על הכל. ואיך שדאגת לאמא, כל כך אהבת אותה תמיד היית איתה. כל ערב. עשית בשבילה הכל. אם יכולת היית מביא לה את הירח.

מה נעשה עכשיו אבא? איך ממשיכים עכשיו הלאה? איך קמים בבוקר? איך ממשיכים בחיים בלעדיך? שמור עלינו וכוון אותנו מלמעלה כי המשימה הולכת להיות קשה מנשוא.

ואל תדאג. נשמור על אמא ועל הילה. נשמור אחד על השני. אמא לא תיהיה לבד. ניהיה איתה המון. מבטיחה לך. נקח אותה למספרה נוציא כסף נדאג להביא אותה למרפאה. נעשה הכל.

יעל, אמיר, אורי, איילת והילה. אחיי ואחיותיי היקרים והאהובים. השמיים נפלו, הנורא מרוב קרה, אבא איננו ולא יחזור. אנחנו צריכים להיות ביחד, לתמוך ולחזק אחד את השני. וכשכל אחד יהיה מוכן ובזמנו גם להמשיך הלאה. ולחיות. ככה אבא היה רוצה. אני יודעת שיהיה קשה. קשה מאוד. אבא תראה איזה משפחה לתפארת הקמת. היית כל כך גאה בנו. בכל אחד ואחת מאיתנו. כל כך מאושר באושרנו.

אבא

אני אוהבת אותך מאוד. ואתה תחסר לי כל כך. תמיד תיהיה איתי ובליבי. בכל מקום, בכל רגע. תנוח לך. הכל בסדר עכשיו.

מנשקת ומחבקת אותך שוב פעם אחרונה חם חם

אורלי.

יהי זכרו ברוך