מרטין סגל 

חברה

1949                      27.3.2017

מרטין נולדה בפאריז בשנת 1949, בת שנייה בין ארבע אחיות.

הוריה היו ילידי פולין. אביה הגיע לצרפת לפני מלחמת העולם. אמה עברה את השואה במחנות ואיבדה שם את כל משפחתה.

ילדותה של מרטין, כך היא מעידה, הייתה יפה ומאושרת. זה היה בית חם, אוהב ומפנק.

המסורת היהודית, השבת והחגים צויינו בבית בצורה חלקית בלבד.

מגיל 14 עשתה ניסיונות להצטרף לתנועות נוער יהודיות, לתקופות קצרות, אך בילתה יותר בחברתם של לא יהודים.

בסיימה בית ספר תיכון  למדה ביולוגיה באוניברסיטה, ועבדה בבית חולים בפאריז בחקר סרטן הדם. גם שם רוב חבריה ועמיתיה היו לא יהודים.

אך כאשר חברים מהתנועה, אשר עבדו איתה במקצוע, עלו ארצה – החליטה מרטין לבקר בארץ ולהכיר מקום שיש בו רק יהודים. וגם לפגוש את אחותה וגיסה אשר היו מתנדבים בבית השיטה. בהיותה פה שיכנע אותה הגיס לבוא לארץ כמתנדבת. ואכן היא באה וכאן הכירה את יוסי. הם עבדו יחד בחדר האוכל וגם בזיתיה, ויצרו קשר.

היה עליה לחזור לצרפת להשלים את התחייבויותיה בעבודה. אך לאחר שנה עלתה ארצה לאולפן בקיבוץ יגור, שם למדה במשך שנה ועבדה במעבדה של מפעל “לגין”. בתום השנה הצטרפה ליוסי בבית השיטה.

בשנת 1974 הם נישאו ונולדו שתי הבנות שירלי וטלי.

בבית השיטה היא נכנסה לעבוד בזיתיה בבקרת איכות באולם הייצור, אך מהר מאוד עברה למעבדה של המפעל ובהמשך גם ניהלה אותה תקופה.

העבודה במקצוע הקלה מאוד את חבלי הקליטה. בראיונות שונים שהתקיימו איתה, היא מבטאת שביעות רצון מהבחירה לחיות בבית השיטה. היא חיה חיים שקטים וצנועים תוך מתן כבוד לזולת ולחברה.

כל שנותיה כאן התמידה מרטין בעבודתה במעבדה של המפעל עד הגיעה לגיל פרישה, לפני שנים אחדות. היא אהבה את עבודתה וחשה בה סיפוק והנאה.

לאחר פרישתה לגימלאות התפנתה מרטין להשלים משימה אישית: היא יזמה הקמת מצבה צנועה לזכר אימא שלה ולזכר משפחת האם אשר נספתה בשואה. הייתה עסוקה בכך הרבה, בשיתוף עם אחיותיה, וחשה סיפוק רב כשעלה הדבר בידה. מטרה זו שהייתה חשובה ונעלה בשבילה, סימלה  סגירת מעגל. מרטין ביקשה להיקבר בקירבתה.

בתקופה האחרונה חלה ירידה במצב בריאותה. לפני כמה ימים נפטרה בשלווה בשנתה.

מאמו שלי, מאמו, אימא

אימא יקרה שלי, שלנו,

אני ושירלי עומדות פה עכשיו ומתקשות לעכל שאת אינך. כל כך הכנת אותי לרגע הזה, ליום מותך. הראית לי איפה נמצא כל מסמך חשוב ליום שאחרי, דיברנו הרבה על הנורא מכל – ממקום של השלמה, כי כך רצית וכי היית מוכנה. ללכת.

כל הזמן חששת שתשכחי לומר לי דברים חשובים, אז כבר אמרת מראש הכל. מאמו שלי, שתדעי – עשית עבודה מצויינת! את יכולה לנוח עכשיו. הלכת בדיוק כפי שרצית – בשנתך, ולבדך, שומרת על עצמאותך עד הסוף. תודה מאמו, על השנה וחצי האחרונות בהן נהנינו זו מזו, מקירבה אמיתית, משיחות נפש עמוקות ומהמון זמן ביחד. פשוט ביחד.

תודה שעשית הכל כדי להכין אותי כמה שניתן לרגע הקשה הזה. מאז שהפכתי לאימא אמרנו זו לזו שאנו פה בשביל לאהוב את ילדינו אבל יותר מכל בשביל לתת להם כלים ליום בו לא נהיה. ועשית זאת, מאמו. אני מעריצה אותך ומצדיעה לך!

תודה שאהבת אותי ללא תנאי, תודה על כל מה שלימדת אותי שהפך אותי למי שאני היום. לימדת אותי מהו אומץ, ומהי תושייה. לימדת אותי צניעות מהי. לימדת אותי לסלוח לעצמי ולאחרים, לימדת אותי שחברויות נמדדות באיכות ולא בכמות. לימדת אותי לראות את המיוחד בכל אדם. לימדת אותי לנסות תמיד להבין גם את הצד השני ולא לצדד רק בצד אחד. ומעל לכל – נתת לי שיעור ענקי בחמלה ואהבת אדם.

את משה וטלי והילדים לקחת תחת חסותך ואהבת ללא פשרות. את אופירי עטפת לחייקך כאילו הוא בנך. תמיד התעניינת גם בו. ראית אותו וראית דרכו.

היית סבתא הכי מסורה שיכולתי לבקש. תמיד מכינה משהו יצירתי ממעשה ידיך עם הבנות, תמיד יושבת איתן “אחד על אחד”, קשובה להן ונותנת מעצמך. והכי חשוב – מחבקת, מנשקת ומראה אהבה.

מאמו, אימא יקרה שלי – החיים בלעדייך יהיו לא קלים בכלל. אבל אני יודעת מה הייתה הצוואה האמיתית שלך – פשוט ליהנות, לעשות שטויות עם הבנות, למצוא את הטוב בכל  דבר, להיות בשביל המשפחה אבל גם בשביל עצמי, וכמו שאמרת לי תמיד – “טלי, לכל דבר יש פתרון”.

אני מבטיחה לך – אעשה את כל אלה ואעביר הלאה גם לנועם וניב.

אז באמת נוחי על משכבך בשלום עכשיו – עשית עבודה מצויינת כאן. ואני איתך, אני איתך.

אוהבת אותך לעד.

טלי

יהי זיכרה ברוך.

יהי זכרו ברוך