דן כרמל
חבר

19.7.1925                 23.3.2017

דן כרמל נולד בוינה, בירת אוסטריה, ב-19 ביולי 1925. בן למשה ולגיזלה וינרייך, משפחה ציונית אך מושרש בתרבות סביבתו. דן מתחנך בתנועת הנוער נצ”ח, פלג של השומר הצעיר.הצעיר” וממש עם פרוץ מלחמת העולם השניה מצטרף לטרנספורט של “החלוץ” הנמלט ליוגוסלביה.  לאחר שנתיים של שהות כפויה ותוך שהגרמנים פולשים לבלקן, בשנת 1941,  מצליח דן עם 200 נערים שמתחת לגיל 18 לזכות בסרטיפיקט לארץ-ישראל. שאר מאות חבריו לקבוצה וביניהם גם בת-דודתו נרצחים בידי הנאצים.

בבואו ארצה והוא אך בן 17 נשלח עם חניכי עליית הנוער לכנרת ולאחר שחלה במלריה עבר להמשך לימודים בבית-הספר המקצועי טיץ ביגור. בהשראת ההר הירוק החליף שם משפחתו לכרמל. בהשפעת מחנכו אריה בן-גוריון התגייס דן למחלקת הפלמ”ח בבית-השיטה כחובש פלוגתי. דן לקח חלק במבצעים הנועזים של הפלמ”ח במאבק נגד הבריטים והיה שותף להקמת קיבוץ חוקוק, בו היה חבר חמש שנים. עם חבריו לחם בקרבות לבלימת הסורים בעמק הירדן.

כחובש גדודי שירת בצה”ל עד פרישתו ממילואים ב-1980.

ב-1951 עזב את חוקוק ויצא לסמינר עיוני באפעל . שם הכיר את אלקה. השניים נשלחו להדריך כשליחים של המחנות-העולים בחיפה נישאו ועברו להקים ביתם בבית-השיטה. כאן נולדו ילדיהם דוד, משה (מיקי) וגילה.

לאחר 3 שנים של עבודה במכוורת עבר למפעל חרושת-מתכת שם עבד כ-36 שנים כפועל ייצור, כמחסנאי וכאיש משרד. לעת גימלאות התנדב לשמש כספרן.

כל חייו היה דן ער ומעורב בחיי החברה והתרבות של הקיבוץ, חבר בועדות התרבות, ההשכלה, הבריאות, הרכב ובועדת חוץ לארץ.   סקרנותו לדעת היתה יוצאת דופן בעומקה ובהיקפה. בין השאר למד לימודים אקדמיים לתואר ראשון ושני  בתחומי הגיאוגרפיה ומדעי המדינה.  אלה היו משולבים בעמדה ערכית ברורה אותה ינק מימי נעוריו ולה היה מחוייב כל ימיו. כך גם בדבקותו ברעיון החברה השיתופית. את אלה ביטא ברשימות לעלון הקיבוץ. דן   שלח ידו בכתיבת שירים אישיים שעניננם בפרידה ממשפחתו אשר נספתה בשואה. לפני מספר שנים ראה אור ספרו “כך זה אירע” המתאר את פרשת מאבקו להישרדות ועד עלייתו ארצה.

בצד אלה ידע דן לעסוק במלוא חיבה במשחק השחמט, צד נוסף באישיותו הרב-גוונית.

למחרת יום הולדתה של חלתה אלקה ולא שבה עוד לאיתנה. במסירות ובאהבה סעד אותה דן  תוך שהוא עצמו מתמודד עם מחלת הסרטן וגם יכול היה לה.     בחודשים האחרונים לחייו הידרדרה בריאותו. אובדן יכולתו לתפקד בעצמאות ולהמשיך וללוות את אלקה היה לו קשה ומדכדך.

בן 92 היה דן במותו . הניח אחריו את שלושת ילדיו ושבעת נכדיו.

אבא,

דן כרמל (ויינרייך) נולד בוינה, בירת אוסטריה, ב 19 ביולי 1925, למשפחה יהודית ציונית ושורשית. בוינה שגשגה קהילה יהודית מפוארת שחייתה ברווחה ובנוחות, תוך הזדהות  עמוקה עם התרבות המקומית. אולם, השאננות והחיים הנוחים הופכים במהרה לכאוס כללי עם הסיפוח הגרמני ב 1938. דן מתעקש לא לברוח לארצות הברית, יחד עם אחיו ודודיו, אלא לעלות לישראל, כפי שהתחנך בתנועת הנוער. הוא מצטרף לטרנספורט של תנועת החלוץ שיוצא מוינה ברגע האחרון, רגע לאחר פרוץ המלחמה, ונתקע ביוגוסלביה לשנתיים. רק בנס הוא נחלץ ברגע האחרון, לפני פלישת הגרמנים, ומגיע לפלשתינה. שאר חברי הקבוצה, הכוללת את בת דודתו לאה, נרצחים בידי הנאצים ואפרם מושלך למימי הדנובה.

בישראל דן מתחשל ומתחזק ומשיל מעליו את שיירי הגלות. הוא חדל מלדבר גרמנית ומחליף את שם משפחתו מויינריך לכרמל. לאחר סיום בית הספר ביגור הוא מצטרף לפלמ״ח, למחלקה המוצבת בבית השיטה, ולוקח חלק פעיל בפעולות ההגנה טרם הקמת המדינה. גולת הכותרת של תקופה זו היא הקמת קיבוץ חוקוק בגליל והקרבות הקשים נגד הסורים בבקעת כנרות במסגרת  מלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הוא נושא את אלקה לאישה ושניהם מקימים את ביתם בבית השיטה בו נולדים להם שלושה ילדים ובו הם חיו את כל חייהם.

סיפורו האישי של דן מובא בהרחבה בספר שכתב, ואותו העלינו לאינטרנט, במאמץ משותף, לכבוד יום הולדתו ה-90. הספר, ״כך זה אירע – זיכרונות״  סוקר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל, דרך סיפורו האישי,  מתחילת המאה בוינה, בה נוסדה התנועה הציונית, דרך תלאות העליה לארץ, הקמת הקיבוץ והמדינה. אך היום אני רוצה להתמקד במורשת אחרת שהשארת לנו, אבא, שקשורה לכוחות הנפש שהדגמת בשנים האחרונות לחייך.

ראשית כמובן הוא טיפולך המסור באימא. אימא חלתה לפני כ 10 שנים,  לאחר חגיגת יום הולדתה ה 80, ומאז לא שבה לאיתנה. למזלה ולמזלנו אתה תמיד נמצאת לצדה. המסירות שהדגמת,  השעות האינסופיות שישבת ליד מיטתה, והטיפול בכל מה שדורש טיפול. ידענו לבטח עד כמה אמא נתונה בידיים טובות ושהיא לא תחסר דבר. אנשים התפלאו לראותך יושב שעות לצידה של אמא, מחזיק את ידה, שר לה שירים ומספר לה סיפורים. האם הוא לא שם לב שהיא איננה מגיבה? הם נדים בראשם. שטויות, עיניים להם ולא יראו; אתה חש בעומק לבך שאימא שומעת ומבינה כל דבר. אתם מתקשרים ומחזקים זה את זו בשפה משלכם. הקשר שביניכם אינו זקוק למילים. אני מאחל לכולנו שנלמד ממך את ערכה של מסירות אין קץ, מחויבות, ואהבת אמת מהי.

שנית, היא הדרך בה התמודדת עם מחלתך. הסרטן תקף אותך לפני כ 6 שנים. שלוש פעמים הבראת אולם המחלה תמיד חזרה. יצא לי ללוות אותך לטיפולים במחלקה האונקולוגית ברמב״ם, לאורך השנים, וכל פעם הייתי נדהם מחדש על הדרך בה התמודדת עם הבשורות הקשות, עם קבלת תוצאות הבדיקות, ועם הנחישות שלך לנצח את המחלה. לעולם ללא רחמים עצמים ותמיד עם הומור והתייחסות חיובית. נראה כאילו הטיפולים הקשים עוברים לידך ללא השארת חותם. הבטת לסרטן בעיניים, והסרטן השפיל מבטו. האופי החזק שלך עמד לצידך ואין לי ספק כי הוא היה הגורם המרכזי בריפויך.

ושלישית, הקשר הנהדר שהיה לך עם הנכדים. בסבלנות אין קץ הקדשת להם מזמנך ואת כל מאודך, מרתק אותם עם סיפורים מההיסטוריה והמיתולוגיה. אהבת אותם והם השיבו לך אהבה. תמיד דגלת בחנוך לנער על פי דרכו וידעת למצוא נתיב ללבבו של כל אחד מהם. לא לחינם הם אהבו אותך כל כך.

לפני כשבעה חודשים חלה התדרדרות במצבך הרפואי. רגליך לא נשאו אותך יותר והתאשפזת בבית הפז. אבדן הפרטיות והעצמאות הקשו עליך מאד. איבדת  את שמחת החיים ושאפת את נפשך למות. לאחר כל השנים שטיפלת באימא כאילו ואמרת: איני יכול יותר, עתה תורכם. אנו מבטיחים לך אבא שנמשיך ונשמור על אימא ונדאג לכל מחסורה.

אז היום אנו נפרדים ממך אבא. היית בעל למופת ואבא וסבא למופת. יצאת מהתופת והקמת בית ומשפחה לתפארת. חיית חיים מלאים ועשירים, של עשייה ולמידה, ואתה יכול להיות גאה בהישגים שלך. תנוח על משכבך בשלום ויהי זכרך ברוך.

באהבה בנך הבכור

דודי 

אבא יקר

כשאני יושבת לכתוב לך מילות פרידה אלו, אני נזכרת בשעות הארוכות עד אין סוף במחלקה האונקולוגית ברמב”ם, כשאתה מחובר לצינורות הרעל המטפטף לגופך, ואני יושבת לצדך, ואין לנו שום דבר לעשות מלבד לדבר. שעות על שעות של שיחות עמוקות ומשמעותיות, על היסטוריה, על התנ”ך, פוליטיקה, עלי, עליך ועל אימא. סיפורים שמעולם לא סיפרת. רגעים שלעד יישארו רגעים מיוחדים ופרטיים שלנו.

כשהאחות נעמי שאלה אותך איך זה יכול להיות שכול החולים מסביבנו, הרבה יותר צעירים ממך שוכבים חצי מעולפים בזמן הטיפול ואילו אתה, בגילך, עובר את הכימו כאילו מדובר ביתוש טורדני, ענית, בלי שמץ הומור: הם לא היו בפלמ”ח!

שנים ארוכות חשבתי שהפלמ”ח עיצב את חייך. חישל אותך בברזל. לסיפורים מהתקופה ההיא היה חלק משמעותי מאד מחיי המשפחה שלנו. “אנו אנו הפלמ”ח” היה שיר צעידה משפחתי בכל הטיולים. הסיפורים על חוקוק, הקרב על צמח והתקופה בפרדסים בבית השיטה, סיפרו סיפור על בחור צעיר, חזק, שגירש את הבריטים ולחם על עצמאות הארץ הזאת.

רק בגיל הרבה יותר מאוחר התחלתי להבין שסיפור חייך מורכב הרבה יותר. הילד שנקרע בגיל צעיר ממשפחתו, שנפרד ברציף הרכבת מאימו, בידיעה שלעולם לא ישוב להיפגש איתה, שהתגלגל שנים, ראשית במחנה בקלאדובו שאבץ ואחר כך עם עליית הנוער, בודד לחלוטין, בלי נפש חיה בעולם. ושהיה צריך להמציא את עצמו מחדש בשפה חדשה, בתרבות חדשה. השנים האלו שבהן רק החזק שורד, הן שעיצבו את דמותך, חישלו את נפשך כפלדה.

וכך גם גידלת אותנו.

לא היית אבא מפנק. בשביל זה הייתה לנו את אימא, אבל היית אבא תומך, מצחיק, מציב בפנינו אתגרים אינטלקטואליים, דורש מאתנו לחקור, לבדוק, להטיל ספק. כדי להשתתף בשיחות סביב השולחן המשפחתי היינו צריכים להיות עירניים ומדויקים, בעלי ידע, מעורים בהוויות העולם, וכמובן – דייקנים. “אם הגעת בזמן” אמרת לי לא אחת, “סימן שאיחרת ב 10 דקות”… חישלת את נפשנו הרכה. עיצבת אותנו בדמותך – עצמאיים, מאמינים ביכולתנו, עם סקרנות אין קץ לעולם.

תמיד היית אינדיבידואליסט, שונא מסגרות וחוקים שהתגלגל בעקבות אהבת חייו למסגרת ההדוקה והכובלת של החיים בקיבוץ. אולי לא בחרת בחיי הקיבוץ אבל אהבת את אימא, וכך מצאת את עצמך בבית השיטה, מנסה לרסן את המרדנות הטבעית שלך כדי שתתאים לחיים כאן. מוצא מפלט בספרים, בלימודים, בחיי הרוח העשירים שלך.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה היה עולה בגורלך לולא המלחמה ההיא. חכם ונבון בצורה יוצאת דופן. בעל מבט מפוקח וריאליסטי על החיים. בעל יכולת ניתוח אנליסטית נדירה של המציאות. היית הופך לסופר? להיסטוריון? במוחך החריף והחד היית מרצה לנו על תקופות בהיסטוריה ברהיטות ובשטף, שולט בתאריכים ובשמות כאילו קראת מספר פתוח. “תשאלי את הגוגל שלך”, ענית לי כל פעם שניסיתי להתווכח על איזו עובדה שנראתה לי שגויה, אבל אתה כרגיל צדקת.

בשנים האחרונות תש כוחך. הדעיכה של אימא כאבה לך יותר משמישהו אי פעם יוכל לדעת. הרי על אהבה כמו שהייתה בינכם אי אפשר לספר במילים. יום יום היית לצידה בכל רגע שאפשר, מסייע ותומך בה בנאמנות מעוררת השתאות. הפרידה שלה האיטית והכואבת מהמציאות הייתה עבורך קשה מנשוא. נלחמת בסרטן ובאובדן השמיעה ובאובדן הראייה רק כדי שתוכל להישאר עוד לצידה ולשמור עליה. מחזיק את ידה, שר לה שירים ומדבר אליה מילים של אהבה.

ועם זאת לאחרונה חשת שאינך יכול יותר ואיבדת לחלוטין את הרצון לחיות. בתום הביקור האחרון שלי באתי להיפרד ממך. “זה הזמן להגיד שלום אחרון”, אמרת לי. “אנחנו כבר לא ניפגש שוב”. אני ניסיתי לבטל את דבריך, אבל אתה כרגיל צדקת.

נוח בשלום על משכבך, אבא. תם המאבק הארוך של חייך. זה הזמן להסיר את השריון ואת כלי המלחמה ולנוח. אתה זכאי למנוחה נכונה, אבא. אני אתגעגע עד בלי די.

גילה

“ולא יתם סיפור אהבתם” פרידה מדן כרמל

פעמים רבות, לאורך השנים האחרונות בביקורי בבית הפז, אמרתי שארשום לעצמי תמונות מסיפור אהבתו של דן לאלקה.

שנים כה רבות, בוקר וערב- לה ואליה שרו שיריו.

שנים בהם אלקה מצויה בעולמות רחוקים, ודן יושב ליד מיטתה – ומספר לה סיפורים, מלטף את פניה וידיה, משמיע לה מוסיקה קלסית נעימה ומרפד אותה בחיבה ואהבה.

לפני כשנה, כשנדמה היה שאלקה נעורה מעט ונענית לקריאותיו המתדפקות על ליבה, מיהר דן והוציאה בשמחה מחדרה, הסיעה על כיסא גלגלים אל הפרוזדור, שם ישב ושר לה שירים בשפת ילדותה, וסיפר סיפורים, וליטף וחיבק ונשק ועטף…

ולמרות שלא קיבל הד, תגובה או מילה, עפעוף או חיוך, המשיך במסירות, ללא לאות ובהתמדה להשרות סביבה רטט של אהבה.

לפעמים תמונה זו סחפה ונדמה היה שבאמת נעור באלקה דבר מה, ומשהו נע בה וזע ומבקש להתעורר ולחייך בתודה.

המתבונן מהצד, המפוקח והרציונלי התקשה להבין מה פשר הדבר ?

ושאל איך ניתן לשמר את הרגש, האמפתיה והאהבה כשאין מענה ותקווה-

ומאין נובע המעיין וכיצד  רוחו אינה מובסת ואינה מתייאשת.

המראה הנוגע ללב העלה בי תמונות מהסרט- “דבר אליה” –  בו  הדיבור, השיר והליטוף היו כמו  טפטוף- של עירוי בלתי פוסק של אהבה שאין לה קצה וסוף.

רבים  מאתנו, ואני ביניהם, שואלים לא פעם על מה אנחנו מדברים כשאנו מדברים על אהבה… ?

נוכחותו היום יומית של דן, ליד אשת נעוריו, במלוא הרכות והרגישות, הנתינה והנדיבות, החסד והחמלה  הייתה אולי התשובה לשאלתו הנצחית של ביאליק-

“מה זאת אהבה?”

בחודשים האחרונים ויתר דן, גופו התעייף ואמר עד כאן, הרוח דעכה, האור כבה.

דן עצם את עיניו הערות מלראות, כיבה את  אוזניו משמוע, הגיע למישור הוויתור הגדול ובחר להתכנס פנימה עד שנאסף אל הדממה הגדולה.

הבטתי בו בימים הללו ואמרתי לו בליבי-

תודה, תודה דן על שהארת לנו צד זה של מהותך, למדנו דרכך מהי אמונה –

אמונה בכוחה המרפא של מילה וביכולתה של האהבה להביא נוחם ונועם ולמשוך את חוט התקווה הטובה.   ומבקשת לומר תודה נוספת לויני שמלווה שנים כה רבות את אלקה ודן בחיוך נעים, במסירות אין קץ ואהבה ללא תנאי.

יהודית

יהי זכרו ברוך