יובל נולד ב-27 בינואר 1932 בתל-יוסף, להוריו יצחק ורחל, ואח לנעמי הבכורה ולפלג הצעיר . האב דור רביעי בירושלים, איש גדוד- העבודה ומוכתר תל-יוסף והאם ילידת ליטא וממייסדי הקיבוץ. את נעוריו כספורטאי ושחקן כדורסל חזק עשה בבית הספר המשותף . הלימודים תחת ידו של משה כרמי לא עמדו בראש מעייניו של הפרחח שהעדיף שוטטות בעמק ובגלבוע, סוסים , מסיבות ומפקדים.  את שנת י”ב היא תש”ח העדיף לעבוד כרפתן. למחרת מלחמת העצמאות התגייס לשייטת והיה בין ראשוני לוחמיה תחת פיקודו של יוחאי בן-נון.

עם הפילוג עבר יובל עם אחותו לבית-השיטה,  ונישואיו לזיווה, ממש למחרת המעבר מתל-יוסף, הפכו לחתונת המיזוג. השניים הללו שמרו על געגועיהם לתל-יוסף גם כשהפכו למאהביה של בית-השיטה. כאן נולדו להם ילדיהם גלי, איתי, עפרית, ושי.

האיש רחב הממדים והלב הזה היה במהרה לעמוד תווך של חברת המקום הן בשלל התפקידים שמילא והן במעורבותו התוססת בהוויית הקיבוץ. כך כרכז עבודה, כמרכז משק, וכמזכיר הקיבוץ ערב מלחמת יום- כיפורים ומייד לאחריה עם שובו מהגיוס למילואים, לַבּית הַמוּכֶּה.

ב-1978 נפטרה זיוה ממחלתה. “ג’ינג’ית אש”, כפי שקרא לה האיש שלה. זיוה חסרה לו עד כאב.

יובל שהתפנה מתפקידים ציבוריים היה למקים ולמנהל מנפטות כותנה ומאוחר יותר היה מיוזמי אגף האצבעות במפעל חרושת-מתכת ואיש שיווק, וקשר את חייו עם רותי.

גם בהותירו את ניהול המשק לאחרים לא פסק יובל מהתייחסות פעילה למתרחש במשק ובחברה. עד יומו האחרון היה האיש הגדול הזה, שנוכחותו דיברה את עצמה, נאמן לקיבוץ שלו, זה שהשוויוניות והאחריות ההדדית היא נשמתו.  צעדי השינוי שעבר הקיבוץ יסרו אותו, ממש כשם שתבע את עלבונם של הדשאים המיובשים סביבו. אך האיש רחב הלב הזה , לא התמכר לאכזבותיו. בחיוניות ובאופטימיות, שלא עזבו אותו עד יומו האחרון רכש את אהבת סובביו. דבקותו בערכי בית אבא הייתה עטופה תמיד בכישרון מדבק לסַפּר את סיפורי “היו זמנים”, ומטובלת בהומור של קריצת עין. איש להתאהב בו.

בן 85 היה בלכתו מאיתנו.

איך להיפרד ממך יובל?

פעמים רבות היה יובל אומר לי בצחוק- תזכרי שאת ההלוויה שלי את מכינה….

אבל כמובן שדחקנו אופציה זאת מיד לקרן זווית, כי כל החיים לפנינו.

אתמול כשבישרתי לרותי על מותו היה זה כחלק מתסריט לא מוצלח.

יובל היה שם בחדרה הקטן בבית הפז, במלוא נוכחותו המשדרת חיבור איתן לכאן. ורותי בכתה על שהקדים אותה. “תמיד יובל הרגיע אותי”, אמרה, “ולא רצה להדאיג עם דיבורים על מחלות, והאמנתי בו – כי הוא היה איש חזק אוהב חיים מלא אופטימיות שנסכה בי ביטחון”.

מה היה בו באיש הזה שכה אהבנו שאלנו זו את זו הבוקר ורותי תמצתה-

טוב לב, אהבה לכל, מספר סיפורים בעל זיכרון לפרטי פרטים, חבר של כולם מגדול ועד קטן – לא היה בן אדם שעבר לידו בלי שיקבל תשומת לב. ועוד הוסיפה – יובל ידע להתפייס ולא לשמור טינה, ותוך כך נזכרתי בסיפורו של משה על המושג שטבע יובל  בצוות הכותנה של שנות השישים- – “הולכים לשבת על השקים” – שמשמעו – רבנו, התווכחנו, צעקנו זה על זה ועכשיו מתפייסים וסוגרים את הדברים על השקים.  ועוד דיברנו על אהבת המוסיקה שליוותה את חייו, מימי התזמורת של תל-יוסף, הכיר וידע היטב שמות יצירות יוצרים מבצעים מנצחים, בכל טעמי המוסיקה- הקלסית ו”הפינק פלויד” והמוסיקה העכשווית ואפילו המזרחית…

כשחליתי, למרות שהיה קשה לו לראות אותי במצבי, הוסיפה רותי, ליווה אותי יום ותמיד היה מוכן ומזומן לבקר, בימי החום והגשמים, בלי וויתורים, פשוט לבוא ולהיות…ואם לא יכול היה לבוא דאג ותיאם שיבוא מישהו אחר.

בשבועות האחרונים התמעטו הביקורים. יובל לא רצה להדאיג ואמר שזו רק אלרגיה בצירוף של צינון קל. כך משך ומשך. ביום הזיכרון אסף כוחותיו האחרונים ובא לשבת עם רותי והמשפחה. כשהצטרפתי אליהם אמר –

“אני לא יודע מה איתי זה לא נגמר לי ההצטננות הזאת אין לי אוויר אני חייב לחזור הביתה”.

נישקתי אותו, הודיתי לו על בואו והבטתי בו צועד לאיטו וכך נפרדנו.

כשעופרית אמרה לי שהועבר לבי”ח ומצבו קריטי, הבנתי שיובל התאמץ לשמור על עצמאותו ומשך כוחותיו עד קצה הקצה, תוך שהוא שומר שלא להטריח, להעציב  ולהכביד על אף אחד.

בבוקר שבת כשנודע לנו שנשמתו של יובל יצאה למרחבים הגבוהים, בכינו שתינו, על האיש שתוכו היה מלא רוך ואהבה, לאדם ולאדמה, למקום ולאנשיו.

וכשרותי שאלה מה יהיה המשפט המסיים- אמרתי-   תודה! תודה לך יובל אהוב על החיוך הטוב, המילה המחבקת, המסירות והנאמנות, הנדיבות, הפשטות האיכפתיות, החברות והרעות.      נשמור את רוחו הטובה איתנו.