עצוב למות באמצע החיים

עצוב למות באמצע החיים, להותיר כך בן כה רך בשנים ואת נועם ומתן שנותרו לפתע בלי אימן, ואבא ג’ון שתוכו מלא אהבה וסבתא דליה המסורה, וסבא יפתח הרגיש והאוהב ומירב התומכת במלוא הנשמה וניצן האחות העדינה ואחים  אוהבים חגי, פלג ורעי ומשפחה רחבה וחברות וחברים הבוכים את מותך הפתאומי.

ימיה של שחר היו גדושים ומלאים – שמחות, שברים והתנסויות. פרידת הוריה בגיל צעיר פתחה אותה לעולם המבוגרים, במפגשים עם אנשים שונים, בהם למדה  ש”תבל זו רבה ודרכים בה רב…”

וכך בהתבגרותה חיפשה את השביל שלה, הולכת בדרכה, לא מוכתבת מצווי האופנה, שומרת על עצמאותה, טועמת מזה ומזה, בוחנת מתנסה, מגיעה להודו סופגת את השאנטי והרוגע, מחוברת לעצמה ולקול נשמתה.

והשביל הנכון שלה נמצא לאחר שנים עם ג’ון בקצה השני של העולם. שחר לא מוותרת למחלה קשה שתוקפת אותה ולא מרפה במשך חצי שנה, נלחמת וכנגד כל הסיכויים ובעזרת הרופאים, ההורים האוהבים וכוח הרצון – שבה לחיים ונולדת מחדש. נישאת לג’ון ומממשת את האימהות עם לידת מתן ונועם- שתי בנות חמד ומגדלת אותן באי-המהות ברכות, רגישות ואהבה.

שחר וג’ון בוחרים לשוב לארץ, ג’ון רוצה שבנותיהם יגדלו ליד סבתא וסבא, מה שלו לא היה, ושחר שמחה לשוב אל המשפחה התומכת, אל נוף המולדת ואל החברות והחברים הרבים.

וכאן מגלה שחר את רוחה המיוחדת, במלוא הפשטות, בלי פוזות והתגנדרות, כאומרת לנו- חברים אני הנני מי שהנני. לכל מקום בו נמצאת מביאה שפעת חיוניות ונינוחות, בלי לחץ בלי דרמה, תמיד בשלווה של “אל דאגה, יהיה בסדר”. תמיד זמינה, תמיד ישנה, כך בטיפול בילדים וכך בעבודתה במרחב, מביאה רוח של פתיחות, זמינות בנוכחות שקטה ובוטחת. (פעמים שהקפצתי אותה בצהרי היום החם למרחב התנצלתי וביקשתי סליחה ושחר אמרה –  מה הבעיה ? כזאת אני וכי אפשר אחרת?)

ובנינוחותה וחינניותה הצליחה שחר לאחות שברים ולחבר נתקים במשפחה ובין חברים, כמו יודעת שהחיים קצרים וחבל לבזבז זמן על ריבים וכעסים, וליבה הפתוח פותח  לרווחה את כולם באהבה פשוטה לכל אדם ואדם.

עצוב למות באמצע החיים.

וכשישבנו שם על המרפסת הצופה אל שקיעה כתומה, עלה קולו הבוכה של בן שלא רצה תחליף שוקו לליטוף האם, ונועם אמרה שאי אפשר בלי אמא שהייתה הכל הכל, ובכתה ובכתה וסבא יפתח בכה איתה כשאבא ג’ון ליטף, נישק וחיבק.

וכשהבטנו בשמים המתככבים רציתי לומר לשחר תודה-

תודה שהיית כאן בינותינו, כמו שאת, בפשטות, בכנות, בצליל המכוון שלך, תודה שחיברת לבבות ברגישותך, בצחוקך ושמחתך, תודה על המהות המיוחדת שלך השונה כל כך מהעולם התזזיתי בו אנו חיים.

תודה שהיית עוגן ומעגן חם שיש בו וודאות, שיש בו נוכחות של יש של ישנך.

מחבקים אתכם מתן נועם בן וג’ון, דליה יפתח ומירב,

ומבקשים לשמר בנו את רוחה של שחר, שהייתה בה כה הרבה רכות, מתינות, רעות, חברות ואהבה.

יהודית פלד

זעקות יתומי מהדהדות את נפשי לאבדון.

אגלי שרעפי זוחלים אל דפנות מוחי הקודח,

בליל מילים, מחשבות וזכרונות.

סובב סובב עד כי כל הצבעים

נמסים ללבן עכור חסר משמעות ורצף.

מתעטף בשתיקתי

מתגלם ביגוני.

הותירוני למצות את כוס התרעלה עד תום.

 אבא-  יפתח בר

אני מייצגת את מערכת החינוך ואת קהילת חפציבה כולה ששחר היתה חלק ממנה בשנה האחרונה.

שחר יקרה שלנו..

הגעת אלינו בתחילת השנה, עם הילה והבטחה.

וכל זה בגלל ששמענו עליך כל כך הרבה לפני…

מהר מאד כבשת את לבבותינו באופייך המיוחד וחוש ההומור המפותח,

בנחת רוחך ובגישה אופטימית והחיובית לחיים.

כל כך אהבת לדבר… ועל כל דבר היה לך סיפור או שנים.

שיתפת אותנו בחייך.. סיפרת על משפחתך המקסימה,

והעברנו הרבה שעות של צחוק ושמחה.

ידעת לתת לכל אחד מאיתנו את ההרגשה של קרבה וחברות טובה.

נשאת את הצוות שלך על כפיים ודאגת לכל אחת ואחת כמו אמא.

טיפחת ואהבת את הילדים כאילו היו שלך, בדרכך המיוחדת והנעימה.

אנחנו נפרדים ממך בכאב גדול ובלב שבור,

מתקשים להתמודד עם הפתאומיות וחיסרון היותך…

כל אחד מאיתנו לקח ממך משהו שילווה אותו בהמשך החיים.

ולכם: ג’ון, מתן, נועם ובן ולכל המשפחה,

אנחנו מקווים שתמצאו נחמה בידיעה שדמותה

מלאת ההשראה והאהבה של שחר תישאר בלב כל אחד מאיתנו.

הולכת את מעימנו, לכי לשלום.. תמצאי שלווה באשר תהיי…

אוהבים ומתגעגעים:

ילדים, הורים, מטפלות הגיל הרך וכל קהילת חפציבה.