בפברואר 2017 הכינה רחלה הכינה דף מפורט ובו “סידורי ההלוויה”.

בנוסף כתבה את קורות החיים שיוקראו בהלווייתה.

אנו מכבדים את בקשותיה ומשתפים את כל הבאים ללוותה, בכמה מהבקשות:

“טכס הלוויה צריך להיות קצר מאד ולא מייגע. מי שיש להם דברים דחופים לומר לי ולא הספיקו לספר לי בחיי, בבקשה שיתאפקו עד ליום השלושים או השנה, אז נשב כולנו על כסאות ויהיה יותר נוח.

…”בשובי לשמיים אקח איתי שקים של כעסים, אכזבות, בושות, וכל שאר הממתקים, לפחיות המיחזור בשמיים. אתם יכולים להתחיל לאסוף את כל מה שלא נחוץ לכם כרגע ואני אקח איתי במעופי לשמיים.”

אני לא שרה, אני לא רוקדת, אני רק יודעת לספר סיפור.

על כן מבקשת לפתוח בשירה של רחל “רק על עצמי לספר ידעתי”

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

קורות חיים

נולדתי בקיבוץ גינוסר להורי אביבה ומנחם סלור. לא הספקתי לקבל כרטיס תושב מפני שכבר בגיל שנתיים עברה משפחתי לבדיקת צורות התיישבות שונות:

למושב שיתופי כפר חיטין, שם נולדה יפה אחותי הצעירה, למושב עובדים צה”ל, מה שנקרא היום כפר לימן, ובגיל 12 הגענו לקיבוץ בית השיטה בעקבות אחי הבוגר חנוך ואחותו מנישואין של אבי, רחל ואיזי שונרי.

הצטרפתי לקבוצת “ארז” לשנת הלימודים של כיתה ז’. כבר בחופש הגדול קניתי את מקומי בכיתת הבנים הזאת כשרצתי מהר ב”שומרי הדגל” בדשא הגדול. שנות הלימודים עברו עלי בשמחה, בעניין ובקליטה מצוינת של בני הכיתה.

בהיותי בת 17 נהרג אחי הבכור בתאונת אופנוע מטופשת וכל חיי, כמו  של כל משפחתי, התערבבו עלינו.

התחתנתי צעירה מאד, 6 ימים לפני יום הולדת 18, עם רווק זקן ומבוקש בן 26, נתן שונרי, שהיה בן דודי בפוטנציה.

אבל נולדו לנו ארבעה ילדים טובי לב וטובי שכל, בלי זנב. ילדתי את שיזף בכורתנו בהיותי בת 20 ועובל נולד בדיוק שנתיים אחריה, (לקינוח נולדו טל ושירה).

בעזרת הלינה המשותפת יצאתי ללימודים אקדמיים ב”אורנים”. היינו הכיתה הריאליסטית הראשונה שקיבלה תואר B.Cs מאוני’ חיפה. הייתי המורה הראשונה שלימדה ביולוגיה ב”בית הטבע” החדש שבנה שבו לוי. לאחר שילדתי את בנותינו הצעירות, טל ושירה, יצאתי שוב ללימודים אקדמיים וסיימתי תואר שני ותעודת יועצת חינוכית.

אבל כנראה שהייעוד הראשוני שחיכה לי מילדות היה להגשים את ירושתו של סבא צבי, הרופא האורגינלי של כפר סבא. התחלתי ללמוד שיאצו בקורס ערב מצחיק בעפולה ומיד נכבשתי ליופי ולעומק של הרפואה הסינית. משנת 1990 אני לומדת, משתלמת ומיישמת את נפלאות הרפואה הסינית ובדרך זו אני מקבלת את מותי.

בינתיים התווספו לנו 8 נכדות ונכד! ואנחנו כל כך מאושרים!

לא השלמתי את כל שיעורי. מה שאני משאירה לגלגול הבא:

להיות מנחת מתלמדים ברפואה משלימה. לא בתחום הידע אלא בגישות רוחניות תואמות-אדם. לתפור לכל אדם עצוב את חליפת הבגדים המתאימה לו שתשמח אותו.

להעביר את החיים יותר בנינוחות. לא להתאמץ כל כך, בסוף מקבלים סרטן…

אבל בעניין המשפחה – נתן, ארבעת ילדינו. תשעת נכדינו, אני מבקשת בדיוק אותו דבר!

מה הייתי רוצה שיאמרו עלי? ש…

הייתי רהוטה ושנונה בדבריי ומעשית ויעילה במעשיי.

הייתי טובת לב, ראיתי את האנשים שבשולי המדרכה.

באמת האמנתי בטוב שבעולם.

היה לי דיבור ישיר עם מלאכים ועם  אלוהים.

היה לי מעניין מאד בכדור הארץ ועכשיו אני חוזרת למעלה.

 

הלכתי על החוט הדקיק שבין עולם הרוח ועולם החומר וכל הזמן נפלתי לצד זה או לאחר.

אני לא חושבת שאחזור במהרה. הגלגול הזה הספיק לי לאלף שנים

אני רוצה שלא תהיו עצובים.  הרי עוד ניפגש.

ועד אז – תעשו חיים!

ובינתיים – שלום  ולהתראות…

אוהבת אתכם, רחלה שונרי 

היי אמא,

זה היה מהיר.

החלטי, יעיל, מאורגן – כמו שאת אוהבת.

וכמו תמיד, בדרך המיוחדת שלך: מקורית , במעלה הזרם, ממציאה את

עצמך מחדש.

כך במשחקים שיצרת ומילאו את שעות האיכות שהיינו ילדים,

כך בעוגת שמרים אפויה בקופסת עוגיות לטירונות,

כך בקריירה שלך שהחלה במדעים המדויקים, עברה דרך האנשים הפחות

מדויקים ונגמרה באלטרנטיבות ובמחוזות רוחניים.

שומעת את הצחוקים והתמיהות מסביב ועושה בסוף מה שאת רוצה.

אני מרגיש את היד שלך לוחצת על שריר כואב

ואת הרגישות והאהבה שמנחות את היד.

זכיתי לפגוש בשנה האחרונה את העגול, המתלבט הלא ברור שלך

שהצטרפו לכל מה שנתת והעברת לי.

לכי בשלווה אוהב אותך הרבה

בנך עובל

הֵיי אימיק אהובה שלי –

אני פה כדי להגיד לך תודה גדולה.

תודה על כל מה שהיית ושתהיי תמיד עבורי.

על היותך ייחודית שכזו, מורכבת וחד-פעמית.

על האהבה הגדולה שהוגשה לי תמיד במנות נדיבות, כֶּמוּבֶנֶת מאליה.

על הידיים הנעימות בעולם, שתמיד נשלחו מאליהן לכל נקודה כואבת.

על החוכמה הזאת המיוחדת, העניין והלימוד התמידי.

על המשענת, המקום להתלבט ולשאול שאלות קשות.

על היותך סבתא מופלאה לילדותיי, מפנקת מצמיחה ומחבקת.

על הילדוּת שלי, מלאת הזיכרונות הטובים.

על האחיות והאח, קרובים ומחוברים.

על השנים האחרונות, הקרובות והמחבקות.

על הרוך והעדינות שבפרידה שלך מאיתנו.

ועל הצֵידה לדרך שהשארת, כתובה ומדוברת,

מנהלת את העולם גם אחרייך.

תראי אפילו קיץ סידרת לך באמצע נובמבר…

עופי לך לשלום, את משוחררת.

אוהבת תמיד, שירתך.

רחלה, אחותי הגדולה, האחת והיחידה,

החכמה, הטובה, היודעת ועושה, החברותית, התרבותית, המשפחתית.

בכול היית יותר ממני (אולי חוץ מהגובה) ואני הערצתי אותך, חיזרתי אחריך, ניסיתי לחקות אותך, גם קצת קינאתי לפעמים…

נולדנו לאותם הורים, אבל היינו כל-כך שונות! שונות בהתנהגות ובאופן הדיבור וביחסים – בכול! הגבנו שונה להסתלקותו של אחינו הגדול חנוך: אני הפכתי להיות ילדה-הורית ואילו את “ברחת” אל משפחה משלך, התחתנת מוקדם ובגיל 20 כבר היית אמא. את “נתקעת” בקיבוץ אבל טרחת והעשרת עצמך בהשכלה גבוהה ובמקצועות מעניינים, ואני עברתי לעיר הגדולה ועסקתי  בעניינים אחרים לגמרי, מוקפת בחברים משלי, מתרחקת ממך ומהמשפחה..

עד שהתבגרנו, השתנינו, והתחלנו לחפש את הדומה והמשותף שבינינו. זה היה תהליך הדרגתי, אבל בסוף הצלחנו! נהיינו חברות, גילינו את האחווה וטיפחנו אותה, התחלנו ללמוד האחת מן השנייה, לדבר ולהקשיב. לפני כמה שנים המצאנו את שיחת הטלפון השבועית שלנו – ביום שישי, שש/שש-וחצי: איך עבר עליך השבוע? מה שלומך עכשיו? שבת שלום… הקשר בינינו נהיה נעים יותר, חם ומעניין.

ואז באה המחלה. זו שאת הכרת אצל האחרים, המטופלים שלך, ועכשיו נאלצת לגייס את עצמך להתמודדות פרטית משלך. אמרת שדווקא אין לך מלחמה עם המחלה ולא עם שום דבר אחר, החלטת להתמודד בשדה החיובי, בחרת בחיים.

בבית-החולים עיסיתי את כפות רגליך, וכשראיתי חיוך של הנאה על פניך אמרתי: למדת לקבל… לא, לא לקבל, ענית לי, אני פשוט מוסרת את עצמי.   וכך עד הסוף: פשוט מסרת את עצמך, והיית שלווה ויפה, רגועה ובוטחת, בלי פחד ובלי תרעומת, שלימה בעולמך.

‘חלה אחותי-אהובתי – ביום שישי, שש/שש-וחצי, תהיי זמינה, המוות לא יפריד בינינו, נהיה בקשר…      יפה סלור-עמר

סבתוקי,

הימים האחרונים מלאים ברגשות מעורבים. הטיול שלנו של כך חיכינו לו, ואת, בצד השני של העולם, שהבטחת לנו שלא תעשי קונצים עד שנחזור.
יש לך מזל שהצלחתי קצת להתנתק וליהנות מהנופים המדהימים, המשפחה שכל כך התגעגעתי אליה והחוויה החד פעמית.
כי בלב ליוותה אותי ההרגשה העוצמתית הזו שחווינו אחת את השנייה כמו שכל סבתא רק הייתה חולמת.
תודה שידעת תמיד לגעת בנקודות הנכונות, שהיית זמינה לכל גל של מצב רוח ושהיית באמת חברה, ידעת מה לשאול ואיך להתעניין בלי להציק יותר מידי.
אני מקווה שמקרוב ומרחוק הרגשת את כולנו מתמודדים עם החוויה הזו בדיוק בדרך המיוחדת של המשפחה שלנו- קצת בכי, קצת צחוק ובעיקר הרבה הרבה ביחד.
סבתוקי,
אני שמחה שהשיחה האחרונה שלנו הייתה השיחה האחרונה שלנו, שהזכרת לי בפעם האחרונה שאת הסבתא הכי אדירה ומקבלת, ובעיקר שאת אוהבת אותי לא משנה מה.
כיף שאזכור אותך חייה כמו שהיית, למרות שממש רציתי שתחכי לי לעוד חיבוק אחד..

יהלי.-נכדתך