סיפור חייה

אישה אחת חדורת להט יצירה ומחויבות אין-קץ להנצחת זכר חברי עלומיה, לוחמות ולוחמי הפלמ”ח שהקריבו נפשם על תקומת מדינת ישראל, ולתיעוד פועלם של חבריה שחייהם היו קודש לבניית מדינת ישראל העצמאית.

“נולדתי בשנת 1924 עם תאומתי שיה להורינו יונה גרינשפן ויצחק בן יעקב שהיו מראשוני דגניה א’. למען האמת, גדלנו כילדי בר, חופשיים, משוטטים בסביבה וההורים שהיו עסוקים מאוד לא שאלו אף פעם למעשינו”…

כך סיפרה דיתה  וכך נשארה עד שנותיה האחרונות-  ילדת בר עצמאית שלא אומרים לה מה לעשות ואיפה להיות, מאמינה בדרכה, עושה כל דבר בכל מאודה, מכירה בערך עצמה, יוזמת יוצרת מעזה ומחדשת.

בשנת 1943 התגייסה דיתה בת ה-19 לפלוגה א’ בפלמ”ח, עברה אימוני טיס, והוסמכה לטייסת. במהלך שירותה הכירה ונישאה לזלמן פרח מראשוני הפלמ”ח וממייסדי הפל”ים.

על תחילת הרומן שלה עם בית השיטה סיפרה דיתה:

“לבית השיטה באתי בשנת 1946 בהסכם לא כתוב על אפשרות חזרה לדגניה. הגעתי לבד לאחר שזלמן גויס לסייע בחילוץ ספינת מעפילים, בזרועותי  תינוק קטנטן – בננו יצחק. מראה המקום לא היה משובב- קיבוץ חשוף ללא צמחייה וצל, מגורים בצריפונים ואוהלים, בחדר אוכל סכין אחד לכל שולחן. לא מצאתי מפלט מפני החום בקיץ והקור בחורף… אין סוף גיוסים ותורניות עבדו ועבדו… מלחמת קיום… והנה הגיע ליל הסדר. לתדהמתי ניפתח בפני שער לחוויה גדולה שכולה מלאכת מחשבת, יצירה עממית, חברתית ומוסיקלית שיש בה מסורת בלבוש חדש ומתחדש… הייתה לי הרגשה שכל הכוחות נאספו מתוך מצוקת חיי היום יום, לערב אחד של התעלות עם ארנסט- שהסדר היה פרי יצירתו. בסיומו של ליל הסדר אמרתי לעצמי: “כאן אני נשארת” ונשארתי.

בבית השיטה מצאתי קרקע פורייה לנטיותי ואהבותי, עם הפתיחות והתמיכה והייתי חלק ממנה.”

בימי הפילוג 1951-2 יצאה ללימודים בתיאטרון הקאמרי, שם למדה מנועה אשכול את כתב התנועה אותו הביאה לבית השיטה- “אלו לא ריקודים על קצות האצבעות, ולא הבעות חיצוניות תיאטרליות מודרניות…”, הסבירה,  “זוהי שפה לתנועות גוף שמאפשרת חשיבה פתוחה ומשוחררת מכל המוסכמות… ” כך התחילה להנחיל בצריף עץ רעוע עם רצפת עץ מחוספסת, את תורתה לדורות של תלמידים.

“יכולת הביטוי של הילדים מפתיעה אותי כל פעם מחדש בכושר ההמצאה ובמקוריותם.” אמרה.

לצד עבודתה החינוכית מילאה דיתה תפקידים ציבוריים מרכזיים כמזכירת חברה ורכזת שירותים. לכל מקום  אליו הגיעה באה עם מרץ בלתי נדלה, באופטימיות תוססת, כישרון וביטחון שככה זה ואין אחרת, לא מוותרת לעצמה לעולם! אוהבת חברה, אוהבת בני אדם, אוהבת לארח ובעיקר אוהבת פעילות.

היא תשב בשקט? היא תוותר על הפקה גדולה? וכולנו ידענו כשדיתה מסתערת על יעד, סדר הגודל לא כל כך משנה. בין אם זה חג יובל לבית-השיטה, או להבדיל נאום בעד או נגד משהו באסיפה. לזה גם לזה היא מגייסת את כל תעצומות הנפש ולא מרפה עד להשגת המטרה! ”

עם הקמת ‘עמותת דור הפלמ”ח’ בשנת 1984, יזמה דיתה את רעיון ארכיון התצלומים של הפלמ”ח לשם תיעוד פועלו של הארגון והנחלת מורשתו והתגייסה להקמתו. ‘אוצר תמונות הפלמ”ח’ שהחל את דרכו בקופסאות נעליים מתחת למיטה של דיתה וזלמן הפך למפעל של איסוף התצלומים.

מדי בוקר יצאה לבושה יפה, זוהרת, בידה תיק מלא מסמכים מימי הפלמ”ח, מחכה לטרמפ לתל-אביב, מסיירת ברחבי ישראל ושבה הביתה בקלילות עם ליל.

ולצד פעילותה הרבה בחוץ הייתה המשפחה, והבית הקטן אותו טיפחה בטוב טעמה.

שני בנים ושתי בנות נולדו לדיתה וזלמן – יצחק, בשמת, יותם, ועופר בת הזקונים, ולהם נוספה פני שהייתה מגיל 16 – בת בית אהובה, חלק מהמשפחה.

יצחק נפצע באורח קשה בעת שירותו במילואים בבקעת הירדן, ובמהלך תקופת השיקום נהרג בתאונת דרכים בשנת 1971. גלי, בנם של פני של פני ויצחק נולד שלושה חודשים לאחר מכן. דיתה וזלמן הפכו שותפים מלאים לגידולו של גלי, מרפדים את ילדותו ונערותו באהבה ובחום.

בשנת 1989 הלך זלמן לעולמו בטרם עת ודיתה נושאת את כאביה עמוק בליבה.

עם השנים נולדים ארבעת הנכדים שהיו יקרים לה מכל- גלי, ענת ונועם ואיילת.

לפני ארבע שנים הקדישה בית השיטה את חג המשק לדיתה ברצון להוקיר ולהודות לה על פועלה.  סרט שהפיק יהודה יניב על התאומות המיוחדות שיה ודיתה מילא אותה חיים ושמחה.

בשנתיים האחרונות באו תחלואים שקרקעו את דיתה. האישה התוססת, שהייתה תמיד בתנועה, הרקדנית המובילה את הרונדו נאלצה להיות מובלת. קשה היה הדבר לה ולאוהביה. לאט לאט נפרדה מאיתנו דיתה, לומדת לראשונה בחייה להרפות, להשלים, לוותר, להתפייס ולהסכים לקבל תמיכה. וכך מלוטפת ומלווה באהבת המשפחה- גלי, עופר ובשמת נפרדה דיתה מאיתנו שבעת מעשים וימים.

והיום דיתה כולם נקבצו באו לך כל מי שנגעת בו בחייך- המשפחה הרחבה, חבריך מתקופת הפלמ”ח, והתנועה, מהחזרות והכתיבה, ההלבשה והתפאורה, המוסיקה, וגם שותפיך לוויכוחים והצעקות על עקרון זה או אחר על אורח חיים, או על מועד אחרון ודי של הצגת בר מצווה או חג מחזור או אפילו על חג הפסח. למה לא? כי איכותו של המופע חשובה פי כמה ממועדו.

כולם כאן אוהביך דיתה וכולם בדרך זו או אחרת תלמידיך. מי היה יודע שצריך לכופף ברכיים, שכפות הרגליים מקבילות בעת הליכה, שאין זורקים ידיים ורגליים סתם כך בחלל- כי לכל תנועה יש ציר וכיוון ומשמעות. מי היה יודע כל זאת לולא דיתה שלימדה, ליוותה והובילה אותנו ברונדו הסוחף והסוער של החיים.

אנו נפרדים ממך בתודה ובאהבה, כמילות השיר שנכתב ע”י דורית ליום הולדתך התשעים:  “…עכשיו בית השיטה כורעת ברך ומגישה לך דיתה- פרח”.

 

אמא שלנו קשה לעכל שהכל תם

את הנלהבת מעשייה, מונעת מטעם החיים.

את שראית את העולם פרוס לפנייך, פילסת דרכך תמירה,

מלקטת , מצרפת יוצרת בונה…

עבודת היצירה באדוותיה טילטלה לעיתים את נימינו.

כשהשלמת את המשימה, כולנו היינו מתרווחים, לבינתיים, עד למפעל הבא,

מתפנקים בביתך החם, ואמנם יודעים ששוב את אוספת כוחות,

מטעינה מצברים, ויתכן שבאופק  מחכים חג המשק הבא , בר מצווה או רעיונות חדשים שבראשך כנראה כבר רוחשים.

ואכן תמיד הם הגיעו, קרמו עור וגידים.

האחרון , מפעל חייך – אוצר התמונות בבית הפלמ”ח.

כשמוזיאון הפלמח הוקם ואוצר התמונות נאסף בניצוחך, אכן יהם הסער וראשנו לא שח,

ופלוגות הפלמח התפקדו מחדש

ואנחנו והם, איש לא נח.

וכך אמא התנהלו חיינו וחייך על אף הגורל אשר הכה בך , וגם בנו, פעם אחר פעם.

לא עצרת, המשכת זקופה והחלטית

במסירות ובכח חיים זורמים זרם רב

סחפת ונשאת אותנו בגליו.

הבית, עם יותם ,יצחק פני ואבא, ועם חסרונם הרב

תמיד נשאר בית חם, מלא, נושם,

מפנק חושים, ומעשיר אופקים,

שמחנו וצחקנו ועצבנו ואהבנו

אהבה גדולה , אמא יקרה

בושמת- בתך

 

 

וְהָרוּחַ תִּרְעַשׁ חֲזָקָה

נעוריה הנצחיים של ארץ ישראל הִתערו בדרכה של דיתה, וחוט של אצילוּת טבעית נמשך בַּהליכותיה.

בִּשְׂדרת ימיה נרקם יופייה הטהור של האמונה בקיומֵנו כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה –

זרימת הירדן מסכר דגניה,

המסע לִמצדה בַּצחיחות המדברית,

הלמוּת גלי הים בְּחֶשְכַּת חופי ההורדה,

הרקיע הנפקח מעל המִנחת המנדטורי ברמלה,

וּמַשב הרוח שהפיחה מהאקורדיון בִּמדורות הפלמ”ח.

 

מערשׂ ילדוּתה למראשות מכתבי טרומפלדור וידו התותבת, וּלרחש דמעותיה החנוקות של רחל בחיק אִמהּ, נשמה דיתה אוויר פסגות ונצרפה בִּתהומות הכאב והאובדן.

מליבת גרעינו של חיל החלוץ היישובי היא ינקה את הדבֵקוּת הקנאית בערכי תנועת העבודה הציונית; ערכים המרותקים בַּעבותות אל פקודת המעשה –

ההגשמה האישית ועבודת הכפיים;

ההתגייסות לכוח המגן;

ההתייצבות במחנות העקורים באירופה העשֵנה;

הצתת הניצוץ מעבר לִמסך הברזל הקפוא;

והמחויבוּת שאין בִּלתה להטמעת האמנות בַּהוויה הקיבוצית.

דיתה מלכת המופעים, החגים ושמחת החיים,

וזו הניצבת לימינם של נידחי החברה ומוּכֵּי הגורל.

דיתה הנאבקת על עקרונותיה בְּלהט משיחי ובעשייה בלתי פוסקת –

בַּחדשנות העולמית של שפת התנועה;

בַּניצוח הנלהב על הרונדו של כל המשק;

בַּקסם המופלא של ‘שיר הפרחחים’, ‘מחניים’ ו’חורשת האקליפטוס’;

וּבְהתפלמסוּת חוצבת להבות על צִדקת הדרך.

את חותמה הלאומי הטביעה דיתה ב’אוצר תמונות הפלמ”ח’ וביצירת תפיסה מוּזֵאלית חסרת תקדים. מפעל חייה החל מתצלומי ספינות המעפילים בצי הצללים החותר למולדתו. בצו לִבּה היא קיבלה את הפיקוד “לַמּוֹעֵד הַנָּכוֹן, לַמָּקוֹם הַיָּעוּד, / בְּלִי מַצְפֵּן וּמַפָּה”, אך כמי שרוח נבואה צולחת עליה. והיחפנוּת החרוּפה של הפלוגה הימית בקיסריה הִדליקה בעֵרה רבתי. הִתלקחות סוֹעה וסוערת שסחפה את הפלמ”ח כולו –

החישוּל המפרך של חוד החנית;

יורדי הסירה וגֶשֶׁם עוֹפֶרֶת;

הסיירים, הצנחנים, הטייסים;

הגדעונים והמסתערבים;

ההכשרות, הבנות, הפלוגות והגדודים.

לוחמי הגח”ל ניצולי השואה.

מלווי השיירות ומבקיעי הַדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.

בגבורותיה נשאה דיתה את לפיד ה”לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ”, וכיתתה רגליה לקצווי אֶרֶץ בהתחקוּת אחר תצלום אבוד או תמונה עלוּמה. בכוח אישיוּתה ובנחישוּתה הכובשת היא התפרצה אל השורות הארוכות הארוכות של חבריה.

אל חירוף הנפש ואל ההקרבה עד כְּלות.

בהִשתוקקוּת כְּלילת יופי הפיחה דיתה את הבטחת הנעורים הגנוזה במַשק כנפיו של מפעל חייה – “עוֹד נַחְזֹרָה: שׁוּב נַחְזֹרָה / וְהָרוּחַ תִּרְעַשׁ חֲזָקָה”.

ניר מן

ד’ בכִסלֵו תשע”ח  22.11.2017

 פורסם בפייסבוק – מוזיאון ח”א בחצרים.

ראו התמונות מטה באדיבות המוזיאון בחצרים.

אסנת מרדור.

“דיתה פרח בן-יעקב ז״ל חלוצת תעופה עברית
הטייסת היחידה של הפלמ״ח!

ב-22 בנובמבר 2017 הלכה לעולמה בקיבוץ בית השיטה דיתה פרח בן-יעקב בת 93.
דיתה היתה ידידה נאמנה למוזיאון חיל האוויר והפקידה בידי המוזיאון לפני כ-25 שנה שורה של
פריטים מיוחדים במינם ומרגשים מימיה הראשונים של התעופה העברית בארץ-ישראל.
ב-29 בדצמבר 1940 נהרג בתאונת דרכים אביה של דיתה, יצחק בן-יעקב ז״ל מדגניה – חלוץ, איש התיישבות והגנה וממייסדיהתעופה העברית בתקופת השלטון הבריטי.
בתאונה שהתרחשה בכביש החוף הישן (אז היה חדש) ממערב לפרדסיה נהרגו גם דב הוז, אשתו רבקה, בתם תרצה, צביה גיסתו של דב הוז וקרובת משפחת הוז, אורה בורודובסקי.
היה זה אסון כבד שהותיר חלל.
כאשר בגרה דיתה היא התגייסה בשנת 1943 יחד עם חבריה, בני מחזורה, לפלמ״ח וראתה בשירות
בו שליחות וחובה חברתית חשובה למען המולדת, למען הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
דיתה נמנתה על קבוצה מצומצמת של לוחמי פלמ״ח שוחרי טיס, שדרשו ממטה הפלמ״ח לצאת לקורס טיס ולהקים מחלקה אווירית מיוחדת בשורותיו בדומה למחלקה הימית, למחלקה הערבית ולמחלקת הסיירים.
מפקד הפלמ״ח, יגאל אלון, שהיה קשוב ללוחמיו והבין גם את הצורך המבצעי ואת הפוטנציאל הטמון
בדבר, נענה לבקשתם.
דיתה היתה האישה היחידה במחלקת הטייס של הפלמ״ח לדורותיה (1943 – 1948) והיא הוכשרה כטייסת של מטוסי סיור וקישור חד מנועיים בקורס טיס של חברת ״אווירון״ בשדה התעופה הבריטי ברמלה.
בכך, המשיכה דיתה את דרכו של אביה, יצחק בן-יעקב ז״ל, שהיה מראשוני חניכי הטיס בחברת ״אווירון״ שאותה יסד.
היא אף השתמשה בטיסותיה בכובע הטיס של אביה, אותו קנה יצחק בן-יעקב ז״ל בלונדון ב-1938.
בשירותה כטייסת במחלקת הטיס השתתפה דיתה במשימות כגון ליווי מהאוויר למסעות הפלמ״ח במדבר יהודה ובנגב, איתור מקומות מתאימים למנחתים מאולתרים בקרבת ישובים מבודדים ובעיקר גיחות צילום של הכפרים הערביים ברחבי
הארץ, שעל בסיסן נבנו ״תיקי הכפרים״ עבור ״שירות הידיעות״ של ״ההגנה״.
בשנת 1945 כאשר הכירה דיתה את בחיר ליבה, זלמן פרח, איש הפלוגה הימית של הפלמ״ח, היא
השתחררה מהשירות, נישאה, הקימה משפחה והותירה את חלום הטיסה לבאים ולבאות אחריה
ובעקבותיה.
במחלקת הטיס של הפלמ״ח, שהניחה יסודות איתנים להקמת חיל האוויר, היא היתה אחת
ויחידה!

תודה מיוחדת למוזיאון הפלמ״ח, לקיבוץ בית השיטה,
לדוד דדה עינב ולאלי אשכנזי על השימוש בתמונות.

אנו מקדישים לזכרה של דיתה פרח בן-יעקב
חלוצת תעופה עברית את ״שיר הטייסים״
שכתב על טייסי מחלקת הטיס של הפלמ״ח לוחם הפלמ״ח חיים פיינר (חפר) והלחין
משה וילנסקי”.

‏https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=4610

את הפוסט כתב אבי משה-סגל, אוצר מוזיאון
חיל האוויר.

כובע הטיסה המקורי (נקנה בלונדון) של דיתה ושל אביה של דיתה – יצחק בן-יעקב ז”ל.

רישיון הטייס המנדטורי של אביה של דיתה – יצחק בן -יעקב ז”ל.     חוברת הזיכרון שהוצאה לזכר יצחק בן – יעקב ז”ל.

 

דברים שהיו בלבי ולא אמרתי

כשהגענו הפעם – זה היה צפוי וברור…

לא בגלל היותנו מודעים לעובדה הטריוויאלית ש”אין דבר כזה – בן אלמוות” (אם כי לגבי דיתה לא הייתי כה בטוח), אלא משום שבביקורנו האחרון בבית הפז, אחד מני רבים בעת האחרונה, ראינו כיצד הגוף הרפה הזה,

הגוף היפה הזה, הגוף שכל חייו אמר שירה, שכל חייו התרונן במחול – הלך ודעך לנגד עינינו.

דיתה – בשירת גופה ביטאה את חדוות הנפש, את חירות הרוח.

ועכשיו – – –

נפלה בחלקי הזכות המיוחדת לעבוד עם דיתה בשיתוף פעולה מופלא, הרבה פעמים, הרבה שנים.

כך היה בעבודותינו המשותפות לקראת סדרי הפסח וחג המשק, בחזרות לחגיגות בר-המצווה, בהכנת מסיבות הסיום של בוגרי בית הספר…

גם אחרי שיצאתי לדרך חדשה שמרנו על קשר הדוק בינינו, אם בפגישות פנים אל פנים ואם בשיחות טלפוניות. הייתה פורשת באוזני את חוויותיה מהאזנה למוסיקה ברדיו או בטלויזיה, מספר חדש, מהצגה מעולה, מסרט מפעים. ביקורי בביתה המיוחד בבית השיטה היו תמיד מחממי-לב ומרגשים.

אהבתי את בית השיטה, ועודני ממשיך ואוהב – את תלמידי הרבים, שאת כולם (…טוב – את רובם) אני זוכר,

את חברי וידידי הטובים משכבר הימים, וגם את זיכרם של כל שהיו והלכו לעולמם, מאז ועד עתה, אני נושא בלבי.

זכיתי לחיות ולפעול לצידם ובצילם של עשירי הרוח והמעשה התרבותי בבית השיטה, כל הדור הנשגב

“מימי קבוצת החוגים ועד יום הכיפורים”, הדור שלא נכנע לשיגרת החיים, שתוך כדי הקמת חברה קיבוצית איכותית האיר ביצירה תרבותית ואמנותית את אפרוריות היומיום.

ביניהם התבלטה דיתה בייחודה ובתרומתה. היא אחרונת דור הנפילים.

במותה נסתם הגולל על הדור הזה של ענקי תרבות, בעלי שיעור קומה כארנסט הורביץ, אריה בן-גוריון, עזריה אלון, ורבים אחרים – – –

עם הסתלקותה לא תהיה עוד בית השיטה כפי שבית השיטה הייתה.

אך גם אם תהיה אחרת – אורה של דיתה ימשיך ויהל על הדור הנוכחי ועל הדורות הבאים אחריה.

שלום לעפרה.

– – וכבר הגעגועים.

הַגּוּף הָרָפֶה הַזֶּה, הַלֵּב הַזֶּה הֶעָגוּם

יִהְיוּ לְרִבּוֹא גַרְגְּרִים שֶׁל עָפָר פּוֹרֶה,

לְכֹחוֹת אֲדָמָה הַצּוֹפִים לְיוֹרֶה

וּפוֹרְצִים עַלִּיזִים לָרוּם.

 

עִם בִּרְכַּת הַיּוֹרֶה אֶשְׁתַּרְבֵּב לַמֶּרְחָב

בֵּין סִדְקֵי אֲרוֹנִי, בֵּין גּוּשֵׁי אֲדָמָה תְּחוּחִים,

וְאָצִיץ לְעֵינַיִם לֵאוֹת-הַשָּׁרָב

בְּעֵינַי – פְּרָחִים.

 

(פרפרזה שלי על שירה של רחל “תמורה”)

דני אורסתיו,