חבריו היו מגוונים – חיים דמרי שאומץ כבן מגיל צעיר לווה ע”י ההורים באהבה רבה, קשר מיוחד שנמשך עד ימיו האחרונים של לוגר.ומוחמד מרהט החבר הבדואי, וואג’י הפלשתינאי מהכפר עידנא ועוד.
קשריו האנושיים החמים והמסורים התפרשו על כל הגילים, בנוסף לעבודה ביחד נפגש איתם בטיולים, מסיבות ושיחות נפש. ידע לדבר עם כל אחד בשפתו, בקלילות פתיחות והומור ולחיצת ידו החמה והחזקה שהייתה לאגדה, נסכה תמיד אמון וביטחון.
לאחר שהשותפות במושב שדה משה התפרקה והחלו מאבקים פנימיים ביקשה מירה לעזוב את המקום. הפרידה מהבית והמשק שבנה במו ידיו ומחבריו הרבים, לא הייתה קלה לשמוליק. הלך בעקבות מירה ועד סוף ימיו קרא לבית השיטה “הקיבוץ של מירה”.
בערב ראש השנה – 1986, הגיעה המשפחה עם ילדיה הצעירים לבית השיטה בעקבות חבריהם הטובים.
לאט לאט נחשפו כאן כישוריו הנהדרים בתחום הטכנולוגי והחקלאי, שפעת הידע שצבר וידי הזהב שידעו לתקן, להמציא לשפץ ולהחיות את האדמה ואת כלי העבודה. עבד עם דוד שושני בבצלצלים ובהמשך בשיפוץ הקטפות. בכל מקום בו נכח, בנוסף לעיצוב המוצר – היתה חשובה לו סביבת העבודה. כך התקין לאורך החלונות באולם הקטפות עציצי ג’רניום, שיפץ את המטבח והפך אותו לבית שני של הצוות. התעניין בחייו האישיים של כל אחד מהעובדים ותמך ועזר ברגעי משבר אישיים. כך היה גם בעבודתו בחר”מ שם היה שותף פעיל לפיתוח החקלאי תוך נסיעות לארצות העולם. פניו של לוגר היו כל הזמן קדימה, לפיתוח נוסף. לא פחד מכישלון, לא זרק מכשירים ישנים, תמיד תיקן את הנדרש בחריצות ומסירות אין קץ. כשנסע לסיורי עבודה בדרום הרגיש שהוא חוזר הביתה, המפגש עם חבריו הרבים שפתחו מיד שולחן והעטירו עליו אהבתם מילא אותו בשמחה. כך היה גם בצפון עם החברים הרבים איתם קשר קשרים בפרלמנטים של בית שאן, איילת השחר ועוד..
לצד כל זאת היווה יחד עם מירה עוגן בטוח ויציב למשפחה הרחבה-
אבא אוהב ומסור שתמיד מתקן ומסדר ומשפצר לילדיו ומחזר נצחי של מירה לה שר “לא יכול להוריד ממך את העיניים” עד קצה הדרך.
ביתם תמיד פתוח לרווחה לכל המשפחה שכל כך אוהבת להתכנס ביחד בשבתות וחגים במקום החמים והטעים והנעים לבילוי עם הילדים ועשרים וארבעת הנכדים שהצטרפו לאורך השנים.
לוגר האיש היפיפה (שהיה שילוב של כמה שחקני קולנוע), שעל פניו נסוך חיוך של ילד צנוע וביישן, ותוכו טוב לב, נדיבות ואהבה לכל אדם, שידר לכולנו חום וחוזק.
לצד האיש הענק והחזק הרגשת פשוט ביטחון. על כן כה היה כה מפתיע ובלתי אפשרי, להסכים להיחלשותו הפתאומית.
בקיץ 2016 לאחר בניית מחסן לאלעד וטיול יפה עם מירה לצרפת, תקפה אותו מחלה זיהומית קשה שהחלישה אותו בהדרגה. במשך שנה וחצי עבר טיפולים, נדד בין בתי חולים והתייסר בכאבים. את חבריו הרבים שבאו לבקרו בהתמדה, קיבל בשמחה ואת כאביו נשא בשקט בתוך תוכו. קשה היה לראות אותו במכאוביו כשכבה אור עיניו ואזלו כוחותיו.
המשפחה העניפה והאוהבת ומירה בראשה, לא עזבו אותו לדקה –
תמכו, עטפו, ליוו ריפדו, התפללו, והשיבו לו אהבה עד כלותו.
וכך נפרד מהעולם כשהוא עטוף באהבת בני משפחתו, חבריו ואוהביו הרבים המבכים את לכתו.
נשמתו הגדולה של שמוליק תמשיך להיות בינותינו.
מבטו הרך, עדינותו, טוב ליבו השופע נדיבות, רגישותו, ומלוא אהבתו לאדם ולאדמה – ימשיכו ללוות אותנו עכשיו ובימים הבאים.