חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

ראובן רודי שטרן 

  1935 20.6.               10.5.2018

 

ראובן שטרן נולד ביוני 1935 בוויסבאדן שבגרמניה תחת השם רודמן (רודי). אביו היה גרמני קומוניסט ונלקח בידי השלטון הנאצי לעבודות כפייה טרם שנולד בנו. אמו הדוויג וילדיה שהו שנתיים במוסד שהעניק חסות לאמהות חד-הוריות. נוכח רדיפת היהודים העבירה האם את השניים לשטרסבורג לידי אוזה, ארגון שהבריח ילדים נרדפים לצרפת. רודי הוסתר במנזר ובבתי אכרים. האם שנאסר עליה להיכנס לצרפת עברה להולנד ונלקחה לאושוויץ ומשם למחנה עבודה.שם נפטרה שבועיים טרם השחרור.

מבית יתומים בטולוז שבצרפת, והוא בן 11, עלה לארץ ב-1947 לפנימייה באחוזה על הכרמל. שם הפך מרודי לראובן.  לאחר שנתיים של שתיקה מצא אור בבית מלאכה של חיל הים ליד הנמל, נער ברוך תבונת כפיים.

הגיוס לצבא ולצנחנים ב-1955 זימן לו מפגש עם מיטב הצעירים בני קיבוצים ומושבים, מושא הערצתו. במחיצתם החל רוכש לעצמו זהות שכה חסרה לו. עם חבריו,  לראשונה חברים של ממש, והוא קצין ומפקד מחלקה, לחם בפעולות הגמול וצנח קרבית ליד מיצר המיתלה במבצע סיני.

ב-1960, עם השחרור והחלטתו להיות לקיבוצניק,  הכיר את דפנה והגיע בעקבותיה לבית-השיטה ונישא לה. כאן נולד בכורם דרור שנפטר בעודו תינוק. לאחר מכן נולדו  להם ארבע בנותיהם : ענבר, חמוטל, יפעת ועופר.

לאחר עבודה בפרדס ובמכוורת מצא ראובן את מקומו למשך 35 שנים במוסך הטרקטורים של הקיבוץ ותוך סדרה של קורסים והשתלמויות בישראל וחו”ל הוכר כמכונאי ראשון במעלה לכלים של ג’ון דיר.

בתבונת ידיו בנה לעצמו משדר חובבים והיה מאזין לחובבים בכל העולם,משדר בין היחידים בעמק שלנו.

ב-1986 פגש ברחל והקים איתה בית חם ואוהב.

איש נדיב לב היה ראובן, מחובק על ידי משפחתו ואהוד על סובביו, נושא עמו כל ימיו אהבה למוסיקה הקלאסית והכנסייתית, מורשת ילדותו האבודה.

  במאי 2018 נפטר ממחלה ממארת והוא בן 83 במותו.

“אני נושא עימי את צער השתיקה”

אני בעצם לא יודע מי אני. יודע שאבי היה גרמני ואימי יהודייה. זמן קצר לאחר התקשרותם נלקח אבי  ע”י הגסטפו, הוא היה קומוניסט… בהמשך ידוע שעבד עבודות כפייה במפעל לייצור תחמושת לגרמנים. אבא שלי היה שותף להרג יהודים. אני מתבייש באבא שלי לא רוצה שידעו מי הוא היה. יש חברים בבית השיטה שכל פעם אומרים לי שאבא שלי היה נאצי…

אני עוצרת ואומרת ראובן- אני מבינה שמעולם לא הכרת את אבא שלך. אבל מה שאתה יודע עליו אומר שהוא עצמו נרדף בשל היותו קומוניסט. כן, ממשיך ראובן, אבל אבא שלי היה שם בשנים ההם, אני לא יודע בדיוק מה עשה מה קרה לו בהמשך.    ומה קרה לך?

אמא לקחה אותי ואת אחותי… (אני תוהה לא שמעתי מעולם על קיומה).

הוא ממשיך- נסענו בקרון רכבת לצרפת, אני בערך בן חמש-שש, ואימי כתבה על קיר העץ של הקרון, “קוראים לך רודמן ותזכור עכשיו אתה רודי.”  אני רואה אותה כותבת. אני רודי. זה השם שלי. (אני חושבת על שירו המצמרר של דן פגיס “כתוב בעיפרון בקרון החתום”).

זמן קצר אחרי שהגענו לצרפת לקחו את אימא. היא הייתה באושוויץ ולקראת סיום המלחמה העבירו את הנשים למחנה שנועד לתעמולה, להראות שהנשים חיו בטוב. מפקדת המחנה זו האישה שהראיתי לך באינטרנט, אישה אכזרית. איך היא הייתה כזאת הרי היו לה ילדים קטנים היא ידעה מה זה להיות אמא. אימי בוודאי חשבה עלינו כל הזמן. היא מתה ב- 1945 זמן קצר לפני סיום המלחמה.

ואני המשכתי להתגלגל. אספו אותי למנזר. אח”כ בבית יתומים. את יודעת מה זה שמכים אותך בקצות האצבעות בקור כעונש בכיתה זה נורא כואב. או ששמים אותך לעמוד שעה וחצי עם הפנים לקיר כעונש. עברתי דברים מאוד קשים. ראיתי דברים איומים איך הורגים חיילים גרמנים. יש המון לספר לך.

(אני אומרת – ראובן אתה מספר לי כאן המון אולי אתה מוכן שאקליט אותך…והוא עונה לא לא לא… אני לא רוצה שידעו עלי את כל הדברים האלה.)

הוא ממשיך- את יודעת מעל המיטה שלי יש צלב. אני פוקחת עיניים. כן הוא אומר אבא שלי היה גרמני ואני מאוד אוהב להיות בכנסיות ולשמוע שם מוסיקה זה משהו נפלא המוסיקה הזאת. אני מחובר לתרבות הזאת למרות שאני יודע שכל גרמני שחי באותה תקופה היה שותף למכונה הנאצית וגם אבא שלי.

כשבאתי לארץ הייתי בבית יתומים בחיפה. ילד בערך בן 10-11 לא מדבר. לא דיברתי שנתיים. אף אחד לא הצליח להוציא ממני מילה. חיברו אותי למורה מיוחדת שתדובב אותי והיא לא הצליחה המשכתי לשתוק. ואז כמעט שאשפזו אותי במוסד סגור. לפני זה שלחו אותי לפסיכולוג. הוא ראה אותי, צחק ואמר מה אתם רוצים מהילד? הוא בסדר גמור, פשוט לא רוצה לדבר אחרי כל מה שהוא עבר. תמצאו מסלול מתאים לו. למדתי בבי”ס עם ילדי אחוזה העשירים והשבעים והם התגרו בנו שאנחנו “פליטים” עד היום אני סוחב איתי את הלגלוג שלהם. אז שלחו אותי ללמוד בבית מלאכה ליד הנמל שם התחלתי לחגוג. היו לי ידיים טובות ואהבתי את זה מאוד מאוד. רציתי להישאר לישון שם כי היה לי כל-כך טוב ומעניין וקיבלתי חיזוקים והערכה למה שעשיתי. כשעמדתי להתגייס ראיתי את הצנחנים ורציתי להיות כמוהם. זה היה “כרטיס הקבלה” שלי והאישור שאני כמוהם, כמו ילדי הארץ. הם היו חזקים ובטוחים בעצמם… וכך נכנסתי למסלול הזה. בצבא התחברתי עם קיבוצניקים ומושבניקים שהיו חבר’ה נהדרים. לא היה לי לאן ללכת כשהשתחררתי. הבנתי שלקיבוצניקים יש גב, יש בית יש חברה וזה מקום בטוח והחלטתי להצטרף לקיבוץ. כאן פגשתי את דפנה מהר נהיינו משפחה   ונולדו הבנות האהובות שלי .

זהו, הסיפור שלי עוד באמצע ולכן אני לא יכול לספר אותו בשלמותו.

והנושא של אבא שלי לא מפסיק להעסיק אותי מי הוא היה. אני מתבייש בו אבל הוא אבא שלי. חשתי את משקולות העבר הרובצות על ליבו ונפשו.

‏לפני חודשיים בשובו מבי”ח לאחר הניתוח וההקרנות, מצאתיו על הכורסא, משקפי שמש על עיניו. שמח בבואי. כשנשארנו לבד כמו השתחרר פקק והוא פרץ בבכי שוטף תוך שהוא מספר במקוטע-

אבי היה גרמני, הוא עבד בתעשיית נשק. בנשק שייצר הרגו יהודים. אני מתבייש בו וכועס עליו. גם על אימי אני כועס שלקחה אותי לצרפת ושמה אותי בבית יתומים לבד. כולם שנאו אותי- הגרמנים כי אני יהודי והצרפתים כי אני גרמני. כל הזמן רדפו אותי. הבכי התחזק. אני נותנת לו טישו, מזכירה לו שאביו נרדף גם הוא ואין מה להתבייש בו בכלל. הוא אומר:  את כמו אחות איך את מרגישה אותי. די אני בוכה ואפסיק לספר. ואני מלטפת ואומרת לו ראובן תשחרר את כל מה שנתקע לך בגרון תוציא זה יקל עליך…

“אף פעם לא בכיתי ככה” הוא אומר. עכשיו כבר מותר לך.

הוא ממשיך לספר בשטף. כל השנים לא חשבתי על העבר שלי ולא העסיק אותי מי אני וכשבאתי הנה התנדבתי לצנחנים והייתי קרבי, כמו כולם. ובכל זאת התייחסו אלי כמו ל”פליט”. אבל אני לא וויתרתי והמשכתי והייתי המכונאי הכי טוב שיש לג’ון דיר כל כך הרבה שנים. והמשכתי לחפש את השורשים שלי ובעזרת חמוטל ביתי גיליתי והייתי פעמים רבות בגרמניה והייתי ליד הקבר של אבא שלי שאני מתבייש בו ומתבייש בעצמי שאני בן של גרמני…הבכי מתחזק והוא מבקש להפסיק. אני מלטפת אותו ואומרת שאני כל כך איתו ומרגישה שהוא אדם חזק ובעל יכולות ואבא נהדר לבנותיו. והוא מספר על חמוטל וחתנו אריה בן אשר שתומכים בחיפושים ומטפלים בו כל כך יפה.

מה “הרווחת” מהמחלה אני שואלת?

רזיתי 25 ק”ג וזה נהדר. רחל שמטפלת בי במסירות כה גדולה משהו נפלא. הבנות שלי שלא עוזבות אותי וכל הזמן דואגות ובאות לבקר.

מודה לך על שפרקת מעט מהעול והכאב שעל כתפיך ושיתפת אותי.

באת אל המנוחה הנכונה איש יקר ואהוב ורוחך הגדולה נשארת איתנו.

יהודית פלד.

תנוח, אתה ממש צריך לנוח.

אני משחררת אותך לנוח,

אני עוזרת לאחרות לשחרר אותך לנוח.

תנוח, מחובק ומטופל כמו שלא היית מעולם.

כולנו אימהות של מישהו,

עכשיו שלך.

אנחנו פה, אתה לא לבד, אנחנו מטפלות ודואגות.

אנחנו מספרות לכל העולם מי אתה, מי היית, מי אתה מסרב להיות.

אנחנו שומרות עליך, אף אחד לא יפגע בך,

אנחנו ממשיכות לנסות ולבקש שתספר עוד, שתקיא כבר את הסיפורים ממך כדי שאחר כך תהיה הקלה,

ומקבלות את הסירוב, ומבינות שלא מבינות, שלעולם לא נבין,

וחוזרות לשמור עליך, להגן,

כדי שתנוח,

כדי שתוכל להוריד את ההגנות ולהיאסף אל ילדותך,

אל החיבור הראשוני, המיידי, הילדי,

אל הינקות,

אל אמא.

 

אמא

מהיום לא רודולף, רודי!

אין אמא

רכבת

גרמנית שפת אם

כנסייה

צלב

רודי

אין אמא

בית יתומים

צרפתית שפת אם

כנסייה

תפוחי אדמה

הסתתרתי

אין אמא

ראיתי הכל

תפוחי אדמה

בית יתומים

אין אמא

קר בשלג, יריות להסתתר

כנסייה

יהודי

פלסטינה

יש שם תפוזים. אני לא אוהב תפוזים!

אחוזת ילדים

חברים, אחים.

אמא שלהם באה לקחת אותם.

שוב לבד!

טראומה

טראומה

טראומה

אין אמא

שתיקה

סטירה

שתיקה

אין צרפתית

אין עברית

אין אמא

לא פליט

לא פליט

מצטיין בצבא

לא פליט

צנחנים

צניחה במתלה

כנפיים אדומות

גאווה

לא פליט

אין אמא

קיבוץ

טראומה

לא פליט

חתונה

דרור

אין דרור

אין אמא

ענבר

חמוטל

יפעת

עפר

פרידה

רחל

שקט

מנוחה

אין אמא

יתגדל ויתקדש שמך היום אבא, האדם שהיית

איש מיוחד מבין אנשים: צנוע ונחבא אל הכלים.

נברך על תבונת ידיך הנחות עכשיו-ידי עמל, עובד כפיים חרוץ,

ונשתוק אל מול גופך השלו סוף סוף-עם תום הסערה.

נזכור תמיד את רגעי החסד ואף את חולשות האנוש, ונאמצם אל ליבנו; נר תמיד מלווה למורכבותם של החיים.

אל מול הדרך שעשית – זו שבחר לך הגורל, הדרך העקלקלה, התלולה, רצופת המהמורות והקשיים נחריש גם ברגעים קשים לנו, כי למרות כל אלו יכולת לה באומץ ליבך ובנחישותך לחיות ולהמשיך הלאה, עד מישור המבורך.

נזכור ונדע שמעבר לכל קושי מחכה ההקלה.

נתרפק על החלומות שטווית אבא, שנפרמו בטרם עת, וננצור את מבטך התכול הסוקר בגאווה את נכדותיך ונכדיך. מבט זה הוא צו הזיכרון שהנחלת לנו, זיכרון המשפחה שאבדה לך, ולנו באירופה, צו הנובט וצומח בליבנו כבר שנים וזורע את ניצני המחר.

הזמן המבורך אבא, יעטוף את הד דמותך המיוחדת שהייתה, ואנו נמלא אותה בזכרונות שילוונו לעד

היה שלום.

חמוטל

 יהי זכרו ברוך

 

backtotop