חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

 

אידה רשף

 5.11.1928              31.8.2018

אידה נולדה ב-1928 בכפר קיריבה בקרפטים הסלובקים ליד הגבול הרומני, להוריה ברל ופרומה דווידוביץ’, הצעירה בין שבעה ילדים. האחים היו כולם גדולים ממנה מאוד, חלקם כבר בעלי משפחות. אחד מהם עלה ארצה וחזר לאירופה במלחמה כחייל בבריגדה. האב היה סוחר פירות.

המצב הכלכלי בבית היה טוב.

עם הכיבוש הגרמני ב-1939 הועבר האזור לשליטת הונגריה. ב-42 התחילו לחוש את המלחמה, והאחים כולם נשלחו לעבודת-כפיה בהונגריה. הנשים והילדים נשארו בבית.

בשנת 44 ‘הגרמנים כבשו את הונגריה. בפסח אותה שנה עוד חגגו בבית ואף נתפרה לה שמלה חדשה כנהוג. לשמלה זו היה חלק בהישרדותה של אידה. מיד אחרי החג רוכזו היהודים בגיטו.

בחג השבועות נשלחו אימא, אבא, האחות בת ה-19 ואידה בת ה-15 ברכבת לאושוויץ. כשהורדו באלימות מהרכבת נזכרה שהשמלה נשארה ברכבת וחזרה לקחת אותה, אך כשיצאה המשפחה כבר לא הייתה. בתוך המהומה והבלבול הריצו אותם, ויהודי שעבד שם אמר לה “זוג אכטצן”, תגידי 18.

בסלקציה של מנגלה היא הבינה פתאום שהיא צריכה להגיד שהיא בת 18 . בזכות זה היא עברה את הסלקציה הראשונה ושובצה בבלוק יחד עם אחותה. השמלה נלקחה ע”י אחת מצוות העובדות האוקראינית. בדיעבד הבינה אידה שהעובדה שחזרה לקחת את השמלה, הצילה אותה כי אז שמעה את דברי העובד היהודי.

לאורך כל התקופה אידה הייתה עם אחותה הגדולה. בהמשך הועברו למחנה אחר, שטוטהופף, שם חולקו לבתי איכרים גרמנים לעבודה בהוצאת סלק סוכר, עבודה קשה ומפרכת. לאחר מכן, הועסקו בחפירת תעלות מגן נגד הרוסים, שכבר היו קרובים מאוד. האדמה הייתה קפואה, והחפירה כמעט בלתי אפשרית. התעלות כמובן לא עצרו את הרוסים.

עקב התקרבות החזית הוציאו אותן הגרמנים לצעדת המוות. ימים ארוכים של צעידה ללא תכלית, ללא הפסקה, בלי מים ואוכל. בלילות ישנו באורוות, באסמים, מכרסמים תפוח-אדמה קפוא או לועסים חיטה.

באחד הבקרים אחותה לא יכלה לקום יותר, למרות תחנוניה של אידה. האחות נשארה שם… הרוסים הגיעו, ומצאו את אלה ששרדו באורווה שחנו בה בלילה. הם העבירו אותן לבתי הכפריים הגרמנים שברחו, שם טיפלו בהן.

לאחר שהתאוששה מעט הצטרפה לתנועת הבריחה. בתחנת הרכבת פגשה את אחיה ובהמשך – כשחזרו לכפר הולדתם ולביתם, שהיה שדוד והרוס – אח נוסף שחזר ממחנה עבודה. לשם גם הגיע האח מהבריגדה שבא לחפש את המשפחה. התחילה הבריחה מערבה, לכיוון גרמניה ומשם לאיטליה. באיטליה הכירה את דויד שרפאייזן, לימים רשף, והם נישאו בבית הכנסת ברומא. בשנת 1947 עלו אידה ודויד לאניית המעפילים “אף על פי כן”. אידה הייתה בהריון כשהגיעו לחופי הארץ, חלשה מאוד ומעורפלת חושים. היא נלקחה לבית חולים, ודויד הצליח גם הוא לקבל אישור לרדת ולהישאר איתה. האנייה נשלחה לקפריסין.

אידה ודויד הועברו לעתלית שם נשארו כשנה וחצי. שם נולדה פרומקה. ב-1948 הם הגיעו לבית השיטה וכאן נולדו הילדים  גדי ואורה. בבית השיטה עבדה אידה הרבה שנים באקונומיה. בהמשך נעשתה תופרת ועבדה במתפרה עד יציאתה לגמלאות. הייתה תופרת מוכשרת ובעלת תבונת כפיים. בשנים האחרונות סבלה מירידה בבריאותה והחלשות הראייה. היא עברה לגור בבית הפ”ז והמשיכה לעסוק שם בעבודות יד ככל יכולתה.

אידה שרדה את השואה, וכמו שמה של אניית המעפילים ‘ואף על פי כן’ – חיה את חייה על פי המוטו הזה: ואף על פי כן!    

 

יום אביב, ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר .
שם הייתה ואינה,
ילדותך אישה קטנה.
אנשים שאיש לא מכיר,
אין אפילו בית שיזכיר

ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת, לאן את נוסעת?
שנים וכלום עוד לא נמחק.

אידה יקרה.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לומר. אפשר להיכנס לקלישאות על כמה הסיפור האישי שלך הוא הסיפור של העם היהודי במאה העשרים, ואיך חווית על בשרך ממש את השואה והתקומה, בשיטת “הכול כלול”- עיירה, אושוויץ, העפלה, עתלית, קיבוץ, ואפילו נכדה חלל צה”ל.

בעבודה הקודמת שלי, הכרתי המון “סלבים של שואה”. ליוו משלחות, סיפרו את הסיפור שלהם בכל מקום, התראיינו, מה לא. אבל לא.

לא היית כזאת. לא נסעת לאושוויץ עם בני נוער, לא נתת עדויות, לא הדלקת משואה ביד ושם. גם אחר כך, לא היית איזה פעילה בתנועה או הוגת דעות, גם את הסיפור האישי שלך בקושי הצלחתי להוציא ממך, וגם זה ברגע האחרון שהיה אפשר. רק רצית לחיות את חייך, אלה שנעצרו שם על הרמפה, לפני כמעט 74 שנה ומיליון שנות אור מפה.

“זכית” להיות מאלה, אלה שהיו בפלנטה ההיא, שראו את השטניות את הרוע, הסתכלו לו בלבן של העיניים והצליחו לחזור משם, אבל בסופו של דבר, לא היית כזו. חווית הכול על בשרך את אבל נדמה שהסתכלת על כל זה מהצד, ונדמה שזה אפילו לא השפיע עלייך.

לא אהבת לדבר על זה, לא אהבת לחשוב על זה. עוד באיטליה הקמת משפחה, הגעת לארץ, הצטרפת לקיבוץ, והכל בשקט, בנחת, לא ריחמת על עצמך ולא נכנסת למרה שחורה, השארת את הטראומה והכאב בינך לבין עצמך. כי עם כל הצער על לכתך, צריך להודות על הטוב- זכית להאריך ימים, ברובם הגדול בבריאות טובה ובצלילות דעת, ראית ילדים, נכדים ונינים, בדרכך השקטה והפשוטה נקמת את הנקמה הכי כואבת שיכולה להיות- המשכת לחיות.

אבל אולי רק סיפור קטן, אנקדוטה עם כל כך הרבה משמעות.

לפני 3 שנים בערך, באתי לבקר אותך בבית הפז, לבד. ישבנו בחוץ, דיברנו קצת. לצערי כבר אז החלו סימנים למעט חוסר צלילות, אבל עדיין היה עם מי לדבר. ואז הייתה שתיקה של כמה דקות, ופתאום הסתכלת עליי, ומתוך צלילות גמורה אמרת לי 3 מילים שעד היום אני לא יודע אם בסופן היה סימן קריאה או סימן שאלה- “תגיד עליי קדיש”, ככה, קדיש, במלעיל.

הייתי די בהלם. אני זוכר שדיברת איתי כמה פעמים על זיכרונות שיש לך משם, על הטלית והתפילין של אבא וכל מיני מנהגים שנהגתם בשבתות וחגים, אבל תמיד חשבתי שזה נותר כזיכרונות ילדות, לא מעבר. והבטחתי לך שאני מאמין שזה יקרה עוד המון זמן, אבל כשיגע הזמן- אומר קדיש ויזכור כל שנת האבל וגם באזכרות, וכל כך שמחת לשמוע את ההבטחה שלי. ממש נשפך אור על פנייך, כאילו קיבלת את הבשורה הכי טובה שיכולה להיות.

וכמה משמעות מקופלת בשלושת המילים הללו. “תגיד עליי קדיש” ספק מבקשת ספק דורשת.

אז הנה, פה, בסוף הדרך, שרחוקה 90 שנה ומיליוני שנות אור מאיפה שהתחילה. כמה עברת, כמה עברנו, בסך הכול כמה עשרות שנים, ממש הרף עין היסטורי, וכמה דפי היסטוריה נכתבו וכמה נהרות של דם ודמעות, וכמה חורבן וכמה בנייה וקינות אבל ותרועות ניצחון וקימה לתחייה כמו עוף החול, וכמה רעמי צחוק של שר ההיסטוריה, כדי שהנכד של יעקב ושלום מהרי האטלס, יקרא לבנו על שמו של דב מהרי הקרפטים,וילווה למנוחות בקיבוץ בארץ ישראל אתבתו. ואם תרצו, כל זה מקופל ב3 מילים- תגיד עליי קדיש.

תודה על הפשטות, על החום, על שאת זו שקיבלת אותי למשפחה. על מאור הפנים בביקוריי בימי שלישי, כשגם ששכבת בבית הפז כל כך שמחת כשבאנו לבקר, על שנאחזת בחיים האלה ובמה שהשארת אחרייך, עד יומך האחרון.

ואם התחלנו, אולי גם נסיים בשורה מאותו אלבום-

וחלומך ברוח, חרוז למנגינה. נומי פרח, נומי. נומי, ילדה קטנה.

 

יום אביב, ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר .
שם הייתה ואינה,
ילדותך אישה קטנה.
אנשים שאיש לא מכיר,
אין אפילו בית שיזכיר

ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת, לאן את נוסעת?
שנים וכלום עוד לא נמחק.

אידה יקרה.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לומר. אפשר להיכנס לקלישאות על כמה הסיפור האישי שלך הוא הסיפור של העם היהודי במאה העשרים, ואיך חווית על בשרך ממש את השואה והתקומה, בשיטת “הכול כלול”- עיירה, אושוויץ, העפלה, עתלית, קיבוץ, ואפילו נכדה חלל צה”ל.

בעבודה הקודמת שלי, הכרתי המון “סלבים של שואה”. ליוו משלחות, סיפרו את הסיפור שלהם בכל מקום, התראיינו, מה לא. אבל לא.

לא היית כזאת. לא נסעת לאושוויץ עם בני נוער, לא נתת עדויות, לא הדלקת משואה ביד ושם. גם אחר כך, לא היית איזה פעילה בתנועה או הוגת דעות, גם את הסיפור האישי שלך בקושי הצלחתי להוציא ממך, וגם זה ברגע האחרון שהיה אפשר. רק רצית לחיות את חייך, אלה שנעצרו שם על הרמפה, לפני כמעט 74 שנה ומיליון שנות אור מפה.

“זכית” להיות מאלה, אלה שהיו בפלנטה ההיא, שראו את השטניות את הרוע, הסתכלו לו בלבן של העיניים והצליחו לחזור משם, אבל בסופו של דבר, לא היית כזו. חווית הכול על בשרך את אבל נדמה שהסתכלת על כל זה מהצד, ונדמה שזה אפילו לא השפיע עלייך.

לא אהבת לדבר על זה, לא אהבת לחשוב על זה. עוד באיטליה הקמת משפחה, הגעת לארץ, הצטרפת לקיבוץ, והכל בשקט, בנחת, לא ריחמת על עצמך ולא נכנסת למרה שחורה, השארת את הטראומה והכאב בינך לבין עצמך. כי עם כל הצער על לכתך, צריך להודות על הטוב- זכית להאריך ימים, ברובם הגדול בבריאות טובה ובצלילות דעת, ראית ילדים, נכדים ונינים, בדרכך השקטה והפשוטה נקמת את הנקמה הכי כואבת שיכולה להיות- המשכת לחיות.

אבל אולי רק סיפור קטן, אנקדוטה עם כל כך הרבה משמעות.

לפני 3 שנים בערך, באתי לבקר אותך בבית הפז, לבד. ישבנו בחוץ, דיברנו קצת. לצערי כבר אז החלו סימנים למעט חוסר צלילות, אבל עדיין היה עם מי לדבר. ואז הייתה שתיקה של כמה דקות, ופתאום הסתכלת עליי, ומתוך צלילות גמורה אמרת לי 3 מילים שעד היום אני לא יודע אם בסופן היה סימן קריאה או סימן שאלה- “תגיד עליי קדיש”, ככה, קדיש, במלעיל.

הייתי די בהלם. אני זוכר שדיברת איתי כמה פעמים על זיכרונות שיש לך משם, על הטלית והתפילין של אבא וכל מיני מנהגים שנהגתם בשבתות וחגים, אבל תמיד חשבתי שזה נותר כזיכרונות ילדות, לא מעבר. והבטחתי לך שאני מאמין שזה יקרה עוד המון זמן, אבל כשיגע הזמן- אומר קדיש ויזכור כל שנת האבל וגם באזכרות, וכל כך שמחת לשמוע את ההבטחה שלי. ממש נשפך אור על פנייך, כאילו קיבלת את הבשורה הכי טובה שיכולה להיות.

וכמה משמעות מקופלת בשלושת המילים הללו. “תגיד עליי קדיש” ספק מבקשת ספק דורשת.

אז הנה, פה, בסוף הדרך, שרחוקה 90 שנה ומיליוני שנות אור מאיפה שהתחילה. כמה עברת, כמה עברנו, בסך הכול כמה עשרות שנים, ממש הרף עין היסטורי, וכמה דפי היסטוריה נכתבו וכמה נהרות של דם ודמעות, וכמה חורבן וכמה בנייה וקינות אבל ותרועות ניצחון וקימה לתחייה כמו עוף החול, וכמה רעמי צחוק של שר ההיסטוריה, כדי שהנכד של יעקב ושלום מהרי האטלס, יקרא לבנו על שמו של דב מהרי הקרפטים,וילווה למנוחות בקיבוץ בארץ ישראל אתבתו. ואם תרצו, כל זה מקופל ב3 מילים- תגיד עליי קדיש.

תודה על הפשטות, על החום, על שאת זו שקיבלת אותי למשפחה. על מאור הפנים בביקוריי בימי שלישי, כשגם ששכבת בבית הפז כל כך שמחת כשבאנו לבקר, על שנאחזת בחיים האלה ובמה שהשארת אחרייך, עד יומך האחרון.

ואם התחלנו, אולי גם נסיים בשורה מאותו אלבום-

וחלומך ברוח, חרוז למנגינה. נומי פרח, נומי. נומי, ילדה קטנה.

רועי רביב 

יהי זכרה ברוך.

 

 

 

 

 

 יהי זכרו ברוך

 

backtotop