חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

חוה הדר
חברה

8.4.1945                          26.8.2018

חוהל’ה נולדה במושב נהלל  ב- 8.4.1945 לאברהם ודבורה יפה ממייסדי מושב נהלל, אחות לגידי הבכור ולבת שבע הצעירה ממנה.

חוהל’ה נהגה לספר שהגיעה לעולם עם שמחת הסיום של מלחמת העולם השנייה.

היא גדלה והתחנכה בנהלל וסיימה תיכון בבית הספר החקלאי בנהלל. בזמנה הפנוי ובחופשים עזרה בעבודות המשק, האזינה לרדיו, בילתה עם חברות וכמובן למדה נגינה בפסנתר.

אחרי התיכון למדה במכון להוראת המוזיקה באורנים, הוראת נגינה ומוזיקה, ושירתה בצבא כמורה חיילת במגדל העמק, נצרת עלית ובגבעת המורה.

בגיל 22 נישאה לעמוס שור, ויחד התגוררו במשק המשפחה בבית שערים. בתקופה זו עבדה במשק המשפחתי, היתה פעילה בועדת התרבות של המושב, ולימדה פסנתר באופן פרטי בביתה.

ב 1971 כשהיתה חוה’לה בת 26, נולדה ביתם ענת.

לאחר כשנה שם עמוס קץ לחייו לאחר מחלת דיכאון קשה. זו היתה טראומה מאוד קשה לחוהל’ה ולמשפחה.

כעבור זמן, חברים משותפים מבית שערים הכירו בינה לבין אמציה, האהבה בניהם ניצתה, ובאוקטובר 1974 הם נישאו בבית השיטה על דשא חדר האוכל.

בחורף 1976 נולדה אורית ובאביב באותה שנה, כשסיים אמציה את לימודיו בטכניון, עברו יחד עם שתי הבנות ענת ואורית לבית השיטה ובנו בה את ביתם.

תקופת המעבר לקיבוץ לא היתה קלה. לחוהל’ה היה קשה להסתגל ללינה המשותפת ולאורחות החיים בקיבוץ של אותם ימים. היא עמדה על כך שבנותיה לא ילונו בבית הילדים, אלא יישארו בבית, למרות שהדבר היה מאוד חריג ובלתי מקובל באותה התקופה.

ב- 1980 נולד יהונתן, וחוהל’ה יחד עם אמהות צעירות נוספות, הרימו את דגל המהפכה ויצאו נגד הלינה המשותפת, מה שהביא בסופו של דבר לביטולה.

בנוסף התעקשה לשמור את הרכב שהיה ברשותה כשעברה לקיבוץ, למרות שגם זה היה כמובן חריג מאוד. היה לה חשוב לשמור על עצמאותה ועל חופש התנועה שלה.

יחד עם זאת, השתלבה והיתה פעילה מאוד בחיי המוזיקה והתרבות העשירים בבית השיטה, הצטרפה לצוות מורי בית הספר היסודי ולימדה מחזורים רבים של כיתות את רזי החלילית וקריאת התווים. בנוסף לימדה תלמידים פרטיים נגינה בפסנתר, באקורדיון ובמנדולינה.

באותן שנים, הצטרפה כמלווה בפסנתר לחבורת הזמר המקומית, “האשקולית” וליוותה אותה כשמונה שנים להופעות בארץ ובחו”ל.

חוהל’ה היתה פעילה מאוד בחיי התרבות. הכינה מקהלות ילדים, ליוותה זמרים, הקימה את תזמורת בית הספר המקומי, לאורך שנים רבות ניהלה מוזיקלית את סדרי הפסח המושקעים של בית השיטה, ובכלל, תרמה בכל חג וארוע.

תמיד השקיעה ברוחב לב ובנדיבות מזמנה ומכישרונה.

כשבית הספר היסודי עבר למסילות עברה גם היא ולימדה שם עוד מספר שנים.

חוהל’ה אהבה את העבודה בגינה, אהבה פרחים וטיולי פריחה, אהבה לצלם את המשפחה, את הגינה ואת הפרחים בטיולים, אהבה לנסוע בשבתות לים ובמשך שנים נסעה עם אמציה לקונצרטים של הפילהרמונית בחיפה, ניגנה בתזמורת המנדולינות האזורית בניר דוד ואף ניצחה עליה מספר שנים.

לאורך שנים טיפלה במסירות באימה דבורה בנהלל, גם כאשר מחלתה כבר נתנה את אותותיה בה.

לפני 11 שנים, כשהיא בתחילת שנות השישים לחייה אובחנה כחולת פרקינסון. המחלה היתה קשה וחוהל’ה איבדה אט אט את יכולותיה המוטוריות, את יכולת הדיבור, ואת יכולות ההליכה והאכילה, והפכה להיות סיעודית.

אמציה טיפל בה במסירות אין קץ ובאהבת אמת, לאורך כל השנים.

בשש השנים האחרונות, הצטרפה לטיפול גם טס, שטיפלה בחוה’לה במסירות, באכפתיות ובחום.

חוהל’ה היתה מוקפת בחייה במשפחתה האוהבת; שלושת ילדיה – ענת, אורית יוני ובני זוגם, בנכדותיה, נעמי, יערה ונעם, אחותה, בתשבע, אחיה גידי והמשפחה המורחבת, ואוהבים רבים שראו את האור שבנשמתה העדינה והמיוחדת.

נזכור אותה בימיה הטובים.

אמא אהובה שלי,

ההתחלה שלנו ביחד היתה תחת צל כבד. פעם חלמתי שאנו יושבות מתחת משקוף בודד שנותר אחרי רעידת אדמה קשה. את ואני. מתוך האבדן והטראומה אחרי מות אבא עמוס נאחזנו זו בזו. את בי הפעוטה המשמחת ואני בך שמצאת בי את הטעם והכח להמשיך.

בזכרונות הילדות המוקדמים שלי את עובדת בגינה במין נעימות ואיזון עדין שבין עשיה להוויה, מאפשרת לי מן מרחב בטוח. ואני לידך משחקת בהאו האו שלי או בפרחים. שוכבת עם הפנים לתוך גבעולי הדשא ומדמיינת עולם קטן של גמדים.  רוצה ללבוש מעיל באמצע הקיץ, לעשות צחוקים. או לבלבל את המילים בשירי החגים בכוונה ולשיר אותם על חג אחר ואת משתתפת איתי ונהנית.

כן היה בך גם צד מצחיק ואהבת שמצחיקים אותך. כשהיינו ילדים היה לנו משחק בנסיעות שבו היית עושה לנו פרצופים ואנו מתגלגלים מצחוק.

בשנים האחרונות כשכבר נשאר לך רק צחוק ובכי לבטא את עצמך כי המחלה פגעה במיתרי הקול והמילים לא באו יותר מדי פעם היית פורצת בצחוק לשמע בדיחה או שנינה שמישהו סיפר ומזכירה לנו שרוחך עוד איתנו.

אמא,

נטעת בי את האהבה והכבוד העמוק לכל מה שחי. היית חשופת עור בעצם, ברגישותך לחיים לחיות וגם לסבל.לימדת אותי שכאשר קוטפים פרח, תמיד לדאוג שישארו עוד פרחים. לקטוף בעדינות ולקחת בתשומת לב את מה שניתן לנו.

פעם אחרי שהמחלה פרצה אמרת לי: “עברתי יותר מדי דברים קשים ולא טיפלתי בעצמי. ”  תמיד טיפלת, עזרת, תרמת לאחרים ועצוב שזכית לטיפול רק בנסיבות של המחלה הקשה והממררת.

תמיד ידעתי שאת איתי ופעם כשהייתי בת 3-4 התעוררתי בלילה ולא היית. זוכרת שאמרתי לעצמי: “אמא עוד מעט תחזור”. וחזרתי לישון. אני מודה לך אמא ששמרת נפשי והתעקשת שאשאר איתך בלילות גם כשעברנו לקיבוץ ותחת הלחצים לעבור ללינה המשותפת. היה לכך כמובן מחיר עבורי אבל חזקה ממנו הידיעה שיש מאחורי אמא.

מדי שנה היית סורגת לנו סוודר. מלאכות היד הן מורשת משפחתית מסבתך רבקה ומאימך. לאורית, לי ולפעמים גם לעצמך. היתה בך מסירות עמוקה וסבלנות נתינה שיש בה נשימה ארוכה לאין שיעור.

כמה מהסוודרים עדיין איתי. נאחזת בהם כאילו את שם בחוטי הצמר עוטפת.

מתוך הקשר העמוק, הנאחז שנוצר בינינו הבקיעה שלי לא תמיד הייתה פשוטה. הקשבת, תמכת, ליווית בטובך וכמו בשירה של לאה גולדברג:

לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אלייך

מדי יום ביומו ואמרתי “תני”

את הכל הבאת לי במו ידיך

רק מפני שאני אני”.

כשנעמי נולדה שמחת כל כך ונתת את כל מה שיכולת בשבילה ובשבילנו.

אמא,

אחד הדברים הקשים לנו ביותר הוא העלמות הזכרונות בתהום המחלה הנוגסת, המכלה. הזכרונות שלך נעה, קולך קוראת בשמותינו, קוראת לי “ענתיל’ה”.

אני מקווה כל כך שכעת השתחררת מסבל ושאוכל לומר שוב בבטחה כמו בת ה3-4 “אמא תחזור” ויחזרו זכרונות הוויתך החיה השלמה והאוהבת.

שיר שכתבתי לך לפני 20 שנה:

סב חלום על עקביו

לשמע כפות רגליך

ממצמצות בכפכף

הולכת הליכות של בוקר.

מפרקיך מפהקים

פיהוקים מתרפקים

מרפדת בצליל גופך

את יקיצתי.

כתבה ענת

מלבד המפגשים עם חווהל’ה, כמו עוד זמרים בבית השיטה, באירועים שלקחנו חלק מוזיקלי בליווי שלה, זכיתי לעבוד איתה לאורך כמה שנים בפעילות מוזיקלית בבית הפ”ז. בשנים שלפני פרוץ המחלה היינו נפגשות על בסיס שבועי קבוע אצלה בבית ומכינות את התוכנית הקרובה, בוחרות שירון, קובעות סולמות, עושות חזרות, וגם בוחרות שירים להשמעה מתוך אוסף הדיסקים הגדול שלה (כשעוד השתמשו בדיסקים).

ובתוך זה גם נגיעות אישיות, מה המצב, הבריאות, הבישולים של אמציה, מה עם הילדים – איפה הם ומה הם עושים. זה היה שילוב של פעילות מוכוונת מטרה עם אינטימיות והתעניינות הדדית. אהבתי את השעות האלה.

ובימי חמישי קבוע היינו מגיעות ומעבירות שעה של נחת בבית הפ”ז. האקורדיאון של חווהל’ה היה קרדינלי במפגשים האלה, כדי לתת נפח לשירה.

לצערי הרב היייתי עדה וליוויתי גם את התפתחות המחלה והידרדרות המצב. ובשלב שחווהל’ה כבר לא יכלה לנגן היה צורך לוותר על השירה המשותפת ולשנות את הקונספט.

הזיכרון של חווהל’ה הוא מבחינתי מקום של חמימות, אנושיות, פשטות וצניעות, של נתינה שהיתה חלק ממנה ומאישיותה, והמון אהבה. אני מתגעגעת אליה.

אני עינת, בת הזוג של יוני, הבן הצעיר של חוה’לה ואמציה.

לא היתה לי הזכות להכיר את חוה’לה כמו שהיתה לרובכם.

כשהקשר בין יוני וביני התחיל, לפני שלוש שנים וחצי, היא כבר לא היתה מסוגלת לתקשר.

נתתי לה נשיקה בכניסה ונשיקה ביציאה.

שאלתי אותה לשלומה, במבוכה, יודעת שהיא לא יכולה לענות – מקסימום להראות עם העיניים.

פעמיים נדירות, שחקוקות בזיכרוני, היא הצליחה לענות בקול ענות איזו לחישה רפה, סמלית.

לצערי הרב, לא הכרתי את חוה’לה. לא כמוכם, אבל אני מכירה את הבן שלה, (למרות שגם הוא לא ממש מדבר), ומאז שאני מכירה אותו ואת ההורים שלו, אני מנסה לפצח את חידת האישיות שלו. להבין מה מקור כל דבר, ואיך יצא שככה, ואת מה קיבל מאבא ואת מה מאמא ומה מהחינוך ומהמהגנטיקה.
ויש כמה דברים שמאוד ברורים לי, גם בלי להכיר את חוה’לה-

רק מלהכיר את יוני, ומלצרף רמזים מסיפורים ומאמירות של אחרים.
ברור לי שאת המתיקות האינסופית, את העדינות ואת אצילות הנפש– הוא קיבל ממנה.

את טוב הלב, ברור לי שהוא קיבל משני הצדדים, בסראונד.

כמה טוב לב יש באנשים האלה.

איזה לב טוב היה לחוה’לה, שהיתה מאמצת חתולים ומטפלת בהם, ואוהבת וחומלת על כל אדם, בעל חיים וצמח. שהיתה מתנדבת ללא הרף במסגרות תרבות שונות. כמה אהבה היתה בה, כשלמרות העדינות הזאת, עמדה על שלה, איתנה מול מערכות הקיבוץ, כשסירבה להפקיד את ילדיה בידי הלינה המשותפת.

ואיזה לב מדהים יש לאמציה, שטיפל בה כל השנים הקשות האלה, במסירות לב, ואבל יותר מזה – בכל כך הרבה אהבה, אמיתית, כנה, חזקה. אהבת אמת.

אז אולי את חוה’לה לא היכרתי כמו שרציתי, אבל אני מכירה אותה דרך הסובבים אותה, היורשים שלה, ממשיכי דרכה, מי שגודלו וטופחו על ידיה, ומי שאהבו אותה כל רגע, לאורך כל הדרך, עד הסוף ומעבר לו.

ואני מודה על כך בכל יום.

הרי, בכל מקרה, זה מה שנשאר – מי שאהב אותנו, מי שלמד מאיתנו, מי שלקח משהו מאיתנו הלאה.

וחוה העבירה הלאה את המורשת הכי חשובה-

את האור, ואת טוב הלב והעדינות והאהבה.

יהי זכרה ברוך.

 

“החליל הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב”

כך היית לי פשוטה ועדינה וקולך קול הלב הרגיש, המנחם, המבין, המקשיב.

הלוואי ויכולתי עוד פעם אחת לשמוע את קולך קורא לי אוריתי, ולבוא הביתה ולראות את הפסנתר פתוח, ואת הצנצנת עם הפרחים מהגינה על השולחן, ואותך עם מטאטא הקש מטאטאה את השביל לבית ומתכופפת לעקור עוד עשב מהגינה, ולהרים עוד ליכלוך שמישהו השליך, ומאכילה את החתולים ומכינה עוגת גבינה עם פירורים שכל כך אהבתי כשהייתי ילדה.

את יודעת מה, עזבי, הלוואי ויכולתי עוד פעם אחת ודי להכנס הביתה ולראות אותך יושבת בסלון בכיסא הגלגלים שהפך למושבך הקבוע, בלי קול וכמעט בלי יכולת להגיב, ורק לבוא, לשבת לצידך וללטף את ידך ולהגיד שהכל בסדר גם ככה.

אמא שלי יקרה, נוחי עכשיו מכל הדאגות, הייסורים והקושי.

מנגינת החליל שלך תמשיך להישמע במרחביו האינסופיים והנסתרים של היקום.

אוהבת אותך, אורית

ואוהבים גם טל, יערה ונעם

חווה’לה

כשההיתי קטנה והעולם כולו התקיים בין הזיתיה לבית הגמדים היתה לי דודה אחת , שהביאה ניחוחות של עולמות רחוקים שמחכים מחוץ לקיבוץ – דודה חווה’לה.

לדודה חווה’לה היתה פיאט 127 אדומה והיא היתה נוסעת איתה למקומות לא מוכרים עם ניחוחות אקזוטים כמו נהלל.

דודה חוה’לה לא השכיבה את בני הדודים שלי בלינה המשותפת אלא בבית, מה שאומר שהיה לה בבית “מיטת קומותיים”, שהיה הדבר המופלא ביותר שראיתי מימי.

לדודה חווה’לה היה פסנתר בבית, עם כסא מסתובב ומותר היה לגעת בהכול.

דודה חווה’לה היתה חלק מהלהקה הכי גדולה שהכרתי בימים ההם: “האשכולית”, היא אפילו הופיעה על עטיפה של תקליט.

בימי חג שכול הקיבוץ היה מתכנס לחגוג יחד, דודה חווה’לה היתה מלווה את המופיעים על הבמה בפסנתר או מנדולינה, איזו גאווה זו היתה.

דודה חווה’לה, אישה שלא ויתרה על עצמאותה בתקופה, שהמושג “אישה עצמאית” עוד לא היה קיים, למדה אותי שאישה יכולה לשמור על תפיסת העולם ו”האני” שלה גם בתוך קהילה שמדגישה את ה”אנחנו”. היא לימדה אותי שאפשר לעשות את זה בלי נשק הכעס והמלחמה, אלא באמצעות דאגה, אכפתיות, נתינה והאהבה לכול יציר חי, מחתול ועד חבר קיבוץ.

מחלה אכזרית צימצמה את גבולות עולמה של דודה חווה’לה, שהיתה העולם הגדול בשבילי שההיתי קטנה, עד שלא יכלה ליצור קשר עם העולם שבחוץ. אבל גם אז, ללא יכולת תנועה ותקשורת דודה חווה’לה לימדה אותי משהו על אהבה.

אהבה אמיתית, זו שאינה תלויה בדבר, ואינה מצפה לדבר, שניתנת למרות שאינה יכולה לקבל בחזרה. ההאהבה של אמציה לחווה’לה, המסירות, הרגישות והדאגה עד לנשימתה האחרונה.

אנחנו נפרדים היום מגופה העיף של חווה’לה, אבל לא מדמותה ומהרף הגבוה שהעמידה לנו להיות אנשים טובים יותר, חומלים יותר ואיכפתים יותר.

דורית

 

 

 

 

 

 

יהי זכרו ברוך

backtotop