נטע נולדה  בחמישה לספטמבר 1939. חמישה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, להוריה רבקה וזבולון סנדברג, אחות בכורה לחנה.

“אבי אהב לשמוע בשבת, פרקי חזנות, סיפרה לאייל, והקשיב בדריכותלמדור חיפוש קרובים מדי שבת. אימי, סיפרה, הכינה את המטעמים הכי טובים שבעולם- גפילטע פיש וקניידלך…אימי לימדה אותי לרקום צלבים ותכים, ואני שומרת למזכרת מפיות שרקמתי כילדה.

זיכרונות ילדות יפים היו לנטע מתל-יוסף, אותה עזבו הוריה בפילוג בהיותה בת שתים -עשרה וחצי. וכך סיפרה: “בשבת בבוקר היינו באים לחדר האוכל של הילדים, היה פודינג שוקולד, ועוגת שמרים שושנים ומרק אטריות ובשר… כשהגענו לבית השיטה קיבלנו אוכל מבחיל, דחפו לי לפה גבינה לבנה שממש לא אהבתי. באותה תקופה היינו רצים כל שבת בבוקר לתל-יוסף להיות עם החבר’ה. לאט לאט זה דעך.

בבית השיטה התחברנו לכיתת “נמלה”שהייתה קשורה ל”להבה”. היינו עסוקים כל הזמן- עבודה במסיק הזיתים, בפרדסים ובטיולים, פעילות מחנאית שתמיד פחדתי ממנה- לא אהבתי לקפוץ מחבלים ובמחניים לא שיחקתי…

“גם עבודה יש ללמוד” כתבה נטע בעלון סיום י”ב: “קורים מקרים של הפסקת לימודים לפני גמר י”ב ויש לכך סיבות, אין זה כלל צעד פזיז וקל דעת של מי שמחליט לנתק עצמו מהלימודים וזה אומר שעליו לקבל הדרכה צמודה מאנשי הענף הקבוע שבו יעבוד. כולנו יודעים שהעבודה היא עתידנו ורצוננו ואת הרצון לעבודה יש לטפח עוד בגילים צעירים…”

רוב שנותיה עבדה בחינוך- כמטפלת מובילה בפעוטונים וקשורה לכל הילדים בהם טיפלה באהבה. בשנותיה הבוגרות יותר עבדה בסופר עם סוזן וניצה וינקלר חברותיה הטובות. לאחר מכן עבדה בנאמנות במחסן התאים. בשנות הפנסיה עשתה הגהה ל”שיטים”.

סיפרה אפרת, העורכת באותה עת:

“במשך שנים רבות הייתה נטע מגיהה של ‘שיטים’. היא עשתה זאת באהבה ובהתלהבות רבה. הייתה דייקנית וקפדנית מאוד, תכונות שירשה מאביה זבולון. נטע אהבה את המילה הכתובה ועברה על כל מילה ופסיק עם זכוכית מגדלת. אפשר היה לסמוך עליה במאה אחוז. כשלא הייתה בטוחה בתיקון, נעזרה במילון, שהיה תמיד פתוח וזמין לקראתה. אם קרה, חלילה, שהשגיאה לא תוקנה, הייתה נסערת ונרגשת. למרות שלא למדה לשון באקדמיה, ניתן היה לסמוך עליה בלב שקט.”

לאחר שיצאה ממעגל העבודה המשיכה נטע לטפל באהבה בתינוקות לפני כניסתם למערכת החינוך (איילת פרח, יולי אהרון, והנכד ניר.)

המשפחה שהקימה עם גדעון הייתה כל עולמה-

את גדעון הכירה בחדר האוכל של הילדים, “היה ערב שישי”, סיפרה לעדי, “היו ריקודים, ורעש, הסתובבתי בחוץ ופתאום ניגש אלי בחור מעפולה, זה עם האופנוע, והתחיל לשוחח איתי. הוא הציע לי לבוא לטייל בשדות ומאז נהיינו חברים. כעבור שנה התחתנו כשהייתי בת 19”..

כך באו לעולם זוהר. ואחריה טלי, גיא (שתמיד נשאר גיאצ’וק),  רני ובת הזקונים עדי. במשותף טיפחו את ילדיהם אליהם נוספו במשך הזמן ילדים “מאומצים” שהפכו לחלק מהמשפחה- ברוך, טוני, יומי…

“גדעון השוויץ שהבנות שלו ירשו ממנו את החוש הטכני”, סיפרה, “בטקס הסיום של טלי כשראינו את ראשה הקטן מציץ מצריח הטנק, התחיל לרוץ איתה כמו פעם כשלימד אותה לרכב על אופניים, ואמר- תראי לי עוד אבא שיש לו שתי בנות בצבא בתפקיד בנים”…

את גיא ורני לא הפסיק לדרבן ללמוד מהעבודה, “רק ככה תלמדו, הכי חשוב זה ללמוד מהעבודה אלה הלימודים הכי טובים, מה שתעשו באצבעות, העיניים יראו והראש יבין”… את עדי אהב כמו שאוהבים דבר יקר, גידל אותה על קצה האצבעות, לאט יש זמן. היא הרי אחרונה שלנו שלא תפרח מהר מהקן, שלא נישאר לבד…”

האושר המשפחתי נקטע כשגדעון נפטר לפתע בשנת 1983 ונטע בת ה- 44 נותרה עם חמשת ילדיה. ממשיכה לטפח את הבית והגינה הבוסתן והדשא, את המפגשים עם השכנים הצמודים  נעמי ואלי בלכר היקרים.

אבל ה”עצבות מהלה כל שמחה שידעה” והגעגועים לא תמו עד כלות ימיה.

אהבתה לילדים שבגרו הועברה ל- 14 הנכדות והנכדים שנולדו וצמחו לתפארת, אליהן נוספו  נין ונינה ילדיהם של הדס והראל. וכולם כולם באים לבקרה תמיד בשמחה וצחוקים, שרים וממלאים את הבית בחיוניות וחיוכיות.

בחודשים האחרונים חלתה נטע מאוד ונדדה בין בית החולים לבית הפז.

ילדיה ונכדיה ריפדו אותה באהבתם במסירות והקשבה ככל שניתן להם ממנה לאורך חייהם. לאט לאט כבה אור עיניה ובשלב בו גברו מכאוביה ביקשה מהילדים לשחררה. למרות עוצמת כאביה הצליחה להיפרד מנכדתה רונה כשחיוך אוהב על פניה.

בבית החולים נפרדה מכל ילדיה ונכדיה שבאו להיות איתה, חיכתה לבואו של רני שהגיע מניו זילנד בערב שבת, ואז עצמה את עיניה בהשלמה ושחרור.

האור שכבה עם מותה של נטע ממשיך וקורן מהמשפחה העניפה שטיפחה- בחיוכים, בעשייה ובעבודה, באהבת הצמחים ובעלי החיים, בערבי השירה עם השירים הנוגים והענוגים, עם המאכלים ושפעת החברים, בחדוות החיים של כל ממשיכיה – הנכדות הנכדים והנינים…

כך יהי זכרה של נטע ברוך ושמור איתנו…