רות שמי

רותי נולדה בירושלים בשנת 1934 להוריה ברטה ויצחק חייט, אחות לנועם.  רותי  למדה בבית הספר לבנות למל. בת עשר הייתה כאשר החליטו הוריה לעבור לקיבוץ תל-יוסף והיא נאלצה להתמודד עם חווית החינוך המשותף. במבחן הזה עמדו לה אישיותה הקורנת .

לעת הפילוג חברה למרבית בני גילה שהזדהו עם האקטיביזם והלהט הסוציאליסטי של מפ”ם ועברה לבית השיטה לאכזבתם של הוריה נאמני מפא”י . לבית-השיטה עברה עם אהרן שמי וכאן נישאו השניים, וכאן גם נולדו להם ילדיהם יובל, איריס ורם.

15 שנים לימדה באולפן לעברית למן פתיחתו ב-1957, מורה אהודה על כל תלמידיה הרבים. תוך כך ולאחר הוראה באולפן  הכשירה עצמה רותי בלימודי ספרות ובמאות תיאטרון והפכה להיות בין מובילי החג והתרבות בקיבוץ. עם דיתה פרח ועזה כהן נטלה חלק בהעמדת מופעי הפזמונים והמערכונים, ואף הופיעה בהם בעצמה. בצד אלה הייתה לקריינית הבית והדריכה את העולים על הבמה, ותמיד במרכז מעגל השירה, גאוות המקום.

בסתיו 1984 נפל יובל בנם של רותי ואהרן בתאונת טייס. בנו ינון נולד אחר מות אביו ללימור אמו. חיוניותה ואיפוקה של רותי הסתירו את עוצמת הכאב שלא הירפה ממנה עד יומה האחרון.

רותי נפרדה מאהרן שהקים משפחה משלו מחוץ לקיבוץ, בשלושים השנים האחרונות , עד לפטירתו  של יובל ארנון, נקשרה עמו בחברות קרובה ומחזקת. במחלתה היה יובל לידה ולצידה כל העת.

ביום הולדתה השמונים והיא כבר במחלתה, הפיקו חבריה ספרון, “לכם ואליכם”, המכנס כתובים משל רותי. היה בכך ביטוי מרגש לאשה אצילת נפש זו, יפת מראה ולב, נכסים שגם במחלתה לא נעלמו ממנה.

10 נכדים ו-2 נינות , משוש אהבתה, הותירה רותי והיא בת 85 במותה.

יהי זכרה ברוך.

אלומת עלומיה

מדי שנה בשנה כשפתחה רותי בקריאת “כָּתְנוֹת פַּסִּים” בִּתחילת ליל הסדר היה משב אביבי רענן פורץ לְחללו המצוחצח של חדר האוכל הגדוש מפּה לפה.

“כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַשׁ הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ”, היה קולה מפעים וממלא בהטעמה טִקסית והגִייָה מדויקת את דממת ההתקדשוּת.

“וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל־עֵץ / וּלְכָל־עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ”, היא קראה בִּצלילוּת מפכה, ונשימת אלומות העומר ואוצְרות־טללים נעתקה בהתרגשות נרעדת, ובקידה.

מדי שנה בשנה נִצְבה רותי בפאתי במת פסח הענקית, ועל מפתן ההגדה הייתה מקדמת בהדרת כבוד והתרוממוּת רוח את שושן האביב “מֶלֶךְ, כִּי עָל הוּרָם כִּסְּאוֹ”.

בעלומיה באה רותי בעקבות אהבתה לאהרֹן.

הייתה זאת האהבה הכי שיר השירימית בַּעמק.

כשהַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, וקוֹל דּוֹדִי, והַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי  –

ואהרֹן לא הפסיק להגיד.

קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ:

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים:

בשִלהי הקיץ נפל יובל, וצל אילם הִתערה בחייה.

בְּכָל שָׁנָה בַּסְּתָו נדלקו נֵרוֹת הָחָצָב, ולא כבתה שלהבתם ולא דעך כאבם ימים רבים.

והיו נשקפים בפריחתם שנות האור והתום, וכישרון הבימוי הנפלא של רותי בהצגות הבר-מצווה וחגי המחזור, והמשפחה שגדלה, והַדֶּרֶךְ שיָּפְתָה והמשיכה – בדרכּהּ.

בשקיעות אלול היה חוט של געגוע נמשך והולך משדות הָחָריש, וּרצועת מַאֲגְרֵי המים המכּחילה והרוח הפורעת את הצמרות.

אצילוּת טבעית הייתה נסוכה בהליכותיה של רותי,

וכל־כולה כְּלילת שלֵימוּת והַשלמה.

בִּזקיפוּת קומתה, בִּמְאור פניה, בחגיגיוּתה הצנועה

ובכָל שֶׁיַּד הָעֶצֶב הֵסֵבה בחלקת מגעהּ.

ניר מן

הלוויית רותי שמי

ה’ בשבט תשע”ט, 11.1.2019