שורי (שרה) מיינרט נולדה ב-1922 בקלוז’, בירת טרנסילבניה שסופחה לרומניה, להוריה רחל ויעקב קלר, אחות לשושנה, לכרמלה, לציפורה- פייגה ולצבי. בית ההורים , יהודים אורתודוכסיים אך פתוחים וסובלניים , התקיים במצוקה תמידית : האב היה סוכן נוסע, עם עגלתו וסוסו, מוכר חומץ לכפרים השכנים והאם האביסה אווזים והכינה ארוחות בתשלום .
בת 7 עברה שורי ללמוד בעיירה לודוש ושם פגשה במורה ציוני שהנחיל משנתו לתלמידיו. בזכות מילגה עברה שורי ללמוד בגימנסיה בעיירה דיצ’ה שם התוודעה לתנועת הבונים ותנועת נצ”ח . בגיל 16 נאלצה להפסיק לימודיה ולסייע בפרנסת המשפחה. ב-1937 עזבה את הוריה כדי להצטרף לקבוצת הכשרה של נצ”ח וב-1941 עלתה עמה לארץ להגשמה בקיבוץ מעגן.
את זאב מיינרט , חבר קיבוץ בית-השיטה, פגשה בבית ההבראה במוצא, היא כמחלימה מניתוח והוא כעובד בגננות למימון פעילותו כשליח “המחנות העולים”. עמו עברה לבית-השיטה וכאן נולדו להם ילדיהם גרשון, מיריק, רעיה ודורון.
בבית- השיטה גילתה שורי את שביקשה : ניסיון עיקש לבנות חברה מחויבת לשוויון ערך האדם ולצדק האנושי בד בבד עם שמחת חיים תוססת. במהרה מצאה עצמה פעילה בוועדות החברה והחינוך.
מרבית שנותיה היו קודש לחינוך. כך חינכה את נוער “איתן” ,ילדים פליטי השואה, את קבוצת “אייל”, ילדי שכונות, וקבוצת ילדים עולים מצפון-אפריקה וארצות ערב. לאחר הכשרה להוראה בסמינר “אורנים” חינכה את קבוצות “כפירים”, “אבוקה”, “נרקיס”, “רימון”, ו”חצב”.
ב-1972 נבחרה למזכירת החברה של הקיבוץ ועם בנימין גל עמסו השניים על כתפיהם ועל נפשם את המטלה הקשה מנשוא של ניהוג החברה מוכת השכול בימי מלחמת יום-הכיפורים. שעות רבות מספור הקדישה שורי לראיונות עם חברים וחברות תוך מאמץ בלתי נלאה שלא להותיר מי מהם בודד לנפשו. פעילות זו מצאה את המשכה בהתמסרותה של שורי לזיכרון השואה הן בהכנת ערבי הזיכרון והן באיסוף ובתיעוד זיכרונות חברים ניצולי השואה.
בשנות השמונים יצאה לשמש בתפקיד מזכירת החברה של התק”מ.
ב-1989 נפטר זאב . לשורי אבדה משענת ברוח ובנפש.
בחירתה של שורי בחילוניות הייתה בחירה בנאמנות לערכי אנוש בהם האמינה בכל מאודה ובמורשת היהודית גם יחד. אלה התסיסו את מעורבותה בחיי החברה ואת ערנותה למתרחש במחוזות רחוקים יותר. סקרנותה לדעת ולהגות שלא ידעה שובע ודאגתה לכל נזקק באשר הוא עשו אותה לעוגן ולמשענת לקהילה הקיבוצית ולמשפחתה.
שורי נפטרה והיא בת 97 .
שורי יקרה כמה סבלת בשנים האחרונות. סבל לא יתואר.
אבל את לא ויתרת, נשכת שפתיים, חרקת שיניים, והמשכת לשאול, לחקור ולהתעניין.
במשך שנים רבות ערכנו יחד את יומני ‘שיטים’ לציון יום השואה. את היית אנציקלופדיה חיה של אירועי השואה, בקיאה בתאריכים, בקרבות, במחנות, עד לפרטים הקטנים ביותר. עבורי זו הייתה חוויה מעצימה ומלמדת, הרגשתי את השואה דרך עיניך. ראיתי כמה חשוב היה לך למצות כל סיפור של חבר, כל בדל מידע, לשמוע את כולם, להביא לציבור את מראות הימים ההם מכלי ראשון, ועם המסר – לא עוד! היומן נפתח בדבר הערב שאת כתבת ובו מסר לדורות הבאים.
שורי, לקחת על כתפיך את צער העולם כולו, והוא חרץ בך קמטים ושקעים של סבל ואנושיות. אך העיניים הכחולות, המאירות, הזכירו לי את השמחה והסקרנות הבלתי נגמרת, לראות, לשמוע, מה מתחדש, מה ניתן לתיקון, איך אפשר להצעיד את החברה קדימה.
שורי עם הסקרנות הבלתי נגמרת, עם יצר החיים החזק שלא נתן מנוחה. תמיד שאלת אותי בפגישותינו מה שלומי ושלום בני, מה קורה במשק, האם מתקיימות שיחות רציניות על עתיד הקיבוץ? השתוקקת לשיחות של פעם, במסגרת מובנית, שיחות עם משמעות על טעם החיים. ואלה לא היו.
אבל את לא הפסקת לקוות.
שורי, מורתי היקרה, כמה הרבה למדתי מימך. בכל פגישה אמרת: הגוף בוגד בי, אבל אנחנו לא בגדנו בך, נשארנו נאמנים לדרכך לערכיך ההומאניים.
נוחי בשלום, אישה גדולה, יקרה.
אפרת בת שלם
יהי זכרה ברוך.
https://www.youtube.com/watch?v=42kF5BJ6yWE&feature=youtu.be&OPENNEWBROWSER=1