אלקה כרמל

29.7.1925 – 28.5.2019

חברה

אלקה נולדה בערב תשעה באב, בשנת 1925, בעיירה גרבוביץ׳ שבמרכז פולין, ליד עיר המחוז זמושץ. אביה דוד צבי חסיד בעל״ז, התפרנס ממסחר בעץ וכפקיד בעירייה. אימה, גיזלה, נפטרה ממחלה קשה כשאלקה הייתה בת חמש, והיא עברה לחסות אחותה הגדולה אסתר, שדאגה לכל מחסורה. לאחר מות האב ב 1938 צירפה אותה אסתר לביתה וגידלה אותה כבת. עם פלישת הגרמנים לפולין, שנה אחר כך, החליטה המשפחה הצעירה, אסתר, יהודה והילדים אלקה ואליעזר הקטן לברוח לברה״מ. האחים הבכורים דובה ויחיאל ניסו לשכנע את אלקה להישאר בפולין עם משפחתה של דובה, אך אלקה  סירבה לעזוב את אסתר והחליטה להיצמד למשפחתה החדשה בבריחה לברה״מ.

בברה״מ, נחשדו הפליטים הפולנים כמתנגדי המשטר ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. התנאים הקשים, עבודת הפרך, ובמיוחד מחלת הטיפוס, פגעו קשות בפליטים. גם אלקה ואליעזר, בנם התינוק של אסתר ויהודה, אינם נמלטים מהמחלה הקשה. בדרך לא דרך הצליחה אסתר להשיג אישור יציאה מהמחנה והמשפחה מוצאת את עצמה בהרי אורל, שם הילדים מבריאים ממחלתם ויהודה מוצא עבודה במכרות הנחושת וזוכה להכרה כעובד מצטיין (סטכנוביץ׳).

אולם הרעב הכבד ותנאי האקלים קשים, גרמו למשפחה לשוב ולצאת לדרך ולהתמקם באוזבקיסטן, בעיר טורקסטן שליד הבירה טשקנט. ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברה״מ, מה שגרר גיוס המוני, וגם יהודה מתגייס לצבא אנדרס המורכב מפליטים פולנים. שנות המלחמה הנוראות עוברות על המשפחה במקלט אותו מצאו כשאלקה לומדת בבית הספר המקומי ועוזרת בפרנסת המשפחה ובטיפול באליעזר.

עם סיום המלחמה הגיע מכתב מיהודה, שערק מהצבא הפולני והתמקם בארץ ישראל, בקיבוץ תל-יוסף. במכתב הוא מזמין את משפחתו להתאחד עמו, ומודיע להם שבפולין מחכים להם אישורי עליה לארץ. כמו כן מגיעות הידיעות על בני המשפחה שנשארו בפולין, כולל האחים יחיאל ודובה ובני משפחתם, שאיש מהם לא שרד.  אלקה, שרואה בברה״מ את ביתה החדש, מתלבטת האם לצאת למסע, אך לבסוף נעתרת מצטרפת לאסתר ואליעזר, ולאחר מסע ארוך ומפרך הם מגיעים לקיבוץ. שבוע לאחר הגעתם, ב30 ביוני 1946,  פלשו הבריטים לכל הקיבוצים בארץ, כולל לתל-יוסף, בחפשם אחר נשק בלתי חוקי, באירוע שזכה לכינוי ״השבת השחורה״. מרבית הגברים, כולל יהודה, נלקחים למאסר, ושוב נפרדת המשפחה לאחר ימים מועטים של שהות ביחד.

אלקה נקלטת בקיבוץ בקלות ובחדווה. היא מצטרפת לצוות הלול ורוכשת הרבה חברים חדשים. היא לומדת עברית ומזדהה בכל מאודה עם הקיבוץ והמדינה היהודית שבדרך. לאחר מלחמת השחרור היא יוצאת לסמינר רעיוני באפעל בו היא מכירה את דן כרמל, ומאז דרכיהם אינן נפרדות.  הם מקימים את ביתם בקיבוץ בית השיטה ובו נולדים שלושת ילדיהם, דוד, משה-מיכאל וגילה. המשפחה החדשה  מהווה עבורה מקור לגאווה והיא משקיעה את כל מאודה בטיפוח הקן המשפחתי. היא אוהבת את האנשים בקיבוץ והם משיבים לה אהבה. אלקה פעילה במוסדות הקיבוץ בעיקר בשדה התרבות, ומרכזת לאורך שנים רבות את ענף המחט. לאחר שהילדים גדלים ומתפנה לה זמן, אלקה מתאהבת במלאכת היד ומפליאה בעבודות רקמת טלאים שמתארות את עושר דמיונה ואהבתה לצבע וטקסטורה.

לפני כ10 שנים, ב-2009, פוגעת מחלת הדמנציה באלקה. בתחילה היא מאבדת את יכולת הדיבור ואחר כך את הזיכרון וחדות המחשבה. דן סועד אותה כמיטב יכולתו ומרעיף עליה מסירות ואהבה. כאשר המצב מחמיר הוא נאלץ לאשפז אותה בבית הפז. דן, ויני המטפלת, עמליה היינמן, וכל צוות בית הפז, מטפלים בה במסירות אין קץ בניסיון להקל עליה את שנותיה האחרונות. ילדיה ונכדיה מתמידים לבקרה גם לאחר שהיא מאבדת את הקשר עם הסביבה. לאחר שנים ארוכות ב28.5.2019, בגיל 93, הלכה אלקה לעולמה.

לאימא

לו הייתי אדם מאמין, הייתי יודעת שאתמול נפתחו שערי שמים, ומקהלת מלאכים פצחה בשירה לקבל את נשמתה של אימא שלי. נשמה זכה של אישה שכולה טוב-לב ונתינה ללא גבול.

תשע שנים ארוכות שהם מחכים לך שם, אימא. תשע שנים בהם הפרידה ממך היא ממך פרידה ארוכה ומייסרת.

לאט לאט נטוו סביבך חוטי הניתוק מאיתנו בדומה לחוטי הרקמה שבהם היית שוזרת את עבודות האמנות שלך. כמו הזחל הטווה סביבו את הגולם נקרו הקורים סביב נשמתך, עוטפים אותך בשכבה אחר שכבה. בהתחלה כאבת את התהליך ונאבקת בו בכל כוחך, אך עם הזמן הפך מבטך הכחול והחם מופנם ומנותק, עד שלא היית כאן יותר. צפה  בעולמות משלך. נמצאת אך גם לא.

מפעם לפעם עוד היינו מתנחמים בזיק של תקווה כששמעת את קולי והיה נדמה לי שמבטך משדר הכרה, או שהשמעת איזה מלמול שדמיינו כבעל משמעות אבל רוב הזמן היו עינייך עצומות או ניבטות באוויר והייתי שואלת אותך ללא תשובה – איפה את, אימא.

יש לי כל כך הרבה דברים לספר עליך היום על החיים לפני השקיעה. על החום והטוב שהשפעת על כל סובביך. על המשפחתיות שהייתה חלק מרכזי בחייך. הנאמנות ללא גבול לאסתר, האהבה לאבא ולכולנו – הילדים והנכדים. על אהבתך לצבעים לבגדים ולאסתטיקה, על הרגישות והחוכמה שבהן ניהלת את המארג האנושי הסבוך של ענף הבגד. על התפקידים שמילאת בחברה הקיבוצית במשק ובתנועה, על החברויות האמיצות שנרקמו סביבך. חברויות שרובן כבר אינן איתנו.

היית אישה קטנת מידות, (הרי במיוחד בשבילך המציאו בסנדלריה את השילוב המנצח – נעלי עבודה על עקבים), חמה, עדינה, מלאת נתינה, חכמה ואוהבת חיים – תמיד שרה, רוקדת וכל כך צחקנית.

אבל יותר מכל אני רוצה לספר שהיית אישה של אהבה. כוכבים היו ניצתים בעיניך כל פעם שהיית רואה אותנו משקפים ים של האהבת אם אינסופית . אין מילים בשפה שיכולות לתאר עצמה כזו של רגש. החיבוק החונק ומילות האהבה אמרו לנו יותר מכל דבר שגם כשרע וכואב והעולם אכזר יש מקום שבו נמצא ביטחון וחמלה ואהבה מזוקקת, טהורה ללא גבול. תמיד ובכל מצב.

בשבועיים האחרונים כשנחלשת, באיזה מקום עוד האמנתי כי גם הפעם תנצחי כל סטטיסטיקה ותשובי ותתחזקי, אך כנראה שהפעם החליט ליבך להרפות ולוותר.

נוחי בשלום על משכבך, אימא יקרה.  תודה שאהבת אותנו כל כך ותודה שלימדת אותנו איך לאהוב.

אימא – דברי פרידה

כבר הרבה שנים שאימא איננה באמת אתנו. מחלת הדמנציה הנוראית פגעה בה לפני כעשר שנים וגרמה לה לאבד את הקשר עם הסביבה. אך אני מעדיף לזכור את אימא האמתית, שמחבקת הרבה, ודואגת, ומתעניינת, ושמה את המשפחה בראש מעיניה. התייתמת בגיל צעיר, ואיבדת את מרבית משפחתך בשואה, אך זכית להקים משפחה גדולה וחמה ולשמש בה כעמוד התווך. היית אימא למופת, אוהבת, ומקבלת, ולעולם לא שופטת. תמיד היית לצידנו, הילדים בכל תקרית ואי הבנה. אני זוכר את קריאתך ״לו זמופ״ (הנח לו, באידיש) כשאבא גער בנו. אהבתי את ההתכנסויות המשפחתיות בארוחות שבת, או לקפה של אחר הצהרים על המרפסת עם העוגות הנהדרות שלך – שעות חסד אמתיות. אהבת מאד את חיי הקבוץ והזדהית עם עקרונותיו באופן מלא. במשך כל שנותייך שירת במזכירות ובוועדות השונות והיית פעילה בתחום התרבות. כשרצינו להתגרות בך היינו מקטרים על ״הקיבוץ שלך״ ומיד היית נחלצת כארי להגן על הממסד הקיבוצי.

אך זה מזמן שהפסקת להגיב לקריאה אימא. לא זכית לראות את נכדיך מקימים משפחות וליצור קשר עם נינייך. השנים הארוכות בבית הפז, בהם היית רתוקה למיטתך, ללא קשר עם הסביבה,  גרמו לי לחשוב על הסבל הרב שאנו גורמים לזקנינו, כשאיננו מאפשרים להם להיפרד בכבוד ברגע המתאים. אימא, עוד בהיותה צלולה התחננה לפנינו שלא ניתן לה להגיע למצב זה. היא הבהירה באופן הברור ביותר  שמוטב לה מותה מהיותה תלויה בחסדי אחרים. אך המציאות חזקה מכל משאלה ומצאת את עצמך במצב הבלתי נסבל בו את שוכבת שנים במיטתך חסרת אונים ומייחלת למותך.

אולם גם במציאות הקשה הזאת היו הרבה רגעי אור. ראשית, זכית לטיפולו המסור של אבא. דווקא מחלתך גרמה לו להפגין את אהבתו הרבה. במשך שנים, עד למותו לפני כשנתיים, הוא היה יושב יום יום ליד מיטתך, שר לך שירים, מספר סיפורים,  ומחזיק את כף ידך. הוא היה משוכנע שאת מבינה ומתקשרת איתו דרך מגע היד. יתכן שצדק. אין לי ספק כי אהבתו ומסירותו הרבה עזרו לך וחיזקן את רוחך.

שנית, זכית לטיפולה המסור של ויני, שעזבה את משפחתה בפיליפינים ובאה לטפל בך. ויני אימצה אותך כאם ולא משה ממיטתך, וגם לאחר סיום עבודתה המשיכה לבוא ולבקר אותך, את אימא, כפי שהיא קראה לך.

ושלישית, זכית בעמליה, שטיפלה בך עד לרגעייך האחרונים במסירות אין קץ. ידענו שיהיה מי שיתעקש להושיב אותך בכיסא ויוציא אותך לשאוף אוויר מדי יום, שתקבלי את כל צרכייך בזמן, ושאת בידיים הטובות ביותר שניתן לבקש.

ולכל צוות בית הפז הנפלא, שמתמיד במלאכת הטיפול הקשה בקשישים. השנים הרבות בהן אנו מלווים את אימא בבית הפז חשפו אותנו לטיפול המסור והמקצועי של כל הצוות ואין לנו מלים להודות לכם על כך.

אז הגיע הזמן להיפרד אימא.  אני מודה ומצטער שלא עלה בידינו לקיים את משאלתך, אך עשינו כמיטב יכולתנו הדלה להקל על שנות חייך האחרונות. נוחי בשלום על משכבך, ליד אבא, באדמת הקיבוץ שאהבת כל כך.

דודי

חיפה,

28 מאי 2019.

סבתא אלקה.

הדבר שהכי אפיין את סבתא זו האהבה ללא תנאים.

בתור מי שגדל בצמוד אליה,

נוכחתי לראות כמה סבתא אהבה אותנו הנכדים.

כמה היתה שם בשבילנו וכמה עזרה להורים כדי לתת להם קצת לנוח.

כל סוף שבוע היו מחכים לנו על השולחן הקניידלך השניצלים והפירה.

וביום שבת גם שורת השוקולד “שתהיה לדרך”.

הייתה יושבת שעות לתפור לנו את התחפושות הכי מושקעות בקיבוץ.

עם כישרון ואהבה.

את הכישרון שלה בתפירה היא השקיעה גם בתמונות שהיא יצרה.

תמונות שמספרות סיפורים מזמנים אחרים.

לא ניתן לקחת כמובן מאליו גם את מה שתרמה לקיבוץ, להצלחתו,

כשידעה כי הצלחת הקיבוץ היא גם הצלחת משפחתה.

קשה לספר על סבתא בלי לדבר על החצי השני שלה סבא דן,

שאהבתו אליה הובילה אותו בשנותיו האחרונות לא לזוז ממיטתה,

להבין את מה שניסתה להגיד גם כשלא יכלה עוד לדבר,

ולדעת מה מתחולל בנפשה גם כשלא יכלה להביע.

קשר כזה ביניהם יכול היה להתקיים רק בזכות הקשר ההדוק שהיה להם מתחילת היכרותם.

חוזקך המדהים סבתא הפסיק רק כעבור שנים רבות של מחלה קשה

אנו נותרים פה רק עם הזכרונות היפים ממך

אוהבים אותך מאוד, נוחי על משכבך בשלום.

הנכדים

יהי זכרה ברוך.