17/02/1935     —    26/07/2019

חנוך נולד בירושלים בחורף 1935 להוריו..שמחה ושלמה  אלבלק. בן זקונים בצד שלוש אחיות ושלושה אחים. המשפחה התגוררה ב”שכונת הפחים” ושמרה אורח חיים דתי מסורתי. בבית דיברו בלאדינו. האב התפרנס כחצרן בשכונת רחביה.

חנוך למד בתלמוד תורה את טעמי המקרא וירש מהוריו את כשרון השירה בבית בו הייתה השירה מצויה תמיד. בן שמונה חבר למקהלת הילדים של בית-הכנסת שהייתה מלווה את החזן בתפילה ובשירה. בגיל זה הצטרף לתנועת “המכבי הצעיר” שעה ששני אחיו הבוגרים ממנו יצאו להכשרה בגרעין שיועד לקיבוץ הסוללים.

במלחמת העצמאות חוותה המשפחה את מצוקות המצור. שעה שחנוך הכין עצמו לעליה בתורה כבן מצווה נחת אסון כבד על המשפחה: ב – 1948,רחמים , בכור הבנים, נפל בשכונת שיח ג”ראח מיריית צלף ירדני . כדי לחלץ את חנוך מן המשבר אליו נקלע נשלח עם שני אחיו לקיבוץ הסוללים שעלה אז על הקרקע. חנוך התקשה למצוא עצמו בין חברי הגרעין המבוגרים ובהמלצת חברת גרעין שלימדה אנגלית בבית-השיטה עבר לקיבוץ זה והצטרף לכתה ט’ , היא קבוצת “אלון”, הכתה הבכורה של בית-השיטה. שנה מאוחר יותר נקלטה ב”אלון” קבוצת נערים ירושלמיים חניכי “המחנות-העולים” וחנוך מצא בה את מקומו.  חבורה זו וחנוך במרכזה הטביעה את חותמה על חיי התרבות של הקיבוץ .

גם שולה חלפון , שנקלטה בקבוצת “להבה” , הלכה שבי אחר קולו של חנוך ואחר אישיותו . השניים נישאו ונולדו להם חמשת ילדיהם: אורלי, מירב, צליל, שאול ומיכל.

חנוך ושולה הפכו לצמד זמרים שחיי התרבות לא יתוארו בלעדיהם. כך היו השניים עמודי תווך בחבורת “האשקולית” וב”גבעטרון” ומובילים את ערבי השירה המיוחדים לבית-השיטה. ביצועו את “נתנה תוקף” הרטיט ומרטיט את ערבי יום הכיפורים בבית-השיטה ובכל רחבי ישראל.

את השירות הצבאי עשה חנוך כמדריך צניחה ונטל חלק במבצע סיני , מלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים.

עם שובו מהשירות הצבאי עבד שנים מספר במפעל הזיתיה ונבחר לשמש מורה לספורט לאחר סיום לימודיו במכון וינגייט,בזכות כשרונו גם בתחום זה. בין השאר החזיק בשיא ישראל לנוער בקפיצה לגובה. בתום עשר שנות הוראה שב לזיתיה ובהמשך הפך לנהג הבית של הקיבוץ.

אוהב אדם ואהוב על כל סובביו היה חנוך. לבית-השיטה שמר אהבה מלאה וכך גם לאורחות החיים השיתופיים וקשים היו לו תהליכי השינוי אותם עבר הקיבוץ.

בשנים האחרונות חלה חנוך ויותר מכל התייסר בדעיכת מיתרי קולו.

בן 84 היה במותו. יהי זכרו ברוך.

פרידה מחנוך

“וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים”  כך כתוב בבראשית.

חנוך שלנו שהתהלך בינותינו, הביא את האלוהות לכאן לאדמה בשירתו ובאורחות חייו.

זה התחיל בילדותו בבית הכנסת בירושלים כשהוביל את תפילת הילדים ונמשך עם בואו לבית השיטה ואיתו מה שיוסי בנאי כינה “רומנסות רחוקות, שאריות מסורת“- פיוטים ומזמורי תפילה, שירי לדינו בסלסול ספרדי חם עם ח’יית ועיין כמו שצריך.

כנער נהג חנוך לעמוד בערבי שבתות מאחורי החלון של שבתאי וציפורה, שם האזין למזמורי השבת החסידיים שהושרו בביתם. חבורת המייסדים אימצה אותו אל חיקה ואהבה את הארומה החדשה שהביא, את הניגונים הרכים, החמים ופותחי הלב. באמצעות הניגון גישר חנוך בין העולמות, בין העולם האשכנזי, הסוציאליסטי התובעני וחמור הסבר, לבין העולם הירושלמי הספרדי שיש בו תפילת בוקר- “מודה אני”, פיוטים של חגים ומועדים, מצוות ומעשים טובים, וגם מעשיות וסיפורים מבדחים היודעים לצחוק ולשמוח בלי פלפולים, ככה בפשטות.

לניגונים שהביא עמו חנוך כמו – אבינו מלכנו, אברהם אבינו, אדון הסליחות, המבדיל בין קודש לחול, צור מי שלא אכלנו, מפי אל, קרב יום, ושירי הלדינו, הייתה נשמה יתירה, משהו שקשה ואולי מיותר להגדירו, משהו מרטיט שפורט על מיתרים רדומים ומעיר קולות שכוחים.

בשנותיו האחרונות הקפיד חנוך להגיע בשבתות וחגים לבית הכנסת וגם כשהיה לו ממש קשה לא ויתר לעצמו, כשהשיא היה כמובן ביום כיפור שעה שפתח שערי שמים בשירת  “ונתנה תוקף” .

וחשוב לומר גם זאת, אותם שירים הושרו לא רק בטקסים ומסיבות, אלא גם על הדשאים, שהרי חנוך היה מלך מלכי המלכים של ערבי השירה לשם הביא תבלין שכה הוסיף לקוקטייל שנקרא בית השיטה – את הפשטות והקלילות, את שמחת החיים, כשביד כוסית לרוויה  ומותר להשתחרר מעול היום יום הכבד והרצינות התהומית ומותר ומותר לאהוב ולהיות ככה כמו שאתה, כמו שאנחנו – “ערמה של חבר’ה על הדשא”, קרובים קרובים, שבת אחים גם יחד, ארוגים באותה אהבת השירה של לילות הקיץ החמים, לילות כוכבים, בהם שרים, זוכרים, מתגעגעים אוהבים ושמחים עם היש – עם האור ועם הטף, וגם נסחפים לשיכרון חושים של אנשים צעירים, שכל החיים לפניהם.

בשנותיו האחרונות כשמיתרי קולו נדמו לא פסק בו צימאון השירה וכך התרחש הנס במועדון העמק שעה שמאות אוהבי שירה, רבים מבוגרי בית השיטה והעמקים עם חברים מכל רחבי הארץ, עומדים שעות ושרים, עם ילדיהם, (כולם יודעים בעל פה את כל המילים), ופתאום לאחר חצות, לאור הירח החיוור מופיע חנוך משום מקום כשמיכל מסיעה אותו על כיסא גלגלים.  “אבל הוא לא יכול לשיר” לוחש בי קול ואני רואה איך כולם עוטפים אותו בחיבוקי אהבה והוקרה על השירה שהנחיל להם ולפתע מתחולל בו קסם – מעמקי ליבו בוקעת תפילה מלאכית המחברת את תפילת בית הכנסת עם תפילת הדשא כששפעת הצעירים שרים איתו “ונתנה תוקף” וממשיכים עם “שבחי ירושלים” ו”מזמור לדוד” וכשכולם עומדים מסביבו משתאים ובוכים השמים נפתחים לרווחה.

ועם חנוך- את שולה יקרה. שישים שנה שרתם ביחד את מנגינת החיים, קולך שהוא כמו החליל “פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב”... העלה את כולנו כששרת ביחד עם חנוך, לגבהים בהם אין יותר מילים. המשכת לשיר לו גם כשלא הבחנת בקול מענה, את “זמר יחיד לאלף כינור סער ודמי צהל ובכי… אופל ואור”.  זכה חנוך ששירתך ליוותה אותו עד רגעיו האחרונים.

לפני פרידתו של חנוך מהעולם זכיתי להיות איתך שולה. חנוך שאף בכבדות את נשימותיו האחרונות כשהשמענו לו את שירתו:

“אל אלוהי שמים מה חסר לי בחיים?  אם יש לי קנקן עם מים ולחם כה טעים? 
אל אלוהי שמיים  מה נדרש לו, לאדם  מלבד אהבה בשניים אושר וקשר דם? 
אל אלוהי בני חלד שמור מקום לי בין באיך,  עוד אבוא בשעריך אבל עוד יש לי זמן… 

המילים קיבלו משמעות חדשה – ידענו שזה זמן הפרידה ואת לחשת באוזניו “תודה לך אהבת נעורי”… ואני הוספתי ולחשתי תודה לך חנוך מכל כולנו אוהבי שירתך, והנה אתה בא עכשיו בשערי השמים ומלאכים יחפזון לפגוש אותך, ואיתם כל הפרלמנט הירושלמי של מעלה – משפחתך ודואק, ניסן ובצלאל – כולם שמחים לבואך…

זמן קצר לאחר צאתנו מהחדר יצאה נשמתו של חנוך והמריאה במעלות קדושים מעלה מעלה.

מעגלים מעגלים של שרים קרובים ורחוקים התקבצו ובאו לכאן חנוך, בתודה גדולה על הקודש שהבאת לחול, על הצליל הצלול, “העמוק מעצב וגבוה משמחה”… על שחיברת לנו את השמים לארץ וקישרת בינותינו- חילוניים ודתיים אשכנזים וספרדים… בשנות שהותך כאן על פני האדמה.

מבטיחים לך חנוך- קולך ישמע כאשר נמשיך לשיר והשראתך תוליך את השירה מעלה מעלה – הלאה ועוד הלאה. באהבה כה רבה מאוהביך מכל קצווי…

יהודית פלד        ‏יום שישי כ”ג תמוז תשע”ט

   ‏

לאחינו חנוך.

אנחנו, המבכים היום את מותך, רוצים, לעוד רגע קט, לחגוג את חייך.  להמתין עם הפרידה ולהישאר איתך במקום של החברותא, השיר והצחוק – שהם השילוש הקדוש שלך.

איש של אנשים, מרכז כל מסיבה, חג וערב שיכורים, בעל חוש מיוחד להומור ולתעלול מצחיק, אך מעל לכל, איש של שיר, פיוט, זמר, תפילה. כל מה שיש בו מלים ויש בו לחן, טוב בעיניך.

זכית בזכות גדולה, אפילו ענקית, להיות האדם הנכון, בזמן ובמקום הנכונים, כדי לאפשר למהות שלך – יכולת קולית שאין כמותה ואהבת השירה, לברוא יש מאיין.

מתוך טקסט של מעשה הקרבה  עם לחן שבא מהלב, בראת חיבור ייחודי ונדיר, החורג מגבולות כאן ועכשיו, בין אנשים. בין אמונות. בין קידוש השם, במובנו האמוני והדתי ביותר, לבין הציונות השורשית. זו שבונה ויוצרת אבל גם מביאה את בניה להקריב את עצמם על מזבחה.

בעינינו, חבריך בגבעטרון, מה שמייחד אותך עוד יותר, היא הדרך בה בחרת ללכת, לאחר הפרסום הענק לו זכית.

מן המפורסמות היא שבגבעטרון לא שרים סולו. אתה קיבלת זאת כחלק בלתי נפרד מהשייכות שלך אלינו.  נשארת חבר במשפחת הגבעטרון. נשארת חבר בקיבוץ. לא הלכת לשום “כוכב נולד”.  נראה שידעת בליבך, שהשביט שיצרת לא נשרף, אלא הפך לכוכב לכת שנשאר בשמינו ומאיר לנו דרך, לעד.

הכנסת את משפחתך הפרטית לתוך משפחת הגבעטרון. שולה ואתה באתם כצמד, הנשען על אהבה עצומה והצלחתם, בדרככם המופלאה, למהול את שתי המשפחות יחד, כך שזו נהנית וזו לא חסרה.

בשנים האחרונות כמעט והרמת ידיים. היה לך כבר קשה לעמוד בהופעות.

אז ישבת. ושרת.

לנו היה ברור שכמו שאתה נשארת אחד מאיתנו, אנחנו נשארים סביבך, גם ברגעי הקושי.

למיקרופון לא היה איכפת אם עמדת או ישבת.  העיקר שהעביר את הטנור שלך לאזניו המשתוקקות של הקהל.

בעינינו, כל עוד אתה בווטסאפ של הגבעטרון, אתה שלנו ואנחנו שלך.  גם אם חמדת לנו לצון והחלטת לשנות את שם הקבוצה, חייכנו והשבנו עטרה ליושנה.

ייקח לנו זמן רב להפנים שאתה כבר לא בווטסאפ.

אנו נכבד את זכרך בדרך היחידה בה אנחנו ואתה יודעים.

נשיר. נשיר לך. נשיר אותך.

נוח על משכבך בשלום.

חבריך במשפחת הגבעטרון.