חברה

7.1947  10.                     25.10.2019

חיה נולדה להוריה רחל ויהודה מייטרמן בקיץ 1947. במחנה מעפילים בניקוסיה,קפריסין.

ההורים והאח צבי הגיעו לארץ באוניה “תיאודור הרצל”, אשר גורשה לקפריסין על ידי האנגלים, שם שהו במחנה פליטים כחצי שנה. בזמן שהותם במחנה נולדה חיה.

השם חיה ניתן לתינוקת על שם סבתה, אמה של רחל.

לאחר חצי שנה בקפריסין נשלחה המשפחה לארץ, למחנה המעפילים בעתלית, משם עברה המשפחה לכפר סירקין. מפגש מקרי עם חבר בית השיטה אשר הילל את הקיבוץ הביא לכאן את המשפחה. בקיבוץ שמחו לקלוט את המשפחה ולשבץ את אבא יהודה בסנדלריה המקומית.

בשנת 1948 נקלטה המשפחה: רחל, יהודה,צבי וחיה בבית השיטה. בהמשך הצטרף גם יוסף למשפחה. הקליטה בקיבוץ היתה מורכבת. המשפחה לא היתה מורגלת לתנאי החיים והאידיאולוגיה של הקיבוץ הצעיר כמו גם למזג האוויר החם בעמק.

חיה גדלה בקבוצת “הדס” ואיתם עברה את שנות הגן ובית הספר. חיה נהנתה לקרוא ספרים, ולצאת לטיולים של שבו.

בראשית בית הספר עברה הכיתה לבניין הקומותיים, בנין א’, עם המורה תמר אהוביה והמטפלת המסורה בלהה עפרוני.

בשנת 1966 סיימה חיה את כיתה י”ב, התגייסה לצה”ל לשירות בחיל הקשר וחוותה את מלחמת ששת הימים בזמן שירותה.

חיה ועמירם הפכו לזוג לאחר שחרורו של עמירם מהשירות הצבאי. בשנת 1968 התקיימה החתונה מאחורי דירת משפחת סלע, על דשא בשכונת האגם.

חיה עבדה שנים רבות בגן ד’, למדה באורנים, היתה סדרנית עבודה ולאחר מכן עבדה בענף הבגד.

לחיה ועמירם שלושה ילדים: דותן, עמית ועדי, ושלושה נכדים. תמוז, מתן ונועם.

עם צאתה לפנסיה, כל תשומת ליבה הופנתה לילדים ולנכדים בהם ראתה הגשמת חייה וערכיה.

האהבה והדאגה שחשה חיה לילדים ולנכדים היתה עמוקה, כנה ומשמעותית עבור כולם.

לפני 13 שנה חלתה חיה והתמודדה עם המחלה לאורך השנים. בקיץ האחרון התפרצה המחלה בעוצמה.

חיה נפטרה כשהיא מוקפת במשפחתה האוהבת כולה.

יהיה זכרה ברוך.

אימוש יקרה ואהובה,

הלכת מאתנו ואנחנו עדיין בשלב העיבוד והעיכול. איך נפרדים מאישה יקרה ואהובה? מאמא?

הבית עדיין מלא בזיכרונות, תמונות, ריחות, חוויות משותפות. אנו יושבים ביחד, נזכרים בדברים הכל-כך יחודיים לך – הדאגה האין סופית, המשפטים ואמרות הכנף, החיקויים המצחיקים וכל אלו מעלים בנו חיוך רחב על אף הכאב הגדול שאנו חשים.

חייך התחילו במאבק וגם הסתיימו כך. נולדת במחנה מעצר בקפריסין במהלך מאמצים של סבא וסבתא לעלות לארץ טרם קום המדינה. גדלת והשתרשת בקיבוץ בשנותיה הראשונות של המדינה, ימים של צנע ואתגרים ובהמשך בנית את ביתך עם אבא.

הצלחת לשלב בין שני העולמות – המודל השיתופי של הקיבוץ מחד והפינה הקטנה והפרטית שלך מנגד. אהבת להיפגש ולבלות עם חברות מהקיבוץ, לצאת לטיולים ובמקביל להנות מהשהייה בבית – הפינה הפרטית, הקטנה והשקטה שלך. ביחד עם אבא חינכת אותנו לדרך ארץ, סובלנות, נועם, נתינה ודאגה לזולת.

בהמשך הגיעו הנכדים שהסבו לך אושר רב ואהבתך אליהם הייתה חסרת גבולות. היית גוררת את אבא בכל הזדמנות לבקר אותם. גם כשהם עשו רילוקיישן לארה”ב, הקפדת לשמור איתם על קשר קבוע דרך הסקייפ – היה חשוב לך לראות, לשמוע ולהתעדכן איך הם מתאקלמים מעבר לים. על אף המרחק, הקושי והפחד שלך מהטיסה הארוכה, תמכת באבא שיסע אחת לשנה לבקר אותם, אפילו שזה בא על חשבונך.

הבית הנקי שהקפדת לתחזק, כל-כך מצוחצח עד שניתן היה לאכול מהרצפה, להשתמש בכיור או בברזים המבריקים כתחליף למראה. וכמובן את עוגות השמרים הנפלאות שהיית מכינה ושולחת בחבילות בזמן שירותנו הצבאי – אלו היו מחוסלות כהרף עין ע”י שריונרים מורעבים.

עם השנים למדתי להכיר אותך ולשתף אותך בחוויות של ספורט אתגרי בדיעבד כדי לא להכביד ולהלחיץ אותך. ואת בדרך הייחודית, העדינה והעוקצנית היית גוערת בי שלא אעשה זאת שוב.

החודשים האחרונים היו קשים ומטלטלים לכולנו ובמיוחד לך. המחלה שהזדחלה לה במשך השנים האחרונות הכתה בחוזקה וכולנו סביבך התגייסנו, עטפנו אותך, ניסינו להקל ולעזור לך להשיב מלחמה. ואת – השבת מלחמה עד שלא יכולת עוד ואפסו כוחותייך.

הלכת מאיתנו כשאת עטופה ומוקפת במשפחה אוהבת, חברים ומכרים שלא הפסיקו לשאול ולהתעניין במצבך.

הצלחת לתפוס לעצמך פינה שקטה בבית העלמין בסמוך לטובים ביותר. שמרי על דוד מיכאל היקר והאהוב והוא ישמור עלייך.

נוחי על משכבך בשלום.

אוהבים ומתגעגעים, המשפחה.

מנועם לסבתא חיה

סבתא תמיד דאגה, שיהיה לנו כל מה שאנחנו אוהבים.

סבתא תמיד דאגה, שיהיה לנו מה לעשות ונצא עם סבא לטיולים בקיבוץ.

סבתא אהבה לדבר איתנו ולשמוע מה עושים בבית ספר ומה עושים בבית, כשחוזרים.

אהבה לשמוע על הטיולים שלנו והחוויות.

ותמיד ביום שישי הכינה לנו אוכל מאוד טעים שכולם אהבו.

מאז שסבתא הפסיקה לבשל, השעועית והאורז שלה חסרים בארוחות.

אהבנו שסבתא לקחה אותנו לסיבובים עם הקלנועית על מהירות צב, ודאגה שסבא מסיע אותנו מהר מדי על מהירות ארנב, או מרשה לנו לנהוג לבד…

עכשיו אנחנו מאוד עצובים