חבר

9.11.1939            7.11.2019

צבי(צביקה) נולד בעיירה גווארו , בקובה, בסתיו 1939 להוריו ברל וחוליה קליחובסקי אשר היגרו מפולין לקובה מעט קודם לכן.  בעיירה זו היו הם, קרוב לודאי, המשפחה היהודית היחידה. פרנסת המשפחה באה מעיסוקו של האב במסחר.

בהיותו בן שבע נולד אחיו חנוך והאם חלתה ואושפזה. שני הילדים עברו לטיפולה של מינייה, אישה קובנית חמה ואוהבת אשר סירבה לקבל כסף עבור התמסרותה זו.

צביקה למד בבית ספר יסודי מקומי שלא היה יהודי. כדי לחגוג לו בר מצווה נסעו צביקה ואביו כשמונה שעות לסנטה קלרה, העיר הקרובה ביותר שהיה בה בית כנסת. משפחתה של האם רצתה מאוד שצביקה וחנוך יקבלו חינוך יהודי וקיבלה אותם אליה , להוואנה. אולם צביקה לא המשיך ללמוד בתיכון ותחת זאת עבד עם הדוד בחנותו.

בשנת 1956, בהיותו בן  17, עלו צביקה, חנוך ואביהם לישראל.  בזכות קירבת משפחה למשה שרייבמן, גיסו של ברל, עברו לבית-השיטה. משפחת שרייבמן קלטה את בני המשפחה בחום ובנדיבות. צביקה הוצמד חברתית לכיתת איילה, קיבל שעורי עברית משמעון דגני ובצהרים עבד בגן הירק לצידה של יפה שרייבמן.

לאחר השירות הצבאי עבד כנהג והשתייך לצוות האקונומיה. מהתארחותו אצל אידה רשף צמחה היכרותו של צביקה עם אראלה, ילדת חוץ שהייתה מאומצת במשפחת רשף. כאשר הגיעה אראלה לכתה י”ב נישאו השניים וכאן נולדו להם אילון, אירית ואיתי.

עם אחיו חנוך היה לצביקה קשר עמוק ומיוחד והשניים היו קרובים מאוד זה לזה.

ביתם של צביקה ואראלה  היה תמיד עמוס בחברים, ילדי חוץ מאומצים, מתנדבים, אולפניסטים ובעיקר דוברי ספרדית. קשר מיוחד יצר צביקה עם רופאים יוצאי ארגנטינה מבית-החולים “העמק”. לצביקה היה כישרון למגנט אליו חברים.

שנים רבות היה צביקה אחראי על תחזוקת צי הרכב בבית השיטה, ועל חלוקתו  לחברים, תפקיד חברתי רגיש אותו מילא צביקה לשביעות רצונם של החברים.

שני אסונות כבדים מנשוא נחתו על המשפחה: בשנת 2007 נהרגה אראלה בתאונת דרכים. שמונה שנים מאוחר יותר נפטר אילון ממחלה קשה והוא אך בן 50.

צביקה היה דמות ייחודית בנוף האנושי של בית השיטה, בעלת חכמת חיים המדברת מלב אל לב.

בן 80 היה במותו. יהי זכרו ברוך.

צביקה אחי היקר והיחיד

היה לי חשוב להגיד משהו עליך במעמד הזה. אני עוד מתלבט אם היית נבוך מזה או שהיית מרוצה. בכל אופן, החלטתי

לעשות את זה.

לא בוער לי להגיד לך שהיתה אח אמיתי תמיד דאגתה לי,   ידעת את זה גם בלי מילים.

לא חשוב לי להגיד לך שאני מצטער על כל מיני דברים או   שאני סולח לך על אחרים כי גם את זה ידענו בלי מילים.

חשוב לי להגיד לך שאני מתאבל. על מי שלא תהיה יותר. על האח שלא תהיה, האבא שלא תהיה, הדוד שלא תהיה, הסבא שלא תהיה. אני מתאבל על הקשר שהיה ונגמר

אני מתאבל על זה שכבר לא תגיע לארוחת ערב אצל עירית ,  כבר לא תאחל לי מזל טוב באיחור, כבר לא תיתן לי איזה       עצה “למה עשיתה” כבר לא תספר על ציצו הגמבאו     ואיך שאבא בשברולט נפל מהגשר   ,

ועוד סיפורים פיקנטים שרק אתה ידעת לספר.

אני רוצה להאמין שלכל דבר סיבה ומסובב. שבאת לעשות כאן משהו בעולם הזה ואתה ממשיך לעשות דברים אחרים בעולם אחר. עושה לי טוב לדעת שזה לא במקרה ולא סתם, אז אני מנסה להאמין.

אחיך תמיד

חנוך

אספר בקצרה על צביקה, דוד שלי, אח של אבא שלי, על אף שראוי להיפרד ממנו במילים רבות.

רוב שנות היכרותנו, צביקה היה אדם שאהב לדבר הרבה ולצחוק, היה לו חוש הומור ייחודי וקצת שנוי במחלוקת, שאמא שלי היתה מתמוגגת ממנו.

צביקה היה אדם שאהב מאוד את כל הנפשות.

הוא אהב נפשות של בני ובנות אדם, ואהבה נפשות של בעלי חיים.

דלתות ביתו וליבו היו תמיד פתוחות לרווחה לכולם .

עוד אהבה גדולה שלו היה השפה הספרדית, מדיניות כור ההיתוך אליה נחת בגיל 16 בשנות ה50 בארץ ישראל לא פעלה עליו את פעולתה, צביקה דבק במבטאו ובשפת אימו ותמיד חיפש עם מי לשוחח בספרדית.

אני מציינת את זה כי להיות נער בקיבוץ בשנים האלו ולהמשיך לאחוז בשפה שאינה עברית, לוותר על השתלבות והיטמעות מלאה בחברה- דרש ודאי אומץ גדול ואיזו קבלה עצמית מיוחדת במינה וזהות אישית חזקה ועקשנות.

צביקה היה עסוק מאוד בגילוי שורשיו המשפחתיים, חיפש עדויות מכתבים ותמונות, נבר לא פעם בקרעי זכרונות לא פשוטים, הוא לא פחד לדעת מה היה העבר שלו על אף שלא כל הגילויים היו תמיד נעימים.

צביקה שהכרתי כילדה היה אדם שמח קולני נדיב וצבעוני מאוד שאהב חברה, ואהבה מגע ואוכל טוב , לאחר שנהרגה אראלה בתאונה, חלק עצום מכל אלה נחלש, ולאחר מותו של אילון כבר כמעט ולא  שמעתי אותו צוחק.

אני מעדיפה לשמר את זיכרונות הילדות מהדוד הלא שגרתי שהיה לי, אח יחיד לאבא שלי שיחד איתו עבר חיים שלמים עד עכשיו.

זכרך חי וברוך

נורית