חבר

29.9.1937             18.3.2020

 

יעקב המאירי נולד תחת השמות פטר, יהונתן ויונה בספטמבר 1937 בבודפשט שבהונגריה. בן יחיד לשושנה ודויד רינג. המשפחה עסקה במסחר בבדים והייתה משפחה אמידה.

ב-1944 תוך שגרמניה כבשה את הונגריה נורה אביו של יעקב, הושלך על ידי הנאצים, עם יהודים רבים אחרים, למימי הדנובה.יעקב ואמו נמלטו עת הובלו יהודי בודפשט להשמדה ושרדו במחבוא.

עם סיום המלחמה והוא בן 7 נאסף יעקב לקבוצת ילדים שהודרכה על ידי שליחי “דרור-הבונים”. בעצתם המיר את שמו מפטר ליעקב. אלה מארגנים קבוצת עליה אליה מצטרפת גם אמו שושנה. בסתיו 1946 לאחר מסע רגלי מפרך ומעבר בהסתר לנמל טריאסט ביוגוסלביה עולה הקבוצה על אוניית המעפילים “רפיח”. ליד האי סירנה טבעה האוניה וניצוליה, כל 777 המעפילים למעט 8 שטבעו עמה, הובלו על ידי משחתות בריטיות לקפריסין. שושנה שהרתה ליצחק , חבר גרעין דרור-הבונים “גרדוש” אותו הכירה עוד במהלך המסע לטריאסט,  הורשתה לעבור עם יעקב בנה למחנה עתלית. שם נולדה בתיה , אחותו של יעקב.

בחורף 1948 הצטרפו שושנה ,יעקב ובתיה לקיבוץ בית-השיטה בזכותו של זאב מיינרט שפעל במחנה העולים בקריות.

במהלך השנים חברה שושנה לצבי המאירי עם עדנה בתו ויחד הם היו למשפחה.

מכוון שלא ידע עברית צורף יעקב בןה-11 לבני ובנות כיתת “נמלה”, שהיו צעירים ממנו בשנה.

בנערותו הרבה לטייל ברחבי הארץ. עם תרמיל ומשקפת ובעזרת טרמפים, הגיע לכל מקום במדינה שרק נולדה. במהלך אותם טיולים מודרכים על ידי  המורה המיתולוגי שבו ל(שבתאי) לוי ,גילו יעקב וחבריו את שועל הצוקים, 25 שנים לפני שנלכד באופן רשמי על ידי החוקר הנודע גיורא אילני.

ב-1957 התגייס לנח”ל המוצנח . במהלך תרגיל בקורס המ”כים בו שימש כמדריך נפצע עקב תקלה במטען בונגלו ואיבד את עינו הימנית. יעקב סירב להשתחרר והמשיך לשרת כסמל מבצעים בגדוד 50.

עם שובו לקיבוץ יצא ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות ואף שימש כאסיסטנט של פרופ’ ואהל, מומחה בעל שם עולמי  בתחום הפיטופתולוגיה.

בקיץ 1960 נישא לבתיה שניר, בת גבעת חיים מאוחד. לשניים נולדו שלושת ילדיהם: עמית, דורית ועפרית.

עוד לפני סיום לימודיו החל יעקב לעבוד בשה”ם (-שירות, הדרכה ומקצוע) של משרד החקלאות בבית שאן.

במהלך חייו המקצועיים זקף יעקב לזכותו שלושה פיתוחים משמעותיים המשמשים את תחום ההדברה הביולוגית בישראל עד היום.  הראשון הוא הלוחיות הצהובות ללכידת זבוב הזית, אותן פיתח בעקבות סיור מקצועי בשוויץ. על פיתוח זה זכה בפרס מכון ווולקני ע”ש א.ז. כהן. את הפרס בסך כמה מאות שקלים העביר לקיבוץ וזה השיב לו ברכישת מחשבון.

פיתוח נוסף היה מלכודות הבלבול, כנגד מזיק הנקרא “הזחל הוורוד” בשדות הכותנה. הפיתוח השלישי היה הקמת המבי”ע- הדברה מבוקרת בין ענפית : תיאום ריסוסים בין ענפי חקלאות שונים המאפשר מניעת התפתחות של מזיקים עמידים לחומרי הריסוס, בעיקר פרודניה וכנימת עש הטבק, וכן מאפשר הפחתת מספר הריסוסים. ביוזמה זו יצר יעקב שיתוף פעולה גם עם חקלאי מדינת ירדן והרשות הפלסטינית.  בצד אלה התמחה יעקב בהגנת הצומח בגידולים רבים: זיתים, כותנה, פרחים, גפנים, פלפלים, עגבניות, מילונים ,תירס ועוד!

את ביתו ומשפחתו הקים עם בתיה בקיבוץ בית השיטה. ילדיו ונכדיו הבוגרים בחרו כולם להמשיך ולחיות בבית-השיטה ועל כך הייתה גאוותו.

יעקב חי את חייו, בעשיה, בתשוקה ובלהט, מלא בהומור.

יעקב נפטר והוא בן 83. יהי זכרו ברוך.

 

יעקב במלחמת העולם השנייה

 

המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939, בין גרמניה לפולין.

(הונגריה הייתה חלק ממדינות הציר:גרמניה,איטליה,בולגריה רומניה,

קרואטיה וסלובקיה ).

הונגריה חברה לממשלת גרמניה, ונלחמה איתה בפולין.

ב-1937, שנתיים לפני המלחמה נולד יעקב, שנקרא אז פטר.

אביו גוייס לצבא ההונגרי ונלחם בפולין שכם אחד עם הגרמנים. ההונגרים גייסו בכוונה תחילה יהודים לצבא, ולא הונגרים.

במשך השנים הגיעו מהחזית שני מכתבים מאבא של יעקב, דוד,

האחד נכתב על עור תוף, שנקרע בהפצצה ואילו השני נכתב על קליפת עץ באחד היערות.

המלחמה בפולין נראתה ליהודי הונגריה רחוקה מאוד מהם, ונדמה היה להם שלעולם לא תגיע לפתחם.

לפתע ב-1944 הגיעה המלחמה להונגריה. השלטון הפך להיות פרו נאצי עוד יותר.

המלחמה תפשה את יעקב בהיותו בחופשה בהרים בגיל שבע.

ליעקב היו סבא וסבתא בבודה-פשט, עיר הבירה, הורי יעקב טילפנו וביקשו מהם להגיע אליהם עם מזוודת הכסף, הסבים נתפשו וכבר לא הגיעו. אבי יעקב נסע ברכבת הביתה ואילו יעקב ואמו נשארו לחכות לו בהרים.

את הדרך בחזרה אליהם הוא כבר לא יכול היה לעשות ולפי כך הוא שלח גוי שסיפר לשלטונות שבנו החולה, עם המטפלת, נשארו בהרים והוא נוסע להביאם.

את יעקב הרדימו על מנת שלא ידבר… הגוי הגיע שיכור ומלוכלך והתעורר פחד גדול בלב אמו.

לראשו של יעקב נחבש כובע ענק שכיסה את פניו כדי  שלא יתגלה בביקורת ברכבת, כיהודי.

כשהרכבת חנתה סוף סוף בתחנה הראשית, נתגלתה לעיניהם תמונה קודרת מאוד.

הבית  היה ריק, הסבים נאלצו לעוזבו, והמתח באוויר היה קשה ללא נשוא. 

דוד האב, שראה מה עשו הגרמנים בפולין ביקש שהמשפחה תתאבד ולא תיפול לידי הנאצים-ההונגרים =אנשי “צלב החץ”, שהיו אכזריים מאוד.

על היהודים הוטל עונש ענידת הטלאי הצהוב, הם רוכזו יחד בגיטו, בחלק מן הבתים אספו את יהודי הסביבה והכריזו על הבית כ”יהודי” ואיש אחר לא נכנס לשם.

אבא של יעקב קיבל שוב צו התייצבות שעליו לעבוד בכפייה במפעל לתפירת כפתורים למדי החיילים. על הטלאי הצהוב הוסף סרט שחור המעיד על היותו העובד חיוני למלחמה.

יעקב נשאר בבית עם הסבתא שלו. ערב אחד בא אבא של יעקב וסיפר שישנה אפשרות למסור את יעקב לבית של הצלב האדום על מנת להחזיקו בחיים. אמו התקבלה אף היא לעבודה במפעל, והם אמרו לו שיימצאו בסביבתו.

לעובדים במפעל  הוצע להיות נהגי קצינים והזמינו אותם לקבל תעודת נהג.  הייתה זאת תרמית וכולם נורו לנהר העובר בעיר, – הדנובה.

אמא של יעקב מצאה מסתור אצל גוי, ובנו של שוער הבית שלהם הביא להם בגדים וכסף מביתם.

בערב אחד הופיעו  לפתע בבית הילדים אנשי צלב החץ והתחילו להוריד את הילדים לכביש. יעקב שלא ידע לאן הולכים החליט לקחת צידה לדרך. הוא נכנס למחסן האוכל ולקח קופסת פירות משומרים. במחסן עמדו שני אנשי צלב החץ ואחד אומר לאחר, תן לו לקחת כי זאת הפעם האחרונה שהוא יאכל. יעקב הצטרף לילדים ברחוב וראה שהוא קרוב לבית החרושת שהוריו עבדו שם.  הוא לקח חבר וחמק איתו בטרם שהבחינו בהם. יעקב הגיע למפעל ודפק על שערו. הוא אמר לשוער שהוא מחפש את הוריו. השוער הכניס את הילד למפעל וביקש ממנו לחכות. הוא יצא החוצה כדי לבדוק מה קורה ברחוב. כשהוא נכח שלוקחים את הילדים הוא השאיר אותם בפנים והזמין מונית ושלח אותם לבית אחר של הצלב האדום.

בבית החדש נפגש יעקב עם בן דודו אותו הוא ביקש שיכתוב לשוער המפעל איפה נמצא הבית החדש וימסור את המכתב להוריו.

אמא של יעקב באה לברר אצל השוער אולי הוא ראה מה קרה לילדים.

ואז הוא הגיש לה את המכתב וכך נמצא יעקב.

אחרי זמן מה, כשאמא הגיעה לביקור היא ראתה את ילדי הבית מסודרים בחמישיות ופניהם לגיטו.

בדיוק הייתה הפצצה רוסית על העיר וכל הילדים הוכנסו חזרה לבית עד תום ההפצצה. אמו שראתה מרחוק הכל, נתקלה בעיני בנה ועשתה לו סימן לשתוק. מאוחר יותר סיפרה האם כי ניסתה לשחד שכנים להסתיר את יעקב אך איש לא הסכים.

לפי כך, צעדו הילדים בכביש ואמא של יעקב הולכת לצדם על המדרכה.

את הילדים הובילה קבוצת אנשי צלב החץ וכשאחד השוטרים עמד לעצור את תנועת החשמלית, ולתת לילדים מעבר, עזב יעקב בריצה את השורה והצטרף לאמו. 

הם רצו לפתח חדר מדרגות והסתתרו שם עד שהילדים התרחקו מהמקום. 

לעזרתם באה עוזרת הבית שתמורת כסף רב הסכימה להסתיר אותם בביתה.

את יעקב לימדו שאסור שיראו אותו עושה פיפי, שלא יתגלה שהוא יהודי. לימדו אותו גם כתובת אחרת וידעו שאם יש אזעקה אז צריך להתחבא כדי שלא יוודע דבר הסתתרותם שם.

פעם הם נאלצו להתחבא בחור קטן בקיר ארבע שעות עד תום החיפוש שנערך לעיתים קרובות, בפחד גדול.

כשנסתיימה המלחמה עדיין היו הפצצות ואנשי המקום אמרו שידעו שהם יהודים והמשיכו לרדוף אותם.

הם חזרו לביתם בבודה-פשט והיו צריכים לארח עוד שלושה ניצולים שאמרו שהם עומדים לעלות לפלשתינה. יעקב הגיע לתנועת דרור, בבודה-פשט, שם קיבל את שמו יעקב והודיע לאימו שהוא עולה ארצה.

 

סיפור עלייתו של יעקב לישראל

מלחמת העולם השנייה, הסתיימה במאי, 1945.

יעקב כבר היה כמעט בן שבע כשנפתחה שנת הלימודים, והוא התחיל ללמוד בכתה א’ .

בהונגריה התחילה לפעול אז תנועת נוער בשם “דרור – הבונים”. הם חפשו ילדים יהודים 

ניצולים ולקרבם לתנועה, ליהדות ולהכינם לעלייה ארצה.

יעקב שנקרא אז פטר, התחיל ללכת לתנועה, שם נפגש עם עוד קבוצות ילדים.

המדריכים בתנועה רצו להשרות את התחושה של החיים בארץ ישראל, ולימדו שירים וריקודים ארץ-ישראליים.

כשנשאל יעקב לשמו העברי ענה ששמו יונה בנימין, בתנועה אמרו לו שיעקב זה שם תנכי יפה יותר.

מאז בתנועה זה היה שמו ובבית המשיך להיות פטר.

כהכנה לעלייה, הגיעו להונגריה חברי קיבוצים מהארץ וסיפרו על הארץ ועל החיים בקיבוץ.

      יום אחד הגיע יעקב הביתה ובפיו בשורה, הוא עולה לארץ ישראל. מתארגנת קבוצה והוא מצטרף. אמו, ששמה שושנה, הייתה בהלם. היא בכלל לא חשבה על ציונות ועל עלייה. מכיוון שיעקב היה הדבר היקר לה ביותר, אביו נרצח על ידי הנאצים,היא החליטה לעלות איתו.

את הדירה היא נתנה במתנה למנקה שלה, את הפסנתר היא נתנה למשפחה יהודיה שהחליטה להישאר, ואת הרכוש תפרה לתוך מעיל, אותו לבשה כל הזמן.

הם הופנו למבנה עזוב שהיה בית ספר וחיכו לתורם לעליה.

לילה אחד זה קרה. הודיעו להם שעליהם לנסוע קטע מהדרך ברכבת, ואחר כך, להבריח את הגבול בין הונגריה ליוגוסלביה.

כל אחד הצטייד במזוודה או תרמיל והמסע החל.

ברכבת הכירה שושנה חבורת צעירים, שיעדו עצמם כגרעין להגשמה, – הקמת קיבוץ בארץ ישראל. החבורה נקראה : “גרדוש”, על שמו של צעיר מהקבוצה שנפטר קצת קודם.

אחד מחברי הקבוצה, יצחק שמו, הציע להם להצטרף לגרעין. תוך כדי המסע, התקרבו שושנה ויצחק והיו לזוג.

כשירדו כולם מהרכבת התחיל המסע הרגלי. ההליכה נעשתה בחושך, בתוך שלג שהגיע עד לברכיים, אסרו על האנשים להוציא הגה. הציוד, שלא היה רב, הכביד מאוד על האנשים ויצחק עזר לשושנה לשאת הא המזוודה.

אחרי הליכה מיגעת וממושכת הגיעה שיירת העולים אל נמל באקר בטרייסטה, עיר, המחולקת בין איטליה ליוגוסלביה. 

 

באנייה רפיח

 

אוניית המעפילים “רפיח” נקראה כך על שם מחנה המעצר שהכינו האנגלים ליהודי א”י 

שנאסרו שם לתקופה ארוכה.

האנייה נקנתה ע”י חבר בית השיטה, שאריק, ביוון בנמל פיראוס. “רפיח” יצאה לדרכה ב-26.11.46.

גודלה איפשר אחסון של 70 איש, אך בפועל הותקנה האונייה למגורי – 785 נפש.

הדבר התאפשר, כי בבטן האוניה הוכנו דרגשים. 40 ס”מ רוחב, אך אפשר היה לשהות שם רק בשכיבה. מדי פעם הועלתה קבוצה של 4 אנשים לשאוף רוח ים.

 מהר מאוד חלו הרבה אנשים במחלת ים והרגישו רע, מאוד. יעקב, שהיה אחד הילדים הבודדים באונייה היה מתגנב לעיתים קרובות החוצה לסיפון.

מפקד האונייה היה חבר קיבוץ יגור, שמו הי ה גד לסקר

רב החובל היה יווני. בתחילה ניסתה לשוט רק בתעלות פנימיות כדי לא להיחשף לסערות. אחרי חמישה ימים נאלצה האוניה לפליג בין איים השונים. הסערה התגברה ורב החובל החליט להשיט את הסירה למפרץ גדול על יד האי סירנה עד שוך הסערה. תוך כדי ניסיון להטיל עוגן נפגעה “רפיח” בסלע והחלה טובעת. יעקב שהיה על הסיפון דהר לבטן האוניה והודיע על כך. במהירות האפשרית יצאו כולם החוצה, ובכל פעם שהסירה נשקה לסלעים קפצו האנשים לאי. הראשונים קשרו חבלים וניסו ע”י כך לקרב את האוניה לחוף. האנשים איבדו את כל רכושם האוניה שטבע אחרי 45 דקות.

שמונה אנשים מצאו שם את מותם. האי היה ריק. ישבו בו שבעה יוונים במערה עלובה ורעו שבע עיזים רזות ביותר. במערה הזאת מצאו מסתור חברי הגרעין “גרדוש”, ונהלו משא ומתן על קניית העיזים כדי לאכלן. רעבים, ותשושים ורועדים הסתופפו האנשים וחיכו לנס.

בנוסף למפקד האוניה היה ארץ ישראלי נוסף, איש הקשר,אברהם ליכובסקי. הוא הצליח להוציא את  מכשיר הקשר מהאונייה והתקשר לארץ ולחיל האוויר האנגלי. כבר למחרת הצניחו האנגלים שמיכות, מזון בגדים ותרופות וכעבור יום נוסף הועלה למשחתת יוונית חברי צוות האוניה היווני וכן חולים ופצועים מהעולים, והובאו לאי רודוס.

אחר כך הגיעו משחתות בריטיות שלקחו את המעפילים  למחנה מהעצר בקפריסין.

המעפילים בהדרכת המלווים הישראלים גילו התנגדות קשה להורדתם לקפריסין אבל האנגלים  

הכניעום רק לאחר שהשליכו פצצות עשן למחסנים בהם ישבו המעפילים. 

 

החיים  בקפריסין

 

כשהגיעו המעפילים לקפריסין בחורף קר, ללא בגדים וללא כל רכוש, בעצם ללא כלום, הם שוכנו בחלק ממחנה המעצר שנקרא “מחנה קיץ”, משום שהשתכנו שם באוהלים גדולים מאוד,ע”י הים. החלק השני נקרא “מחנה קיץ” כי שכנו העולים במבני פח.

את האוהלים תפרו בשתי שכבות. האחת מבד גס, ומעליו שכבה של ברזנט האטום למים.

האוהל חולק תאים תאים כשהקיר המפריד ביניהם הייתה שמיכה וכל זוג גר במין חדרון כזה.

אמא של יעקב הייתה תופרת במקצועה, היא הייתה גוזרת מהשכבה הפנימית פיסות בד ותפרה מהם תחתונים וגופיות לחברי הגרעין.

יעקב התקרב כבר לגיל 9 ולא הייתה לו שום מסגרת לכן הוא נשלח ללימודים ב”חדר” של הדתיים.

ליד המחנה נבנה מחנה לשליח הסוכנות היהודית שבאו להרים את המורל לאנשים ולהכינם לחיים הלא פשוטים שמחכים להם בארץ. הם לימדו עברית, למדו שירה וריקודים, הביאו מהארץ שחקנים וזמרים, השתדלו לתת להם הרגשת בית בארץ ישראל.

שושנה ידעה גם לבשל היטב ולכן היא נבחרה לבשל לשליחים מהארץ. שם האוכל היה טעים קצת יותר ויעקב היה מתלווה אליה לעיתים עוד דבר נחמד, מכיוון שהוא ילד אחד מבודדים שהיו במחנה, האנגלים שהוציאו את הזבל במכוניות האשפה לקחו אותו בטרמפ לעיר הסמוכה לרנקה וישבו איתו במסעדות ושתו בירה. הוא הרגיש קצת חופשי מחוץ לגדרות התיל.

בינתיים שושנה הרתה ועמדה ללדת. הוחלט אז שנשים הרות בחודשי הריון אחרונים יעלו ארצה למחנה העצורים בעתלית. אל היולדת צרפו גם את הבעלים. כשהם עלו לאוניה היוצאת לחיפה, התעקש יצחק לשאת איתו את דגל ישראל שנתפר במחנה. האנגלים לא הסכימו. הוא התעקש והושאר עוד לתקופה בקפריסין.

בעתלית נולדה בתיה האחות של יעקב. מעתלית עברו למחנה עולים בקרית ביאליק. לשם הצטרפו גם חברי הגרעין. הם הופנו להכשרה בעין- חרוד, מעוז חיים ולדפנה.התעוררה השאלה, מה יהיה עם יעקב, כשהגרעין יקים קיבוץ חדש?

אל המחנה הגיע זאב, חבר בית השיטה לקלוט עולים חדשים לקיבוצו. הוא נפגש עם המשפחה, והוחלט אז שהם יבואו לבית השיטה.

בבית השיטה הום התקבלו יפה. היה גם אז יום גשום ובוצי ויעקב הגיע עם כלב קטנטן בזרועותיו. זוג חברים פינה להם את צריפם עד שיקבלו חדר משלהם.

 

 

יהי זכרו וברוך