29.8.1939                     19.3.2021

  דינה נולדה ב-1939 בתל-יוסף להוריה חיה ויעקב טל, אחות צעירה לדרור ולאורי. עם הפילוג בקיבוץ-המאוחד עברה עם משפחתה לבית-השיטה. והצטרפה לכתת “נמלה”, פעילה ומעורבת בחיי חברת הילדים. 

    את השירות הצבאי עשתה בצנחנים,בשנת 1965 נישאה לאהוד ארם, בן כתת “להבה”. לשניים נולדו שלושת ילדיהם: אביב, איתן, ואלון. 

   למחרת מלחמת ששת הימים,בשנת 1967 יצא אהוד בשליחות מטעם תנועת “דרור” במונטיבידאו, אורגוואי, למשך שנתיים וחצי  ואיתו דינה ואביב.

  עם חזרתם מהשליחות השתלבה דינה במערכת החינוך בבית השיטה תחילה כמורה ואחר כך במשרד בית הספר.בהמשך עבדה במשרד הזיתיה  ולאחר שנים רבות השתלבה בהנהלת חשבונות במשרד התקציב כולל עם שרה קליינמן וכן במשרד השכרת דירות.

ב-1982  נדרש אהוד להשתלת כבד ועם דינה שהו השניים כשנה וחצי בפריז, ממתינים להשתלה ולסיום ההחלמה. 

  בשנת 2008 נפטר אהוד ממחלה ממארת. 

  דינה חייה במלוא הכרתה את חיי השיתוף, רואה תמיד את חלקה המלא של הכוס ונוטלת חלק פעיל בחיי הציבור. מסלול עיסוקיה כלל את מערכת החינוך, מזכירה בהנהלת הקיבוץ ובמפעל הזיתיה, ניהול מערכת התקציב הכולל, השכרת הדירות וחברות בצוות ליווי הלוויות.

 את שנותיה כגימלאית מילאה דינה במגוון של לימודים וכמשתתפת קבועה בחוג התנ”כ המקומי.

 בשנותיה האחרונות נזקקה לליווי סיעודי אך התמידה להיות נוכחת ושותפה באירועי הציבור.

  בת 82 הייתה במותה.

אמא,

אנחנו עומדים פה היום מעל קברך, מנסים להבין שזו אכן ההלוויה שלך, רק שלשום עוד דיברנו – וסיפרת שהכל בסדר קצת לא מרגישה טוב ושקומארי לוחצת שתלכי למחרת למרפאה, ואז הודעה מאביב שאובחנת עם דלקת ריאות וכעבור כמה דקות שוב הודעה שהמצב לא טוב והתקשרו למוקד – והנה תוך פחות מ 20 שעות אנחנו פה.

אני  מוצא נחמה בכך שנפטרת בדיוק כפי שאיחלת לעצמך (ואת היית דואגת להגיד לנו את זה לא פעם), מהר, ללא סבל, לא להיות לנטל, צלולה, בבית בקיבוץ שכל כך אהבת והערכת.

כל חייך גדלת בקיבוץ –אהבת את חיי הקהילה, הערבות ההדדית, הדאגה לזולת. הקפדת לספר לנו על כל אירוע או חג שיש – על מנת שאולי נרצה לבוא ותרוויחי עוד ביקור – ושאולי בסוף עוד נחזור לגור פה, מה שהיה החלום שלך.

חיית חיים צנועים, אף פעם לא שמעתי ממך תלונה על משהו או מישהו, גם שהמציאות שחיית בה וגדלת לתוכה השתנתה – את תמיד עם ראייה מפוכחת, הכל בסדר, וגם אם פחות אז מתאימה את עצמך ומסתדרים.
לא פעם יצא לנו לדבר על איך גדלנו: “אמא- מה חשבתם לעצמכם עם הלינה המשותפת?” ואת עונה “זה מה שהיה – וראינו אותכם יותר ממה שאתם רואים  את הילדים שלכם היום”, או, “לא הנקתי אתכם ובסך הכל יצאתם בסדר” והיו עוד אינספור סיטואציות דומות.

כשאבא נפטר הצלחת להתאים את אורח חייך למצב החדש, נסעת לנופשים ואף לטיולים בחו”ל לבדך, בהמשך כשבריאותית זה כבר היה בלתי אפשרי ניצלת היטב את האפשרויות לחוגים ופעילויות של דורות בגלבוע – תמיד מוצאת את הדרך להמשיך ולצקת משמעות ועניין לחייך, גם בשנתיים האחרונות שהנסיעות לחוגים בדורות כבר לא היו אפשריים, המשכת בשלך, חוג התעמלות עם עפרה, חוג תנ”ך עם יהודית, סרט של שולה, קופצת עם קומארי והקלנועית לבקר חברות… מוצאת איך לנצל את מה שעדיין אפשרי. ותמיד הכל בסדר. 

והראייה המפוכחת, הפרקטית, להיות חזקה, להמשיך בחיים ולא להתלונן על המצב תמיד היו שם – תמיד חיית לפי אותו קו מנחה.

האושר הכי גדול שלך בשנים האחרונות היה המפגשים המשפחתיים, והביקורת שאם כבר נשמעה היתה על כך שאינך רואה אותנו או את הנכדים מספיק – מה שתמיד נכון, סיטואציה שגם החמירה בשנה האחרונה עם שגרת הקורונה, בא חווית בדידות גדולה יותר. ניסינו להקל עם שיחות טלפון יומיומיות,  ביקורים שבועיים, טיולי בנים בימי הולדת שלך, ומפגשים משפחתיים – אך לצערי זה תמיד היה בחסר.

לפני כשבועיים, לאחר שכולנו התחסנו, הספקנו עוד לעשות אצלנו, מפגש בהרכב מלא – היית מאושרת, לראות את הנכדים משחקים יחד היה כל מה שהיית צריכה – גם אני שמח שהספקנו לעשות זאת – שזכית לעוד חיבוק אחרון מכל אחד מהנכדים שכל כך אהבת.

אמא – חיית חיים מספקים ומלאים, את יכולה להיות גאה בחיים שחיית ובמה שהשארת אחרייך, נוחי על משכבך בשלום.

אלון  

סבתא,

מוזר לדבר עלייך בזמן עבר.. מאיפה בכלל מתחילים?

רק לפני שבועיים נפגשו כל המשפחה, והיית כל כך מאושרת, אז איך הגיוני שפתאום את לא כאן?

אני מנסה להיזכר בכל הרגעים הטובים והחוויות שעברנו יחד, אך עם זאת לא יכולה שלא לחשוב על הרגעים שיבואו ושבהם לא תהיי. חסרונך ירגיש בכל מפגש משפחתי, בכל אירוע משמעותי בחיינו, בכל יום הולדת.

הערכים שהובילו עד עכשיו את חייך, יובילו כעת את חיינו. הזיקה למורשת וההיסטוריה היהודית, האהבה לספרים ולשירה, ודגש על חשיבות המשפחה. תוכלי להיות סמוכה ובטוחה שרוחך תמשיך איתנו.

“קשה להזדקן, אולם זאת הדרך היחידה לא למות צעיר” – הפתק הזה תלוי לך שנים על המקרר, ואני מרגישה שלמרות כל מה שעברת, עדיין הלכת כשאת צעירה, והרבה עוד לפנייך.

הכאב על לכתך הוא חד ופתאומי, אבל אני מקווה שלפחות לך לא כאב, והיית שמחה ורגועה עד הסוף.

אנחנו אוהבים אותך מאוד, וכבר מתגעגעים. הנכדים-

יערה, עפרי, רז, נעה, נעם, עלמה, שירי, רוני וגיל

יהי זכרה ברוך.

יהי זכרה ברוך