26.7.1950            28.11.2021

דליה נולדה בקיץ 1950 בבית-השיטה להוריה אברהם ויהודית ארגוב, תאומה לאמנון ואחות לדן, עדה, ושלמה.

את שנות נעוריה עשתה עם כתת “עופר”.

  לאחר מלחמת ששת הימים החליטה תנועת הקיבוץ-המאוחד על חובת הליכה לשנת שירות לפני הגיוס לצבא, השנה השלישית המוקדמת, ובמסגרת זו נשלחה דליה לחיזוק בקיבוץ רעים שבנגב המערבי.

  את שירותה הצבאי עשתה דליה בבסיס חיל-הים באילת.  שם פגשה ביפתח בר. עם השחרור שבה דליה לקיבוצה ועמה יפתח.

  דליה הצטרפה לעבודה במפעל חרושת-מתכת ומטעמו יצאה ללימודי שירטוט. עם יפתח יצאה למסעותיו באירופה. כשפרצה מלחמת יום כיפור, חזרו השניים לביתם וכאן נולדו להם שתי בנותיהן: שחר וניצן. 

  בין השנים 1981 ל-1985 למדה דליה גרפיקה ואמנות בבצלאל ושימשה כמורה לאמנות בכיתות התיכון המקומי. עוד הדריכה בחוגים לציור בבית-הספר למבוגרים בבית-השיטה ואף עבדה זמן מה בבצלאל. 

  בחיי החברה של הקיבוץ מילאה דליה תפקיד כסדרנית עבודה וסדרנית רכב. 

  לאחר פרידתה מיפתח קשרה דליה זוגיות אוהבת למשך שנים עם שמואל שטיין. 

  את השינוי אותו עבר הקיבוץ בראשית שנות האלפיים התקשתה לקבל והייתה ביקורתית מאוד כלפי התנהלות המוסדות וצוותי היישום של השינוי.

  ב- 2017 ניחת על דליה אסון כבד מנשוא כשבתה שחר נפטרה לפתע.  דליה  נרתמה כולה לטיפול בנכדיה.

 בשנותיה האחרונות סבלה בריאותית תוך שהיא שומרת את מצוקתה לעצמה. עם זאת נטלה חלק בפעילויות חברתיות כלימודי קבלה, גינון בחממה של חנהל’ה כרמי, התעמלות בבריכת השחייה והתנדבות לסייע בשעורי מתמטיקה בבית-הספר היסודי של גן-נר.   

  דליה הייתה אישה מיוחדת, מקורית, מוכשרת, שחוותה כאב כבד מנשוא והתכנסה בעולמה שלה. 

  בת 71 הייתה במותה . יהי זכרה ברוך.

בעבודת ‘שורשים’ מספרת דליה לניצן בתה: 

נולדתי בקיץ 1950 להוריי אברהם ויהודית ארגוב, תאומה לאמנון ואחות לדן, עדה, ושלמה.

ילדות קיבוצית, לינה משותפת, פעוטון א’, גן ה’, כיתות יסוד בבית ההולנדי, כיתת עופר, שנת בר מצוה, מיפקד כניסה לחטיבה, וההצגה המושקעת בשם ‘מחניים’.

בכיתה י’א פרצה מלחמת ששת הימים. בסיום המלחמה הוחלט שכל בני הקיבוצים בשנתון שלנו, ילכו לשנה שלישית מוקדמת, להקים קיבוצים חדשים, או לחזק קיימים. נשלחתי לקיבוץ רעים שבנגב. 

בצה”ל שירתי באילת, בחיל הים. שם הכרתי את יפתח.

לאחר הצבא עבדתי ב’חרושת מתכת’ ויצאתי לקורס שירטוט. לאחר שנישאנו הצטרפתי ליפתח למסעותיו באירופה. כשפרצה מלחמת יום כיפור, חזרנו הביתה, ובהמשך נולדו הבנות – שחר וניצן.

דליה ‏יום שני 29 נובמבר 2021

מה אכתוב לך אחותי הקטנה, ועדיין לא דובר.

פגשתי אותך, לראשונה, כשהייתי בן 6. נכנסתי לבית ההורים (רק אמא הייתה בבית). היה
ערב, ואנו ילדי בית ארבע המשפחות, שבנוי מארבעה חדרים ובערך ביחד 20 ילדים, בישלנו תירס על מדורה מאחורי הבית. נכנסתי ל”חדר” וראיתי את אמא מניקה את התאומים החדשים, את שניכם ביחד.  זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך.

תמונה נוספת בזיכרוני: אתם, התאומים, בערך בגיל 3-4 הולכים עם אבא ואיתי לכיוון עץ הדקל לאסוף תמרים. על המדרכה נמצאות אופניים, של 3 גלגלים, נטושים. אמנון שואל בדאגה את אבא אם מותר לקחת אותם וכל זה בעת שאת כבר רוכבת עליהם הרחק לפנים.

נקודת ציון נוספת בזיכרוני: אני שומע, שלא במתכוון, שיחה בין אבא לאמא (הם לא ידעו שאני שומע) וכך נאמר: ‘מבין ילדינו, דליה היא הילד הרביעי, ברצף, שיש לו בעיות בבית הספר’.

החיים עברו עלייך, בין שמחה לעצב, בין חיבורים למשברים ובסוף המכה הקשה ביותר,
שחר העליזה ושמחת החיים, סמל האימהות העוטפת לשלושה נכדים, נפטרה לפתע.
איך קמים ומתאוששים משבר כזה.
ואז קבעתי לנו נוהג שפעם בשבוע, כל שבוע, אבוא אלייך, נשב על המרפסת עם הקפה, בכל מזג אוויר ונדבר.

ודיברנו. סיפרת, קצת בגאווה, על קשיי התקשורת עם המורים בבית הספר.
לא ידעת אף מילה באנגלית ולבסוף קיבלת למשפחה את ג’ון שלא ידע אף מילה עברית.
הערת את תשומת ליבי לכך שלאבא היה קשה לזכור שמות אז הוא היה קורא לבנותיו בת ולבנים בן. כשהגיע הנכד איתן מאמריקה, הוא גם לפעמים קרא לו בן.
אהבת לספר על הימים הסוערים אשר עשית בצבא בחיל הים ולאחר מכן על תקופת החיים בהולנד, מבלי לדעת את השפה.

התגברת על קשיים עצומים כדי לממש את לימודייך בירושלים ב”בצלאל”.
למדת ועבדת ועם קצת עזרה מדודים הגעת למבחני הסיום.
ואת מספרת לי, בעיניים מצועפות, איך מנהל המגמה קרא לך למשרדו ואמר: בבצלאל חייבים, כדי לקבל תעודה, לעבור את כל המבחנים – כולל המבחן באנגלית. את עברת מצוין את כל המבחנים אמר המנהל ואינני מוכן לא לאשר לך תעודה רק בגלל האנגלית.
מספרת דליה: המנהל הושיב אותי ליד השולחן, ונתן לי את המבחן באנגלית, אני אמרתי לו מה השאלה והוא הכתיב לי את התשובה.

ובפגישות על המרפסת את מספרת בגאווה איך היית הילדה היחידה ששמעה בלילה, בבית הילדים, רדיו שבניתי לה רדיו גביש עם אוזניות שעבד בעזרת חוט אנטנה שמתחתי לאורך כל הבית.
סיפרת גם, על כוס קפה אחרת, כי בחופשה הראשונה שלי מהצבא הבאתי לך במתנה מטריה. אני לא זוכר אבל אולי זה נכון.

באחת הפגישות מספרת דליה משהוא שתמיד שמרה רק לעצמה: כשהגיעה שנת בר המצווה החליטו במזכירות כי כל משפחה זכאית לרכוש שעון לילד. מה יעשו הורים לתאומים? החליטו במזכירות שהמשק יממן שעון אחד מהשניים למשפחת התאומים. כך קיבלתי שעון במימון הקיבוץ. הילדים לא היו מרוצים מחוסר השוויון ולכן הטמנתי את השעון החדש והיפה בארון ומעולם לא ענדתי אותו.

בגן נר דליה עזרה בהתנדבות לילדים מתקשים בלימודים
אהבת לספר על הקשר המיוחד שנוצר בינך לבין הילדים ואיך היו שמחים לפגוש אותך ומבקשים שתמשיכי איתם גם בשנה הבאה (הקשר נמשך עד לקורונה).

היו גם שיחות קשות בהן היית מאוד פסימית לגבי העתיד וחסרת אמונה בחוסן החברתי של הקיבוץ והמדינה. היית אומרת כי את מאוד דומה לאבא, בתכונה, לא לזכור ולא להתעמק בפרטים הקטנים אלא להבין את התמונה הכללית והתהליכים.
אתמול, פסקו שיחותינו לעד .

כואב במיוחד, האובדן, לנכדייך המאבדים אותך והם עדיין בגיל כה צעיר.

תחסרי לי – אחותי הקטנה. שלמה.

דליה

הדודה האהובה עלי
מציפים אותי
זיכרונות של קיץ ויום כיפור
יחפות על הרצפה הקרירה אצלך בסלון
ואת מכינה לנו את הנס קפה הכי טעים
זה עם הבלנדר
עם בנות הדודות
רואות ריקוד מושחת יוצרות תפאורות ומשחקות בבובות של ניצן
ואת במסרטת הוידאו החדשה שלך
מצלמת ועורכת לנו סרטונים
ומכינה לנו
סנדוויצ’ים מלחם פשוט ככה בלי לסבך..
כמו שילדים אוהבים
ברגע בלתי נשכח שבו הוציאו אותי משעור בכיתה
חיכית לי בהנהלת בית הספר
ובישרת לי בגיל 17 על מותו של נחשון
תמיד אזכור את החיבוק החם והראשון שהיה שם ברגע הנוראי ההוא

אני מסתכלת על הבובה המתוקה שהבאת לרוני הבת שלי כשנולדה
וכמה שנים אחר כך כשהיא פתחה ספר
אמרת לה, בטח תרצי את לספר לי אותו.

כמה הכאב שלך היה עצום
שאיבדת את שחר במפתיע
“כזו אני.. מעכלת דברים לאט .. “
אמרת אז

כואבת גם על נכדייך שהיית להם עוגן ואהבה
ועוד בית
הרגשתי לאורך השנים את הכמיהה שלך לחום ואהבה וקשר וחברות
וגם זכית להרבה מזה לאורך השנים

אוהבת אותך דודה שלי אהובה
עם הלב הטוב
עם הראייה האמנותית
עם הרצון לקרב את המשפחה
ולהרגיש שייכות
נוחי על משכבך בשלום

עומר

 יהי זכרה ברוך

יהי זכרו ברוך

יהי זכרו ברוך