18.11.1938              31.01.2022

עזה נולדה בשנת 1938 בתל יוסף למילק וקלרה ביקלס, אחות בכורה לדני ואלי. ילדה סקרנית, חכמה, ומוכשרת.
בהיותה בת 13 עברה המשפחה לבית השיטה בעקבות הפילוג. וגם אם המשיכה להתגעגע לתל יוסף, היא נקלטה היטב בכיתת נמלה, שם גם הכירה את אילן. 

בצבא שירתה עזה בחיל האויר כשרטטת אוירונאוטית, ולאחר מכן יצאה כמדריכה לשנת שירות בלוד. בשתי התקופות הללו היא די סבלה, וכאשר הקיבוץ הציע לה ללמוד הוראה באורנים, נענתה שמחה.
באותה עת נישאה לאילן אהוב ליבה. 

עזה היתה ברוכת כשרונות. בגיל 22 השתלבה בבית הספר והיתה מורה ומחנכת של כיתת עופר. בת 24 חבקה את בנה הבכור חגי ואחריו את יובל ואלה.  מכות קשות נחתו עליה עם מותו של אלי אחיה והוא בן 20 בלבד. אמם קלרה נפטרה זמן קצר לאחר מכן. 

ב-1971 נִסְפָּה יובל בתאונה נוראה והוא בן 4. מותם היה מכה קשה עבורה, אולם היא גייסה כוחות והמשיכה בלימודי הספרות באוניברסיטה. עם כל הקושי העצום והכאב שאין להביעו, בחרה להתרכז בַּחיים ולהביט קדימה. שנה לאחר האסון נולדו לילך ולאחר מכן מיכל. 

עזה היתה מחנכת ומורה למתמטיקה, ספרות, היסטוריה ותנך, ושמה הלך לפניה כמורה קשוחה, אך אכפתית, מעניינת ויחפה. היתה מנהלת פדגוגית של  בית הספר ומזכירת חברה. לצד התפקידים שמילאה, עזה לקחה חלק מרכזי באירועי התרבות ככוריאוגרפית, כרקדנית וכזמרת אלט במשך שנים רבות במקהלה.

לצד קשיחותה  ונחישותה, עזה היתה רגישה והגונה. כמזכירת חברה ידעה לפתור מצוקות בחכמה, תוך ראיית האדם שמולה וצרכיו היחודיים. עזה ניסתה להיאבק בשינויים בקיבוץ, אבל בעקבותיהם הפסיקה לעשן והתחילה לבשל. הבית שלה ושל אילן היה בית חם והיא הגנה על ילדיה כלביאה. עם נישואיו של מילק אביה לגבי, נולד אחיה הצעיר אורי והיא בת 36. זמן קצר לאחר מכן נפטר מילק. עזה, שהיתה קשורה אליו מאוד, הנחילה לנכדיה את המורשת האדריכלית והאמנותית שלו. 

לאחר מותו של מילק החלה לצייר בַּסטודיו שלה, בעיקר את בני המשפחה. ציוריה היו תלויים בביתה לצד הציורים של אביה ואחיה. לאחר 33 שנות הוראה למדה עזה הנהלת חשבונות ועבדה בזה עד הפנסיה. עזה היתה עזת מבע, חדה וישירה, ידענית ודעתנית, עומדת על דעותיה ללא מורא. ביתה היה בית חם לנכדיה.
בשלוש השנים האחרונות, עקב הדרדרות במחלת הסכרת והצורך לעשות דיאליזה, התגוררה בבית הפז. בשלוש  השנים הללו הפך בית הפז לביתה, והיא זכתה ליחס חם מצד כל הצוות המסור. בַּמָקום הקבוע שלה בַּמסדרון המשיכה להיות מעורבת. קראה הרבה ונהנתה מהפעילויות השונות. היא נלחמה על חייה ולא ויתרה, למרות הכאב והסבל.

עזה היתה מאוד גאה בילדיה וב-11 נכדיה.
נזכור אותה באהבה.

  יהי זכרה ברוך

סבתא אהובה      כתבה: יובל כהן

זכרונות הילדות שלי רצופים ברגעים איתך.

בחופשים הייתי באה אלייך והיינו מבלות יחד:

בבוקר הייתי קמה ואת היית נוסעת לסופר בטוסטוס וקונה מצרכים לארוחת בוקר ומעדן בשבילי.

אחר כך היינו מתחילות את היום – יוצאות לטייל בשדות, או נוסעות לגן גורו. היינו עושות המון יצירות יחד, כמו פסיפס מטפטים צבעוניים; היית מלמדת אותי לרשום ולצייר, בעיקר אנשים וחיות; היינו הולכות יחד לרפת ורושמות יחד עגלות;

בקיץ לימדת אותי לשחות, וכך גם את שאר הנכדים.

היית מספרת לי סיפורים והיינו משוחחות ותמיד ענית לשאלותי ברצינות ועניין.

הבית שלך היה עולם מלא בציורים וסיפורים.

בישול לא היה הקטע שלך, אבל מה שכן היית מכינה היה הכי טעים. בארוחות המשפחתיות אצלך כולם היו מחכים בקוצר רוח לצ’יפס ולכרובית המטוגנת שהיו שיא האירוע.

כשהיינו קטנים, פעם בשבוע ביום רביעי הייתי באה אלינו לקציר ומבלה איתנו את אחר הצהריים, היינו יוצרים ומבלים יחד.

אַת משהו מיוחד, סבתא, אישה נחושה וחזקה, סבתא אוהבת, מגוננת. הרגעים איתך עיצבו אותי להיות מי שאני, ואפילו שאת לא כאן יותר – את חלק ממני: החכמה והכישרון שלך מלווים אותי כשאני מציירת ומשרטטת, כשאני שוחה ומטיילת.

וכמוני כל שאר הנכדים, בין אם הספיקו לחוות אותך ליותר שנים או גם הצעירים יותר בינינו, כולנו קיבלנו ממך המון, את נשארְתְ בתוך כל אחד מאיתנו עם מה שהינחלת לנו ברגעים קטנים וגדולים.

תודה, סבתא, על הכל,

אוהבים ומתגעגעים,

יובל, אביגיל, שי, תֹם, גיל, זיו, איתמר, מאיה, נֹעה, איל, וניצן.

כתבה יהודית פלד

אנו מכירים את עזה כבת של… ואמא של… וגם כמורה ומחנכת בבי”ס המקומי, ושנים רבות פעילה בתרבות עם דיתה ורותי בתנועה, משחק ובימוי והפקת מופעים בחגים ובמועדים  הייחודיים של בית השיטה.

לאורך שנות עבודתנו המשותפת בבי”ס התפעלתי מרוחב היריעה של עזה, קשת כישוריה  ותחומי התעניינותה– בליבי קראתי לה אשת רנסנס. 

הייתה בה אהבת שירה וספרות ולצד זה המתמטיקה והספרות. אהבת  האמנות, ציור, ושירה לצד התעניינות בדקדוק, תנ”ך, היסטוריה עולמית, יהדות והגות בתרבות העולם, אדריכלות ותנועה, אהבת הריקוד ושירת המקהלה ברגש והטעמה. 

חיים מלאים ועזים חיה עזה, רצופי פרידות והכל התנקז פנימה לנטיפים של צער גנוז. את רגשותיה מיעטה להביע והייתה רגשנית עד מאוד.

לאורך שנים השתתפה בחוג התנ”ך והעשירה אותנו בידיעותיה הרבות, ואט אט הרגשתי איך הנוקשות נושרת ועזה נפתחת. במפגש בחג שבועות שוחחנו על ההתמודדות של נעמי ורות עם אובדן יקיריהן ודיברנו על צמתים משמעותיים בחיים שלנו. ופתאום עזה אמרה בשקט תמצות  ופתיחות- הייתי בצמתים כאלה בחיי ובחרתי בחיים. יכולת להישאב לריק, לאין ובחרתי לא לשקוע. נעמי אמרה לאנשי עירה “קראנה לי מרה” כי החיים המרו לי מאוד. ואני, הוסיפה עזה, לא רוצה להיות מרירה, רוצה לחיות.” 

ואכן זו הייתה בחירתה לחיות עד כלות למרות הכאב והסבל שעברה.

בשנות חייה האחרונות בבית הפז, התרככה והשתלבה בפשטות במעגל החברים בשירתה היפה, ובמילה מפרה שתרמה מרבגוניות ידיעותיה. בשיחותנו סיפרה הרבה על הוריה באהבה והמון הערכה לרוחב ידיעותיהם ולצניעות שאפיינה אותם. 

סיפרה לי גם על המחנך שלאורו הלכה- מנחם אורן שהיה, כדבריה- המחנך שלנו לחיים- בכל שיעור הפליג למרחקים שלכאורה אין להם כלום עם נושא השיעור. הרבה מהתלמידים הלכו לאיבוד ולי היה מרתק לראות איך בסוף השיעור קשר את כל הקצוות…”   

לפני כחודש הבאתי לה את ספרה של רונה רמון ועזה התחברה מיד לדברי רונה:

“התמודדותי עם אובדנים אישיים הובילה אותי להרבה מאוד שאלות קשות, השאלה השכיחה ביותר היא: “לָמה?”. כשנתקלתי בשאלה הזו בתוכי, למה אני ולמה ולמה, הבנתי שאין תשובה ואין נחמה. ולעומת זאת, אם אני משנה מעט את השאלה ובמקום למה שואלת “לְמה?” –כבר יש איזו שהיא כוונה.  ריק גדול מתרחש בזמן שאנחנו מאבדים את היקר , הגעתי לתהומות של כאב ובו זמנית נולד בי משהו חדש, הבנת משמעות החיים”.

באחד המפגשים דיברנו על משמעות השמות שלנו. ועזה אמרה אני לא יודעת למה ההורים נתנו לי את השם הזה אבל הוא מתאים לי מאוד.

ואכן כך היה. גם בשובה שבורה ורצוצה מטיפולי הדיאליזה, עזה לא ויתרה לעצמה והשתלבה במעגל החברים בנשיכת שפתיים ותשוקת חיים. 

 ופעם כשקראנו ביחד משירי נתן זך התעכבה עזה על השורה שלו: 

“זה לא נכון מה שאומרים- צער אינו משאיר סימנים !”

את הסימנים שהצער השאיר בי- אני שומרת לעצמי אמרה.

ביום שני אחה”צ באתי להיפרד מעזה. שכבה על מיטתה עצומת עיניים מתאמצת לשאוף עוד מעט אוויר. יום לאחר מכן כלה האוויר. עזה השתחררה מיסוריה ובאה למנוחתה האחרונה.

מודה לך עזה על תרומתך הגדולה לביה”ס, לחברה ולתרבות בית השיטה לאורך שנים.  רוצה להודות גם לדפנה גופר חברתה לכיתה שליוותה את עזה מדי יום ביומו בסובלנות ואהבה.   

נזכור את עזה במלוא עוזה ותרומתה. היי שלום חברה יקרה ונוחי במנוחה הנכונה. 

                     יהודית פלד  ‏01/02/2022

יהי זכרו ברוך