7.3.1943           13.2.2022

 

מוקי

 

 

מוקי, אח אהוב שלי

עדיין לא בשלה העת לספר על 77 שנותינו המשותפות, בהיותנו “הבנים של חנה ויוס”.

היום אני מבקש רק להודות לך, מוקי, אחי האהוב, על “חווית הפרדה” הייחודית והמרגשת, אותה הענקת לי בסוף דרכך.     

לפני חודש בדיוק, בביתם של אייבי ושולי, באתם, רותי ואתה והגיטרה, בחשש לא קטן אבל עם רצון גדול להיפגש ולשמוח, לאחר תקופה ארוכה של סגירות ועוצר מפגשים. ישבנו שם, קבוצה קטנה, של אוהבי גיטרה ושירים ויין טוב. אינני יודע מאין שאבת כוחות, זה היה ערב שלא ישכח ואני, כפי שביקשת אותי לאורך השנים,,, צמוד אליך כמעט רגל ברגל והשירה קולחת וחמה ונרגשת. השירים מהמקורות כיכבו כמובן בראש, “שיר המעלות”, “מזמור לדוד”, “מי האיש החפץ חיים” ועוד ועוד. עם בקבוק היין השני, מגיעים אלינו גם ביאליק וטשרניחובסקי, רחל ונעמי שמר, וילנסקי ואלתרמן, אורלנד וזעירא, וכולם כולם היו אתנו בערב המיוחד והקסום הזה. 

בסוף הערב, כשהתחבקנו לפרדה, לחשתי באזנך תודה גדולה וחמה.      זה היה ערב השירה האחרון אותו הובלת במלא יכולתך, במלא אהבתך הגדולה לשירת היחד.

ביום ראשון האחרון, באנו אליך יהודית ואני ושוב גיטרה ושירים ונגינת מפוחיות. אתה עם מפוחית הכפתור של מיכאל, חברך הטוב, ואני עם המז’ורית והמינורית שלי. התחלנו עם “רע טוב ידיד מצאת”, “תקעו כף לברית ניצחת”, “העולם חלון פתוח” ועוד שירים מימי ילדותנו העליזים.             עם סיום פרק המפוחיות, ביקשת את הגיטרה ושוב חזרנו אל השירים היפים מהמקורות, מתהילים משיר השירים, המחרוזת היפה והמרגשת המלווה אותנו לאורך השנים באהבה גדולה ועם הרבה דמעות.

כשסיימנו והתחבקנו לפרדה, לחשת לי “משה, עוד נמשיך ונשיר הרבה, כי את זה אנחנו הכי הכי אוהבים”. 

באותו יום ראשון, לפנות ערב, נשאתי אותך על כפיים ונכנסנו אל בית הפז, תחנת חייך האחרונה, ושוב פרדה… אמרתי לך שאני הולך לארוז תיק לטיול למדבר והזמנתי אותך לצאת אתי לטיול. השבת לי: “משה, אני מאד רוצה לצאת אבל לא מרשים לי”… מאותו רגע הבנתי שאני יוצא למדבר כאילו הפקדת בידיי שליחות, ממש כך. מוקי אחי אהובי, לווית אותי לאורך הטיול כי ידעתי שהמדבר הוא אהבתך הגדולה – המרחבים הפתוחים, הגבים המלאים מהגשם האחרון, האלות ושיטות המדבר, חלוקי הנחל מתחת לסוליות הנעלים והמצוקים הנישאים לגובה. הרי תמיד סיפרת על אהבתך הגדולה לשקט המדברי, לשקט החובק אותך מכל עבריך.

ובערב, בחניון הלילה, שוב אתה מולי ואיתי, עם הגיטרה והשירים ועם מעגל אוהבי הזמר העברי והשירה המחוברת לארץ היפה, הנפלאה שלנו, עם יורם טהרלב והגבעטרון ותחיה של רמי ידידך, שמנצחת על סדר השירה, ודמעות של געגוע שזולגות מעצמן, בסתר.

בתרמילי נשאתי אבן קטנה משדה הבולבוסים הסמוך להור ההר, שליד נחל צין, שתהיה מונחת למראשותיך וגם,,, כמה ענפי שיטה, שיביאו מעט צל ומרגוע מדברי למנוחתך.

מוקי אח אהוב שלי, תודה ענקית לך על כל שהענקת לי ועל כל שקבלתי ממך באהבה גדולה.

משה – אחיך הצעיר. 

מוק אחי היפה,

מלמטה למעלה אני מביטה בהערצה.

בכיתה ד’ קלעתי לך בול בפוני, במקלע ואבן. היית גוליית היפה ביותר בפורים, ואני דוד המלך. 

לימים, הייתה לך אהבה חדשה. קופה. כן קופה ונער.

 זו שכנה דרך קבע על כתפך. טיפלת בה בפינת החי של שבו, והיא החזירה לך אהבה. היא עשתה מעט בושות,  כי הייתה בת תחרות רצינית על אהבתך לבוטנים.

אחרי הקופה אספת את חביבה ודולי. שתי כלבות. אחת לבנה  קטנה ואחת גדולה שחורה. הוא חלק עם סבתא חנה את הגידול, היא האכילה והוא נהנה. וכשהתגייס העביר אל משה את האחריות לכלבות. אחת הגיעה בסוף אל יוחנן והשתתפה בצוות הרפת. הגדולה הגיעה לתיאטרון, ושיחקה במחזה “עזית הכלבה הצנחנית”.

אחד משיאי היופי היה כשאחי הגיע לשבת מהצבא.

דמיינו אותו לבוש לבן, בבגד הייצוגי, מתנשא לגובה, ואני בטוחה שהוא נסיך. רותי אפשרה לי ליהנות מעט, לפלוש לחריצי זמן להזדנב אחריהם, וכדי להרחיקני הרשו לי ללקק חלב מתוק משפורפרת עם צ’ צהלי.

עד איילות הרחקתי נדוד, שם על חוף הים ובין שבילי הקיבוץ זיהיתי את תחילתו של הסוף. סוף הקשר של חלק א’ בחיינו.

לא היה קל לשחרר. זה היה קשר מיוחד ואינטימי.

אך תמיד ידעתי שיהיה שם בשבילי כשאזדקק לו. תמיד. 

נראה לי שאחרי כל חגיי היין, על הדשאים, על חוף הים, בסוכה או באיזה מרתף, אחרי המופעים, החזרות  לשירי חגים ומועדים, צעדי הריקוד והנגינה עד כלות, היה זה דווקא טיול הפרידה למדבר שייזכר וילך איתי כצידה להמשך דרכי.

הבחורים הגו את הרעיון ואני נרשמתי לקבוצה המצומצמת. ידעתי. זה אירוע שהוא חד פעמי. צפיתי בו באחי היפה וראיתי אותו בכל הגוונים של הווייתו. מחובק עם סלעים וואדיות, עם צמחי המדבר ואבניו, נרטב בין גבי המים, קורן לאור הירח ששט מלא מעלינו, הכל נראה כמו סרט אחרון בסדרה מרתקת.

כששאל במה לעזור להכנות ארוחת הערב, ביקשתי שינעים את זמננו בנגינה ונשיר איתו.

הוא הנעים, אך הקושי ניכר, הזיכרון כבר מתחיל לתעתע, ובכל זאת היה זה אחי הגדול והיפה. שפרט וזימזם, או שרק אל המנגינות.

בניית האוהל הייתה כמו יצירת חייו. דבר אחרי דבר. על פי הסדר הנכון. חוט לחוט, יתד ליתד, ויריעה אחת  גדולה, המכילה את אחי המדברי המתמסר כפי שזכרתי מאז טיולנו יחד כשהדריך אותנו כבני נוער לנגב ולסיני. 

בבוקר הוא מזדקף ונמתח לכל אורכו. מודה לבורא על היופי וההוד אל מול הזריחה  העולה ובוהקת מכיוון ים המלח.

לאחרונה כשמילאנו את מבוקשו לצלם את הפסלים, האבנים והזיכרונות הגשמיים, הייתה הירידה למרתף, כניסה למערת אלדין. 

היו שם ניחוח מדברי, כלי עבודה מתכתיים, היה שם אויר רווי זיכרונות מעבר עשיר על שלל גווניו של מוק. הרדיו סירב להנעים, הקאמין שחימם עבר דירה, ואנו שוחחנו לנו שנינו על מה שהיה כאן, ועל מה שאפשר היה להיות. מילים ועיניים בורקות של עשייה עם הנאה עם חזון, עם מורשת ומסורת, עם טעימה ולגימה, ונוכחות כל כך מרשימה שהולכת ונמוגה בענני האבק. טיול כזה עוד לא היה. אמרת תמיד. שוב ושוב.

נעמת לי  אחי היפה. 

כזה שמבחוץ וכזה שמבפנים. 

אוהב כל כך. אהוב כל כך.

מסור שכזה. לתאנה. לגומה, לשביל. לאשה. לבית. לצליל ולגלי הים.

שוט לך בנעימים ברקיעים העליונים,

הלוואי הם דומים למדבר שאתה כל כך אוהב.

צביה אחותך

הושטתי לו כוסית

זה לא רק שמוקי לימד אותנו לשיר. מוקי לימד אותנו לאהוב את השירה.

ככה, במובן המילולי של הדבר, כאילו עבורו מדובר בסוג שליחות.

אצלנו זה התחיל בכיתה ב’. עוד לפני שהיה לנו מדריך מוקי עשה לנו, לכתת חבצלת, את ה”פעולה” הראשונה. 

ערב אחד הלכנו יחד עם מוקי לאחד מהלולים הקטנים שהיו מתחת למחסן של יודל. הדלקנו מדורה ועליה שמנו סיר של קפה, אולי תה, וישבנו במעגל. מוקי סיפר לנו את הצ’יזבט הראשון ואחר כך לימד אותנו את השיר “היו היו שני חברים”.

זה היה השיר הראשון שלנו סביב מדורה. אני זוכר את זה כאילו היה אתמול, יחד עם בני כיתת חבצלת – 22 ילדים בכיתה ב’, שעה 8 או 9 בערב באחת מסככות הלולים, שרים יחד עם מוקי והגיטרה.

שאלתי את עצמי, מי מלמד ילדים בכיתה ב’ שיר הלל לכוסית המשקה??? 

עצמי ענה לי שזה דווקא מאוד סמלי שהשיר הראשון שמוקי בחר ללמד אותנו היה “היו היו שני חברים”

השיר הלכאורה פשוט הזה טמן בחובו כל כך הרבה רמזים להמשך דרכנו, לדרכו שלו –  זהו שיר על פשטות, על חברים וחברות, שיר על רב טוראי וחייל פשוט, שיר על אחד מהם שנפל… שיר על הושטת יד (תחום נוסף שמוקי התמחה בו), וכמובן שיר על הכוסית, שדווקא אותה הוא כן לקח (במשך שנים רבות, עד שהתוודעתי לטיפה המרה, לא הבנתי למה דווקא את הכוס הוא לקח…). 

גם אחר כך, רבים מהמפגשים עם מוקי קשורים לאהבת השירה, לא אשכח איך ערב ערב במשך שבוע שלם אנחנו, נערים בני 14-16 יושבים סביב מדורה עם מוקי והגיטרה, בקור המקפיא של ההר הגבוה בסיני, שרים כמעט עד עלות השחר. וכמובן בחגים, בטיולים הרבים, על הדשאים, בסוכות ובחדרים…

לא אגזים אם אומר שלמוקי יש חלק גדול מאוד, אם לא הגדול ביותר, בהעברת המסורת של ערבי השירה בבית השיטה לדור שלנו במיוחד בתקופת נערותנו. 

מוקי לא רק שלימד אותנו שירים רבים, הוא בעיקר לימד אותנו לאהוב לשיר יחד. היום אני מבין שהוא לימד אותנו להתפלל.

המסורת הזו הפכה לחלק מרכזי מחיי שלי, ושל רבים מחבריי וחבריו של שחר, שיחד, זה לצד זה, אנו פוסעים במסע חיינו, כאחים. את האהבה הזו לשירה ולערבי השירה אנו מעבירים לילדינו, שגם הם נדבקו בחיידק. 

ואם תשאלו אותי, הכל התחיל שם בלול, 22 ילדים מכיתה ב’, חבצלת, עם הגיטרה ועם מוקי.

ואם נושיט לו כוסית, תודו שלא נתפלא אם הוא ישלח יד , וייקח אותה, ואחר כך יתלה את הגיטרה על הצוואר ויתחיל לנגן.

ככה נזכור אותך.

אמיר אשל

דברים שכתבו או אמרו חניכיו של מוקי

פרידה – אייל אגוזי

זהו? 

ככה הולכים? 

בלי חיבוק?  בלי סיפור? בלי פרידה ?

ומה עם כל מי שאוהב אותך ?

לא מתאים לך ככה.

או שבעצם כן 

וזה רק עוד שיעור אחרון ללמוד ממך 

איך לסיים דברים וללכת 

להישאר צרוב 

בלי להפוך לנטל 

כאילו אמרת הסתכלו מסביב 

תראו כמה יופי 

תשמחו 

אני לא חשוב 

אני כבר אינני

 

הרימון הכי טעים בארץ – ברק רפאלי

בחדר השינה של בני תלויה פיסת עץ מיוחדת – חרוצה משני הזמן, ומתולעים, מתנה שקיבל ממרדכי פלד, כרמז לכך שתמיד ניתן למצוא יופי בטבע ולמעשה תמיד ניתן למצוא יופי בכל דבר. 

לאחר שהסבים של בני מתו, הפגשתי את בני פשר עם כמה מאנשי בית השיטה, כדי לטעת בו אהבה למקום המיוחד הזה. 

את מרדכי פגשנו בגן צ’ופה. הגן הוא חלק מהמסורת המקומית, לצרור את נשמת המתים בצרור החיים על ידי גן או חורשה. בנימין צ’ופקביץ היה גיסו של מרדכי, אחד מתוך אחד עשר קורבנות הקיבוץ במלחמת יום כיפור. את הגן מפארים עצי תאנה על שום חיבתו של צ’ופה  לתאנים. בדרך כלל נהוג לאפשר לעצים בגן לגדול מעלה ולצדדים כדי להנות מהצל. מרדכי קטם את העצים על מנת שפירות התאנה יהיו נגישים לבאי הגן.

כשהגענו לגן, מרדכי כבר עבד במקום, חמוש בפק”ל המסגרים הייחודי שלו. מרדכי הוביל אותנו בין שבילי הגן על עץ רימון עירום מעלים: “הרימון הכי טעים בארץ”. 

וזה היה סיפורו:

כשמרדכי היה ילד, ליד בית השיטה היה כפר ערבי בשם מרסס. ותיקי הישוב זוכרים את מרסס ככפר עיון, אבל מרדכי הילד מצא שפה משותפת עם ילדי הכפר הערבים. במלחמת השחרור הכפר ננטש, שדרת צברים, מספר עצי פרי ואבני בזלת ענקיות נשארו כעדות אילמת לכפר שהיה. 

יום אחד קיבל מרדכי טלפון, מספר מצאצאי הכפר בקשו לבקר יחד איתו בכפרם הנטוש. הפגישה באדמות הכפר היתה צורבת עבור צאצאי הכפר. הבתים ממזמן כבר אינם, מרבית עצי הפרי קמלו, אפילו אבני הבזלת הגדולות נעלמו. בדיעבד התברר שהם נלקחו לנמל חיפה להקמת שובר גלים חדש. הצאצאים הבינו שגם הזיכרון של כפרם עומד להעלם – לא שריד לא יד ולא שם.

בעקבות אותה פגישה מרדכי חש שהוא צריך לעשות מעשה. הוא חזר למרסס ובין עצי הפרי העזובים הוא הבחין בעץ רימון, נושא פרי: הרימון הכי טעים בארץ.

 מרדכי זימר ייחור מהרימון. את הייחור שתל מכל המקומות דווקא בגן צ’ופה. כך, בתוך קודש הקודשים של זיכרון חייל שמסר את נפשו להגנת המדינה, נמצא גם מקום לזכר כפר ערבי נטוש. 

אני חושב על האיש שיכול להכיל את שני הסיפורים, את שני הזיכרונות, את שני הכאבים, ומבין שזו הייתה זכות ענקית להכיר אדם כמותו.

אבנר אשל

אני זוכר את מוקי מהתקופה ההיא בעיקר משעורי המלאכה. 

אחרי קותי שהשעור הראשון שלו נפתח ב- ״ קודם כל תלמדו על הפטיש ורק אחר כך תלמדו על המסמר״. אנחנו כבר קיבלנו את מוקי שלימד אותנו לשבב על מחרטה בעץ זית, להלחים ולחתוך באוטוגן , לרתך באלקטרודה ועוד מיני מלאכות. הרגישו שהוא פשוט אוהב את המקצוע שהוא מלמד ואוהב מאד מאד את הילדים שעומדים מולו. המון סבלנות וחיוך ליוו את השעורים. לאחד כמוני שהנושאים האלו היו רחוקים מלהיות תחומי החוזקה שלו, הגישה הזו הייתה מנחמת והכישלונות היצירתיים והטכניים שלי רוככו מאד על ידי מוקי. 

אני זוכר עד היום את ההסבר שלו לגבי המרחק של האלקטרודה מהחומר ( לילדים בני 13-14 ) – ״כמו נשיקה לאשה״ וכיווץ את השפתיים בחיוך והוסיף חצי קריצה. 

ככה – בפנים מחייכות תמיד ואהבה ואמפטיה כנה ואמיתית לאנשים סביבו. ככה אני זוכר אותו.

 

יותם ענתבי

עצוב מאוד. איש יחיד ומיוחד. רק לפני שבועיים נפגשנו ודיברנו. תמיד חיוך, תמיד לחיצת יד חמה. יחסר לכולם…

לימור פלג

מוקי הוא איש של אהבה, של מדבר, איש של אנשים. כל פעם נותן חיבוק ואומר מילה טובה. כל כך עצוב.. כמה אהבתי אותו.❤️

כרמית מזרחי אונר

מוקי 

בכל אחד מאיתנו יש קצת ממוקי

מהמדבר והמרחבים ומחוברת השירים

מילים של טעם וערך

מהשירה בציבור

ומהתרבות של

 בית השיטה.

הָעֵינַיִם הֵן עֵינֵי הַתְּכֵלֶת 

הַיָּדַיִם הֵן יְדֵּי הַפֶּלֶד 

הַנִּגּוּן נִגּוּן הַפֶּלֶא

תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי

 

הַגִּיטָרָה מְחַבֶּרֶת

אוֹר שָׁמַיִם וְרָתֵּכֶת 

יוֹרְדֵי יָם, אַדְמַת הָעֵמֶק

תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי 

 

הַדִּבּוּר בַּת-קוֹל צוֹחֶקֶת

אֵשׁ מִדְבָּר, כִּתָּה הוֹלֶכֶת

יָד רַכָּה חוֹצֶבֶת אֶבֶן 

תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי 

 

בְּתוֹכֵנוּ אַתָּה חַי 

אוֹהֲבִים אוֹתְךָ בְּלִי דַּי 

שִׁיר מַשְׁאִיר לָנוּ כְּשַׁי 

תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי

 

הָעֵינַיִם הֵן עֵינֵי הַתְּכֵלֶת 

הַיָּדַיִם הֵן יְדֵּי הַפֶּלֶד 

הַנִּגּוּן נִגּוּן שֶל חֶסֶד

תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי

(כתב דן פלד לכבודו של מוקי)

יהי זכרו ברוך

מורדכי (מוקי )פלד יליד 1943 הנו אומן וחרש ברזל אבן ועץ מנוער לאורך כל חייו.כבנם של יוס וחנה פלד הוא לא נח לרגע.מעט מעבודותיו לאורך השנים הציב בגינת ביתו ובסלון מגוריו.

האוסף של מוקי – ליקוטי דרכים כמה נפלא, נזדמנו לי ימים טובים לערוך ולהציג בחצר ביתנו ליקוטי דרכים, אותם אספתי במפגשיי עם הטבע. אוסף זה נותן ביטוי לאהבתי ותודתי ליפי העולם, וברצוני להעניק אהבה זו לחולפים על פני המוצגים. יותר מכול ברצוני להמחיש ולחזק את זיקתו ושותפותו של האדם ביקום ובקיימות ולהדגיש את רצונו העז לשמר פלא זה. מה משמעותו של יופי, אם אין מציגים אותו להנאת הכול”, (לאו בוסקליה בספרו “האהבה”). מייצגים אלה ועוד רבים אחרים ממחישים ומאפשרים נגישות אל נפלאות הבריאה, אל הגילוי העצמי. דבריי אלה ברצוני להקדיש להורי ,חנה ויוס ז”ל היקרים, לרעייתי ולילדיי האהובים ולמשפחתי הרחבה. למורי ורעי הזכור לטוב איש המדבר, איש החי והצומח ,שבתאי לוי – שבו ז”ל, שהרחיב את דעתי והאיר את עולמי בעודני נער. כל אלה תמכו ואפשרו לי להיות מי שאני וכך לראות את פני הדברים. פינה בנחל יישכר אותה עיצבו  מוקי ועובד דרור מרדכי פלד קיץ 2015

 

 

יהי זכרו ברוך