9.2.1964           10.2.2022

 

שי(שיקלה) ארנון

שי נולד בבית השיטה בחורף 1964 , ילד רביעי לזיווה ויובל ארנון, אח לגלי, איתי ועפרית. גדל והתבגר בקבוצת “גפן”. מילדות היה אהוב על כל סובביו, צעירים ומבוגרים.

שירת בשייטת 13 כצוללן, אחרי הצבא עבד בכותנה בהתאם למסורת המשפחתית. בשנת 1986 עזב את הקיבוץ וחי כעשר שנים באילת, בהתחלה כמדריך צלילה, אחר כך הקים והפעיל את הפאב-מסעדה  ב”דולפין ריף”, ובהמשך הקים מסעדה (“פדרו”) עם שותף קרוב. באילת ראה בית שני וחבריו שם היו רבים.

לאחר מספר שנים באמסטרדם הגיע לאי לסבוס ביוון ושם חי עד מותו לפתע ,יום לאחר יום הולדתו , בן 58 במותו. השאיר אותנו, משפחתו, וחבריו הרבים כואבים עד מאוד.

(כתב אחד מחבריו הטובים של שי).

שי חברינו אהוב ,רע נפשי.    מסע  החיים שלך עובר בארבעה מקומות .בית השיטה, השייטת ,אילת, והאי לסבוס . בכל אחד מהם, ולא חשוב מי היו האנשים סביבך או באיזו שפה הם דיברו – זרחת ,  ואנשים התקבצו סביבך . 

חזק ,חכם,אמיץ , מצחיק ,העצלן  הכי חרוץ בעולם, וכמו שאמרת לילדים תמיד ולא לשכוח…. יפה ועם בלורית שופעת.

לא יאומן כמה אנשים  צעירים בטוחים שאתה הדוד שלהם וכמה אנשים בכלל יודעים בוודאות שאתה האח האהוב שלהם. בפלומארי לסבוס אמרו  חבריך המקומיים  שאם היית מציג מועמדות בבחירות  -היית  יכול להיות בקלות ראש העיר.

אהבת בני אדם, היה לך את הכישרון לקרוא ולזהות במהירות את טיבם ואופיים,  ומחלת גם לאלו שלא היו בדיוק כוס התה שלך .

אהבת וטיפלת תמיד בבעלי חיים , אהבת את הטבע ואת הים.

ותמיד זה היה מפתיע ומענג מחדש כמה ידעת עליהם, ידיעות אינטימיות מפורטות על פריחות זריחות זרמים ספלולים דרכים גלים פקעות, רוח, עצים,עונות ,גידולים עמקים שבילים,מרחבים עננים.והים למעלה ומתחת.

אהבת ערים גדולות ואת כל מה שש להן להציע ,ובזמן ששהית בהן לקחת באהבה את כל מה שהן יכלו לתת לך.

כמאהב יצירתי של החיים למדת והתמחת כמקצוען  בבישול  לרמה של שף ,והיכולות  שלך  יצרו כל כך הרבה טעמים נפלאים והנאה למי שהיה סביבך. 

וכמו בכל עניין אחר אחר פשוט לא עשית מזה שום עניין ,הכל בנון שלנטיות ובצמצום האגו למידה כזו שלא תפריע לאף אחד אחר.שי רע נפשי בזמן שנשאר לנו כאן מתחת לשמיים נמשיך לאהוב ולזכור אותך. 

 

כתב זיו כספי חבר קרוב  מאוד של שי

בשם כל הקהל הענק הזה,החברים הרבים והמופלאים והמשפחה,ולמרות שלא קיבלתי את המנדט לדבר בשמם,

ובכן,בשם כולם,רציתי לומר לך תודה.

תודה על שאתה אתה.

תודה על שנתת לכל אחד מאיתנו את התחושה שאתה שלו.

תודה על שנגעת בכל אחד מאיתנו,

ותודה על שכה רבות השפעת על חיינו.

תודה על חכמה אינסופית.

תודה על טוב אלוהי.

תודה על חברות ורעות.

שי אהובנו,

איש הקונצנזוס,האיש האהוב בעולם ואשר אין אחד שפגש ולא התאהב,

ישבנו בשבת,חברים רבים,בני המחזור ועוד,חברויות של 40 שנה,

וניסינו,ללא הצלחה,להיזכר אם אי פעם רבנו,מי מאיתנו,איתך…

לא היה ולא נברא!

מלאך שומר שלנו,

הגורם המאזן בחיינו…

כולנו המומים,וללא מילים.

רגעים בהם אתה רוצה באמת להאמין באלוהים,

רק כדי להאמין שאכן אתה בסך הכל עברת לגן עדן.

אני לפחות מאמץ אמונה זו כי לא יכול להיות אחרת ולא יכול להיות שכך נעלמת לנו.

ואגב,מאמין שבזכות אמונה זו ותקווה זו תסלח לנו שלא קיימנו רצונך ,להשליך לים האהוב את אפרך.

זה היה קצר,קצר מדיי אהובי,קצר וכה עוצמתי.

כה רצינו עוד ,עוד מהכל.

עוד מלהיות איתך,

עוד מללמוד ממך

עוד מלהקשיב,להפליג,לבשל,לעשן…

לצלול,לצעוד ולטייל…

עוד,עוד הרבה,עוד ממך.

מתגעגע בטירוף ומבטיח לנסות תמיד לפעול כמו שלפחות אחשוב שהיית מצפה ..

אוהב עד השמיים!

 

כתב זיו ארנון הבן של קרן וגלי

 

דוד שי,

ברור לי שכשנפרדים ממך, צריך לכתוב משהו אופטימי, משהו מצחיק, אבל תסלח לי, אני פשוט לא מצליח.

תמיד הרגשתי בלב משהו מיוחד אליך – אתה הצעיר ביותר בדור המבוגרים שבמשפחה, ואני המבוגר שבדור הצעירים. לא להאמין כמה עצב יש בלב, על מי שהעיניים ראו כה מעט.

כמה עצב יש, על הדוד הג’ינג’י, הצעיר הנצחי, עם הלב הענק, עם הצחוק, עם אהבת האדם והחיים.

אפילו בפעם שעמדנו במקום הזה ממש, בלוויה של סבא יובל, עמדת בכניסה נרגש, צוחק, מחבק את כולם, מספר סיפורים, עד שהערתי לך שלדעתי התבלבלת באירוע. 

כי כזה היית דוד, גם ברגע העצוב ביותר – מחייך, צוחק, אופטימי, אוהב את האדם ואוהב את החיים.  (לא נשכח כמובן את הפאנץ’ האלמותי לפני שהקראת קדיש: “גם אנחנו הכנו משהו קצר, בארמית”).

דוד שי, 

רק אתה יכולת לגעת בכל-כך הרבה אנשים, בכל-כך הרבה לבבות. 

למרות המרחק, תמיד היית כל-כך קרוב, אתה היית הדבק של המשפחה הזאת ואני מבטיח שננסה לקיים את זה גם בלעדיך.

תודה על כל-כך הרבה זכרונות מופלאים:

 על הנסיעות לאילת, על הימים בלסבוס, על המפגשים המשפחתיים שישארו תמיד.

תודה על שלימדת אותי לבשל, ולאהוב אוכל.

תודה על טוטנהאם – כי להיות אוהד הפועל זה לא לסבול מספיק.

תודה על הנעליים הורודות שקנית לי לבר-מצווה כי חשבת שהן חומות. (לשי היה עיוורון צבעים קל שזו תופעת לוואי המתועדת היחידה שלו).

הייתה  לך את ההסתכלות האופטימית על החיים, בלי פחד, ובקצב שלך, האיטי והמחייך תמיד (אם כי בגלגול אחר כשהיינו צעירים והתעוררתי אצלך בשעת צהריים אמרת לי שלידי, לראשונה בחייך אתה חש היפר-אקטיבי, אז שאני אשאר הרבה).

אני תמיד אזכור אותך עם ים כחול ברקע וחיוך על הפנים,

אך שמח שסוגרים את מעגל חייך פה – באדמה הזאת, בנופים האלה, באוויר הזה, בעמק הזה, שהם חלק ממה, וממי שאנחנו.

אוהב אותך דוד. 

כתבה עפרית האחות של שי

במטוס מדנמרק לארץ, אחרי הבשורה הבלתי אפשרית על מותך כך לפתע, אני מנסה לדלות רגעי זכרון ילדות של שנינו , במעט רגעי המשפחה בקיבוץ של פעם. שנתיים ויום בדיוק ביננו. . כשהגעתי הביתה חיפשתי את התמונות באלבום הילדות שלי, לחבר את פירורי הזיכרון למשהו שלם יותר. 

מול הקיוסק בחוף הים הסודי ליד המבצר בעתלית, שדות הכותנה של העמק בכל שלביה, איך לא, נסיעה עם ההורים לאילת.  הכל עובר חביבי בראשית דרכם, ההופעה הכי שווה בעיר, אמא שלנו שלמדה אז בתל אביב, לקחה אותנו ליום כיף , והיספקנו באותו יום גם את מה שאתה רצית לעשות. ככה זה הייה  איתה גם וגם.

לחדר של ההורים היו עולים דרך ארבע מדרגות ומתחת למדרגות הייתה  גינת סיגליות. פעם רבנו ‘ואני דחפתי אותך מהמדרגות לגינה, בנס לא נפצעת, מזל שהאדמה היתה רכה. לא שכחת לי את האירוע הזה, ועכשיו אני חושבת על זה שלא החזרת לי באותו רגע כמו שקורה בדרך כלל בריב של אחים.  והייתה דנסי שהבאנו מהדודים מתל יוסף, רואים אותה מדי פעם בתמונות, הגידול היה על שנינו אבל בעיקר אתה.

בשבעה של אבא צחקתי עד דמעות מסיפורי הילדות שלך שאני לא זכרתי. הם לא היו מצחיקים  דווקא אבל אתה הצלחת לעשות אותם כאלה. 

מאז שהכרתי את אורי היינו שלושתנו  ואחר כך עם הילדים , את כל תחנות החיים עברנו איתך, ובכל מקום הכרנו גם כמובן את החברים שאיתך- צבא, אילת, הולנד, לסבוס. שנתיים ויום, הבכי לא עוזב, הגעגועים , והכאב, רציתי עוד.

בשנים האחרונות לסבוס הפך למקום האהוב עלינו בזכותך כמובן,  וגם אם לפעמים הזמן בין המפגשים ביננו היה ארוך, ידענו שאתה באי היווני, ומתי שיתאפשר נבוא. וכמה תכניות עוד היו לנו.

“הבנתי. תנוחי ” הייתה ההודעה האחרונה ששלחת לי, ביום רביעי.

שנתיים ויום וכרגע בעיקר עצב.

בן 58 במותו

יהי זכרו ברוך

 

 

 

 

יהי זכרו ברוך