11.10.1936        16.8.2022

  מרדכי (מוני) מרוז נולד ב-1936 בתל-אביב להוריו רבקה ואברהם רוזנבלום. אח בכור לעודד ולאביבה. בן 15 הגיע לבית-השיטה עם קבוצת חניכי תנועת המחנות-העולים והצטרף לכתת “אורן”.

  ב-1954 התגייס לשירות צבאי בגדוד הצנחנים 890 ואיתו נטל חלק בפעולות הגמול. במבצע קדש צנח ולחם עם הגדוד במיתלה .

  עם השחרור שב לבית-השיטה וב- 1957נישא לרחל כהן ביתם של שרקה ואריה כהן, בת כתתו. לשניים נולדו כאן חמשת ילדיהם: עובד, שרון, ליאור , גור וכרמל.

   עם נחום שריג הקים את עדר הבקר . מאוחר יותר הפליג כעובד על אוניות הקיבוץ-המאוחד, ריכז את חדר-האוכל, עבד בזיתיה כנהג משאית ותחזוקן, עבר לעבוד בחרושת-מתכת וריכז את הנגריה. 

  ב-1982 ייסד את המגמה לתקשורת חזותית , בבית-הספר לעיצוב גרפי “גורן”, במכללת עמק יזרעאל, וניהל אותה בלמעלה מ-20 שנה.

  מוני שהיה אוטודידקט רכש במו ידיו ורוחו מיומנות אמנותית רחבה בזכות כשרון יוצא דופן ונחישות והיה יוצר במגוון תחומים. כך בצילום, בקולנוע, בציור, ברישום, בהדפס משי, בפיסול ובאיור. 

  למוני ששפע הומור וכריזמה היה מקום בולט בחיי התרבות של הקיבוץ החל בחלקו כמייסד וכמתופף של תזמורת בית-השיטה וביצירת תפאורות, וכך בבימוי ובמשחק, בכתיבת מערכונים, בהנחיית אירועים ובערבי השירה ובהילולות ה”שיכורים”.  

עם השנים התווספו לחוג המשפחה 13 נכדים .

    את השינוי שעבר הקיבוץ בשנים 1998-2000 התקשה מוני לקבל ונאבק כנגד מוביליו “ללא כפפות”, ואף הפיק לשם כך במשך חודשים  שבועון מחתרתי, “קיבוץ לשום מקום”. עם הזמן קיבל עליו את תכתיבי המציאות ובמשך השנים האחרונות דאג לברך את חברי הקיבוץ בפייסבוק בימי הולדת, בשמחות ואף בימי עצבות תוך שהוא מאייר את הפורטרטים בחיוך של קריקטוריסט .

 בן 86 היה במותו,

יהי זכרו ברוך.   

מאחורי כל זה מסתתרת אהבה גדולה

אנחנו נפרדים ממוני חבר יקר שהיה מאוד נוכח בחיינו לאורך השנים.
עבורי מוני הוא שכן קרוב, שהיה לפעמים יריב והפך לידיד אהוב עם תנודות הקשרים
לאורך השנים.

שנים רבות, הזכיר לנו מוני, בכל הזדמנות, שהוא ;ילד חוץ ,באומרו –
לאורך כל שנותי כאן לא זכיתי לשאת בגאון בערב הסדר את הקלשון לצלילי
וקצרתם….

נקודת התצפית של ילד חוץ;, איפשרה למוני לראות דברים אחרת ולערער על
הנורמות הקיבוציות, לפעמים בבוטות וחדות ותמיד בשנינות שהעלתה חיוך על חכמי
החלם שאנו.

אני מודה, כמי שייצגה את; הממסד; לפני שלושים שנה, שידעתי אש ידעתי רעם
בקשרי עם מוני ולפעמים התקשיתי לעכל את הסגנון הבוטה ולחימתו הלוהטת כנגד
דפוסי החיים הנוקשים בהם האמנו. במבט בוגר לאחור אני מבינה ומעריכה את
עמידתו הנחרצת והבלתי מתפשרת על דעותיו ומרגישה שנוכחותו הפרתה את
המתרחש כאן.
כידוע לנו, למרות התווית של ילד חוץ היה מוני מאוד נחוץ- תמיד בקדמת הבמה,
כתב, ביים, שיחק, הוביל והנחה בחגים, אירועים ומסיבות, הפתיע, הצחיק, וריתק
בסיפורים שלמרות ששמענו אותם שוב ושוב, גלגלו אותנו מצחוק בגרסאות המשתנות
והמתפתחות.

ביום ההולדת ה- 80 לבית השיטה כשהציג מוני את תערוכתו-;בטיפול
דיוקנאות של חברינו ,התגלה פן חדש של מוני רך ומפויס וניתן היה לחוש שמאחורי
הזעם של פעם מסתתר מאהב גדול של בית השיטה. מוני ראה את הפנים של כל
אחת ואחד והדגיש מאפיין כמו- הקמטים והכתמים, הבגד, המבע, החיוך, השובבות,
או החפץ -משקפים, טוסטוס, מחרוזת, ספר, מברג, שמלה. את הכל קלט מבטו
העמוק והאוהב לכל אנשי המקום.

מדי יום יצא עם רחל להליכה וכשהתקשה עברו לקלנועית הקטנה, סובבים בנחת
ברחבי המשק ובכביש ההיקפי. הבטתי בהם וחשבתי על הקשר ארוך השנים ועל רחל
האישה המסורה והנאמנה שלצידו, תמיד בשקט, במבט חכם, מכיר, יודע, משכך
ומרגיע, וחשבתי מה היה מוני בלי רחל… (כמו שביאליק שר בערב כי אצא – אל משעול
הקמה – ורחל אין עמי- אין עמי הנשמה).

רחל ומוני הקפידו לאורך כל השנים לבקר בנאמנות את חבריהם בבית הפז.
לפני כמה חודשים, נפגשנו בבית הפז, מוני הביט בי ואמר ברצינות- ;יהודית תבטיחי
לי שכשאהיה פה תבואי לבקר אותי. זה נראה לי רחוק, אבל הבטחתי.

לפני שבועיים כשביקרתיו בבית הפז  מוני התקשה לדבר ולפקוח את עיניו והתאמץ לחייך.
ליטפתי את מצחו ולשאלתי מה אתה מבקש ? ענה:
– אני לא רוצה להיות בשר תותחים שעושים עליו ניסיונות, רוצה הביתה. רוצה
שקט.
הבטתי במוני הלוחם ובדרכי הביתה דומעת אמרתי בליבי-
מוני אתה יכול לנוח / תשים את השיריון בתוך תיבה / יש כל כך הרבה טחנות רוח….
והמשכתי לדבר אליו ולהודות לו-
תודה לילד החוץ שהיית, הילד שהעז לשבת על השפיץ של הגג במסיבת השיכורים
לצחוק ולהצחיק, תודה על שהעזת לטפס על עץ האורן הגבוה, לצלם את הלווית ה- 11
ולהשאיר לנו עדות מצמררת. תודה שיכולת להגיד את הדברים שבבטן בגלוי
ובנחרצות ולשקף לנו דברים שנוח היה לא לראות, תודה שהבאת לבית השיטה את
הארומה הסוערת והסוחפת שלך, את המר החריף, החמוץ והמתוק. תודה על אהבתך
למקום ועל חלקך העצום בתרבות המקום, כי באמת רק ילד חוץ יכול היה להעז
לעשות דברים כאלה.

כששב מוני הביתה – לבית הפז, קיבל טיפול מסור חם ואוהב ומצא מנוח כפי שביקש.
נפרד בשקט ובהשלמה, ללא טינה ותלונה מחייו השוקקים.

נפרד מבני משפחתו ומחבריו הרבים באצילות ובמודעות, רגוע ומתמסר.

מוני מצטרף עתה לדממה הדקה, בא אל המנוחה הנכונה, חובר לחבריו הרבים
שהלכו לעולמם, שב אל אימא אדמה המחבקת אותו בנשימה חמה ושב הביתה
למרחבי- יה.
ואנחנו כאן – בני המשפחה האוהבת והחברים הרבים, מלווים, עוטפים, מחבקים
ומודים על חלקו הרב ברקמת החיים של בית השיטה.
נוח בשלום חבר יקר ואהוב.

יהודית פלד

יהי זכרו ברוך