.

  .17.12.1940          25.12.2022

 

  עוזי אילת נולד ב-17 בדצמבר 1940 בבית-השיטה בן לשושנה ואברהם ואח לראובן, בנה של רות פרסנר, ולרמי, למיכל ולאלון. עם כתת “איילה” עשה את ימי נעוריו עד תום שנות בית-הספר ובלט בכושר מנהיגותו. כנער חבר לצוות הצאן ונקשר לעבודת אדמה כשהוא מאמץ את ערכי דור הוריו בקיבוץ.

  טרם הגיוס לצבא יצאו עוזי ובני כתתו לשנת עבודה בקיבוץ בית-גוברין , וסייעו לקיבוץ ספר זה להבטיח את קיומו. עוזי היה שם לעובד משמעותי בדיר הצאן. 

   בשירותו הצבאי היה לקצין צנחנים בגדוד 890 ובשירות המילואים המשיך במסלול הפיקודי. במלחמת ששת-הימים  לחם כמפקד פלוגה בגדוד 71 בחטיבה 55 בכיבוש מזרח ירושלים והעיר העתיקה. במלחמת ההתשה וימי המרדפים שימש קצין מבצעים בחטיבת הבקעה. במלחמת יום-הכיפורים היה בין ראשוני צולחי התעלה כסגן מפקד גדוד 71. תוך הקרבות התבשר את בשורת האיוב על נפילת אלון אחיו. נאמן לדבקותו בתפקידו ובשליחותו המשיך להיות עם לוחמיו פיקודיו ורק עם שוך הקרבות שב לבית הוריו המבכים את בנם.  מאוחר יותר התמנה למפקד גדוד 71  ובמלחמת לבנון הראשונה  שימש סמח”ט 55. נחוש ואמיץ היה כדרכו מאז בהוליכו אחריו את חייליו.

   עם שחרורו משירות סדיר וקבע נישא עוזי לחברת הילדות שלו, חנה כהן, בת כתת “דרור”.  השניים נישאו, הקימו בית משפחה וכאן נולדו להם חמשת ילדיהם: אסף, גלי, תומר, דרור ועומרי. חמשה עשר נכדים העמידו להם ילדיהם. שבט גדול וגאה.

  עוזי, איש קיבוץ בכל מאודו, היה למרכז ענף הכותנה, והמשיך כמרכז המשק. לאחר כעשור של ניהול מנפטת הכותנה במפעלים האזוריים עמק בית-שאן נבחר למזכיר הקיבוץ ערב תהליך השינוי העמוק שעבר הקיבוץ. בין נאמנותו לחיי השיתוף לבין הכרתו בהכרח לשנות באורחות חיי הקיבוץ ניווט עוזי את מהלכי הקיבוץ במבט מפוקח וגם חרד ורגיש. בתום שירות  כבד אחריות זה נטל עליו את ניהול ענף הבקר לבשר. ענף בו גידל וטיפח לידו בני הדור השלישי של הקיבוץ. 

  עם חנה חבר עוזי לחבורת ידידים חובבי טיול שסרקה את הארץ לאורכה ולרוחבה והפליגה גם לארצות רחוקות.

  בשנה האחרונה נאבק עוזי עם מחלה ממארת תוך שהוא זוכה לתמיכת חבריו מוקיריו ומעריציו הרבים, עד שלא היה יכול לה.

  בן 82 היה במותו. יהי זכרו ברוך.

 

אבינו, של חמישה בנים ואמא אחת ומשפחה ענפה שגדלה לגיסות ונכדים ונכדות 

איש הקיבוץ

איש הארץ הזו

אבא של מסלול חיים רב פעלים של עשייה, לחימה, הנהגה. 

אבא של נעלי צנחנים אדומות שממתינות בכניסה לבית ליום פקודה, והרבה מילואים ומספיק מלחמות וקרבות. 

של בגדי עבודה כחולים בכותנה, ששולט בקטפת האדומה ובמערך הקטיף ביד רמה, שבעקבותיו כולנו הולכים לעבוד בענף הכותנה ממתי שרק אפשר היה.

של עבודה סביב השעון במנפטה וסיורים כייפים לכיתה, וימי הולדת בין ערמות הכותנה.

של הובלת הקיבוץ כמזכיר בתקופת שינויים דרמטית, שלא חושש להוביל ולהנהיג גם “נגד הזרם”.

של מגפי בוקרים עם צחנת פרות הבקר, של העברות עדר בקר ובניית גדרות במרעה עם פטיש 5 או 8, עוצמתי ומדויק גם הרבה אחרי גיל שישים.

אבא עם סולם ערכים מאוד ברור ולפעמים קצת נוקשה, מחלק ומזהה בדייקנות והחלטיות את ה״טובים״ ו״הרעים״

אבא איש של עבודה קשה, חריצות, משמעת עצמית, דוגמה אישית ודרישה מהזולת ומאיתנו ״ללא פחות״. תכונות “אילתיות” שאנחנו גוררים בגאווה.

אבא שמדגים לנו הלכה למעשה האפשרות לדו קיום בארץ הזו עם חברויות רבות וביקורי כבוד בכפרים הערבים בסביבה בהם זכינו להכיר תרבות אחרת ושותפות מבוססת אמון.

אבא שלנו שלרוב לא מרבה במילים, שמעדיף ההקשבה, שמשנן לנו ״שנולדנו עם שתי אוזניים ופה אחד״ או “הרי השיניים נועדו לעצור את הלשון” שיעורי ביולוגיה ומדעי התנהגות בתמצית. 

אבא שבמבט יחיד או משפט אחד מספיק לתת כיוון, לחנך. 

אבא שמתקשרים אליו כשצריך עצה טובה ותמיד יודע לחזק ולתמוך. 

אבא שכשהוא סופסוף מדבר כולם שותקים ומקשיבים.

אבא שכשנכנסים איתו לים סוער״ אפשר להיות סמוכים ובטוחים – הרבה חוויות היו לנו בבילויי שבת בחוף הים שהיה הזמן האולטימטיבי שבו היית רק שלנו. עם יד שמאל מוצקה במטקות, עם אבטיחים שאתה פותח “כמו פעם”, ותפישת גלים (על הבטן כמובן), והכל תוך הקפדה על תסרוקת ה’מלווה’ שלא תתפזר בתוך המהומה.

אבא שיחד עם אמא ובעקבות אמא חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה איתנו ובלעדינו, מלמדים אותנו לאהוב כל פרח, נחל, הר ואנדרטה. וכשגדלו מעט ושיחררו אותנו יצאו לכבוש את העולם בתאבון לא נגמר עם מעגלי חברים ישנם וחדשים.

אבא שהוא כבר סבא – ועם כל נכד ונכדה לאורך השנים מסיר עוד קליפה מהשריון, מתרכך קצת, נפתח קצת.

אבינו –
סיפורך הושלם – אתה יכול להיות גאה במה שנתת לנו, באיך שהיית שותף לעצב אותנו למה שאנחנו
בשבט שהקמת עם אמא, ב-15 נכדים ונכדות, במצפן שנתת לנו לנווט בחיים האלו ושאותו אנו מעבירים לדור הבא
נוח על משכבך בשלום

מחמשת בניך....

אבינו – 

סיפורך הושלם – אתה יכול להיות גאה במה שנתת לנו, באיך שהיית שותף לעצב אותנו למה שאנחנו

בשבט שהקמת עם אמא, ב-15 נכדים ונכדות,

במצפן שנתת לנו לנווט בחיים האלו ושאותו אנו מעבירים לדור הבא

אבא של שדה, של חריש, של קטיף כותנה ומנפטה.

אבא של אהבת הארץ והאדמה. 

אבא חרוץ, דוגמה לעבודה קשה.

אבא שבין השאר לימד אותי לרכוב על סוס ולהעביר עדר בקר.

אבא של צבא ומילואים. אבא קרבי, חזק, גיבור.

אבא חבר טוב שלא משאיר אף אחד מאחור.

אבא מנהיג, חכם, תמיד מוביל. בשקט. בצנעה. בדוגמה אישית.

אבא שבלי הרבה מילים  נתן לנו את החופש לבחור  ותמיד תמך בכל החלטה.

אבא עקשן שלימד להבחין בין עיקר לתפל. שלימד להקשיב לפני שמדברים כי הרי השיניים נועדו לעצור את הלשון.

אבא שאצלו זמן זה זמן ומילה זו מילה ולא צריך להגיד יותר מפעם אחת או להזכיר.

אבא שאפשר לסמוך עליו בעינים עצומות, שמסמן בעיניים שהכל טוב ואם לא אז שיהיה טוב. 

אבא שלא מכביר במילים, אלא אם יש קהל שמקשיב ואז זה כבר הופך לנאום.

אבא נמוך קומה ומוצק וכל כך חזק אבל עם לב רך ואישיות כובשת.

אבא עם הכתב הכי יפה בעולם. ממך אימצתי את העי”ן ששונה מכולם.

אבא שמיעט להגיד שהוא אוהב אבל תמיד הרגשתי את זה מכל הלב.

הגיע הזמן להיפרד…  תודה על הזכות להיות איתך בתקופה האחרונה שבה הסרת מעליך את כל המגננות ואיפשרת לנו להעניק לך.

עברה עלינו תקופה שאצרה בתוכה חווית חיים שלמים ואני אסיר תודה על כך. תודה שהיית לי אב ומצפן, חם אוהב ויקר לדידה וסבא אהוב לילדי.  תודה על הכל. אני אוהב אותך. זכיתי

עומרי

 

עוזי אבא, סבא ובעיקר חבר שלנו, את עוזי תמיד נזכור כאיש אוהב( בתנאים שלו כמובן…) עוזי שמביא אותי לחדר לידה ( לא לפני ששם מגבת) עוזי וחנה שלימדתם אותנו, את יאלי ודין אהבת הארץ דרך טיולים מדהימים כל שנה בקיץ, וים, ופירות הכי משובחים והומור קיבוצי, ועוד ועוד ועוד . 

עוזי שמגיע גם לניו יורק” במקרה ללידה של דין”. 

כל כך הרבה זיכרונות יפים וטובים ופתאום הגיעה הזיקנה שכל כך לא שייכת אליך,

ואחריה המחלה הקשה שתפסה אותך בכל מקום אפשרי. בעיניך ראיתי את הרצון לחיות עוד קצת.  

עוזי שלנו הגיע הסוף לסבל. 

חנה אדירה שכמותך נתת לעוזי את כל מה שיכולת ויותר.

עוזי זכה למשפחה גדולה ומדהימה לראות את כל השבט המפואר שלכם מחבק ללא הפסקה זו מתנה אדירה שעוזי זכה לקבל.

אוהבים אותכם כואבים איתכם וכבר מתגעגעים.

נכדתך יפעת עפרוני

כשעוזי הבין שזמנו על פני האדמה – מתקצר, ביקש לחגוג לו יום הולדת 82 עם חבריו משנות הצבא ומתקופות שונות בחייו  וכמובן עם המשחה הרחבה. וכך נפגשנו בשבת לפני שבוע. זו הייתה מסיבת סיום בה עוזי ישב דרוך וקשוב ומדי פעם ניגב דמעה.  

אקרא חלק מדברי באירוע זה:

“מביטה במשפחתך ובחברים והאוהבים הנאספים כאן וחושבת כמה הרבה חיים מקופלים בחיים אחד ואיך אפשר לכווץ את תולדות הזמן לדף קטן.  

נולדת ב- 1940 בפתחה של המלחמה האיומה וכמו רבים מילדי התקופה קיבלת שם ישראלי מאוד עוזי– שם שחייב אותך להיות כל הזמן חזק ואיתן. ואכן מימשת את העוז בכל דרכיך- כבן בכור התומך את ההורים שידעו את כאב השכול, בעבודות שדה, בחברה וכמפקד שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות. 

קשרי המשפחות שלנו התחילו בימים הרחוקים ההם בחברות שבין אימך שושנה וחנה אימו של משה. הדס בת כיתתך כאחות בוגרת לך, מוקי ורמי ז”ל, צביה ואלון. הקשר בין שושנה והדס הכואבות לאחר מלחמת יום כיפור את אלון וצ’ופה, הקשר שלך עם משה בשדות הכותנה ובשדות הקרב והקשר שלנו עם רעייתך חנה היקרה שטיפלה באהבה בבנינו. משפחה קרובה ויקרה לנו.

מביטה בחבריך משדות הקרב, וחושבת – “איך עברו הזמנים בשדותינו, ואיך הרעות נותרה אפורה עקשנית ושותקת מאז לילות האימה הגדולים“… ומלאת הערכה להתמדה שלך ושל חנה בשמירת הקשר עם החברים במפגשים של סיפורים, בדיחות, כזבים  

גיל שמונים המכונה “גבורות” – מכוון אותנו לגבורות אחרות מאלה של שדות הקרב – 

גבורות קטנות של יום חולין שעיקרן לקום בבוקר, לחלץ את הגב התפוס, לחוש את האיברים שעדיין נענים לרצוני, להודות על קרן אור, ציוצי הצפרים, ביקורי הבנים, חיוך של נכדים, ליטוף האישה, טיול במרחבי השדות – פרטים קטנים שמעניקים את הטעם גם כשנדמה שהטעם תם. 

זהו גיל בו אנו עומדים בנקודת תצפית גבוהה, בה ניתן להביט בסיפוק ובפיוס על מה שהיה ומה שנהיה, להתענג ברכות ונינוחות  על המשפחה שהיא היא העוגן והמעגן. לשאוף את חמצן הנכדים המביאים לעולמנו את מילות הקסם  “סבא וסבתוש” ולחוש איך חמימות משפחה העוטפת ומחבקת.

בסיום יומהולדתו אמר לנו עוזי בפיקחון ועיצבון: 

“הדבר הזה (יום ההולדת), נולד כשכבר רואים את הקצה השני. ראו פה את כל מסכת חיי, מתחילת דרכי כתינוק ועד הצרידות המתפשרת והלא מתפשרת של עכשיו. אני בוחר את המילים מפני שאני לא יודע בדיוק במה להתחיל ובמה לגמור, עם כל הפרחחות של הילדות ועד כל השלבים. קפיצות עצומות.”

ואכן בשבועות האחרונים ראה עוזי את הקצה – המחלה הגבילה, הכאיבה, וצימצמה את יכולות התנועה. עוזי חיפש את התנוחה הנכונה ואת המילה המדייקת את הרגשתו. 

זה היה עבורו זמן לקבלה, התרככות, ליטוף, חיבוק נישוק  ודמעות. במקום חגורת ההגנה הייתה שמיכת פליז חמימה, והתענגות עם הילדים והנכדים, אמירת מילות תודה  המון המון הערכה לאשת החיל- האחת והיחידה, חנה שטיפלה בו בנאמנות  יחד עם חמשת הבנים המופלאים שנענו ללא הפוגה בוקר וערב לכל בקשה.

“כבר השעה מאוחרת אך מעגל לא נחתם מנורה ואש מבוערת מאירות שוליו של ים“, כך שורר אלתרמן ב”שיר הסיום” שלו וכך אנו חשים כעת בעת שמעגל חייו נחתם – 

מודים לעוזי על טביעת אצבעותיו בכברת הארץ הקטנה ועל מנגינת חייו הנשארת איתנו.

מביטה בכם משפחה מיוחדת – מודה לכם על הטיפול המסור יום ולילה, על התמיכה ועל  הרכות והאהבה בה עטפתם את אבא עוזי ואפשרתם לו לצאת מכאן מפוייס  למנוחתו האחרונה  באדמה שכה אהב…

נוח בשלום חבר יקר שלנו. 

יהודית פלד.

יהי זכרו ברוך