21.5.1950               21.3.2024

שלמה גלר

שלמה נולד ברומניה אחרי אחיו אנדי שגדול ממנו בחמש שנים. הם גרו בעיירה קטנטונת, ווסלאווי. שלמה זוכר את השוק ובו חנות שבה הם קנו לחם. הוא היה קונה חצי כיכר לחם עגולה, לחם שחור, ואז חותכים אותה לפרוסות ממש עבות, ככה אכלו אותו. למוכר הייתה רשימה של כל הקונים הקבועים והוא הכיר אותם אישית ושמר להם לחם. בחגים ושבתות אמו הכינה חלות בבית. בבית חגגו את כל החגים, פסח עם המצות והקניידלאך וגם ממליגה מקמח תירס (כשר), סופגניות בחנוכה. אוזני המן בפורים נראו אחרת, “כוכב” בצק עם מילוי של רחת לוקום.  

בוואסלאווי הוא הלך לגן, ובגיל שבע, כמו כולם, לכיתה א’. 

שלמה זוכר שבכיתה ו’ כל הילדים קיבלו עניבה אדומה של “הקומוניסטים הצעירים”, והוא לא קיבל כי היה יהודי, וזאת למרות שהציונים שלו היו הטובים ביותר בכיתה. אמרו לו, תקבל אחר כך. ובאמת חודשיים אחרי זה עשו לו טקס פרטי ונתנו גם לו עניבה אדומה…

כיהודים, הם הרגישו את ההפרדה, לא הרגישו בבית, היה לא בטוח. בלימודים פסלו לך את האפשרות לעשות בגרות כדי שלא תוכל להגיע לאוניברסיטה על חשבון המדינה. אלה היו הסיבות להחלטה לעלות לארץ.

כדי לקבל אישור יציאה מרומניה היה על המשפחה להעביר ניירת ותעודות לרשויות. שבע או שמונה שנים התעודות “נחו” שם. ופתאום בוקר אחד, כשהיה שלמה בן 13 בערך, הגיע שוטר והודיע למשפחה – קיבלתם אישור לעזוב את רומניה! עם זאת, כדי לצאת, היה עליהם לשלם עבור וויתור על האזרחות הרומנית. המשמעות הייתה, למשל, שצריך גם לשלם רטרואקטיבית את שכר הלימוד של אנדי, אחיו, שלמד חשמל בבית ספר מקצועי. הוא היה בן שמונה עשרה.

המשפחה התחילה להתכונן לעליה: מכירת ריהוט וציוד, וקנייה של פריטים שונים, ביגוד, מצעים, מגבות, כלי מטבח. כילד בן 13, הוא לא כל כך הבין למה מוכרים, למה קונים. הם הגיעו לארץ עם מטען של 250 קילו, רכוש מכל הסוגים, ארוז בתוך ארגז עץ ענקי.

המשפחה עלתה לישראל באוקטובר 1963. בשדה התעופה לוד העלו אותם על מונית ונשלחו – לא ידעו לאן. לנהג אמרו – גבעת המורה. בחמש בבוקר הגיעו לבניין בן ארבע קומות, שיכנו אותם בקומה ראשונה על מזרונים. זה היה המפגש הראשון עם ישראל. 

בהמשך הם קיבלו דירה בבית חדש, אבא התחיל לעבוד, ואילו שלמה הלך לבית ספר בגבעת המורה. אחרי חודשיים אבא הבין שככה שלמה לא ילמד  עברית וביקש שילך לאולפן של עליית הנוער. היפנו אותו לבית השיטה. בינואר 64 הגיע שלמה לבית השיטה, והצטרף לקבוצה של עליית הנוער, קבוצת “גלבוע” (1), עם רות אלון, שם התחיל ללמוד עברית. 

בקבוצה הוא היה כמו כולם. די מהר נוצרו קשרים בעיקר כי הייתה להם שפה לתקשר. הכל היה מוזר, הכביסה במכבסה וזה שקיבלת בגדים מכובסים ומגוהצים. האכילה המשותפת – לא הבישול של אמא “אני זוכר: צלחת עם חמש פרוסות נקניק – זאת הייתה ארוחת הצהרים הראשונה שלי פה”, כך מספר שלמה. העבודה היומית אחר הצהרים, הרעיון של עבודת תלמידים, גם זה היה חדש. לחגוג את החגים עם הקבוצה ובלי המשפחה. הדגל האדום באחד במאי, ובחגים אחרים. הכל היה ממש מוזר – למה דגל אדום, הרי זה קומוניסטי… לא עלה על דעתו הקשר של בית השיטה לתנועת הפועלים.

בספטמבר 64′ הוא התקבל לכיתת “נרקיס”, כיתה ח’, אריה בן גוריון היה המחנך. הוא עבר יחד עם משה איציק, והיה מאומץ במשפחת אהוביה. המושג “ללכת לחדר” להורים (ולא “הביתה”) גם הוא היה חדש ומוזר.

שלמה למד את השפה העברית. הבין והפנים שזה הבית שלו לשנים הבאות ויצר קשרים. פעם בשלושה שבועות היה נוסע באוטובוס הביתה לעפולה  (22  אגורות…). “אמנם התגעגעתי הביתה אבל זה לא הפריע לי ביום יום”, כך הוא מספר.

הוא זוכר בעיקר את אברהם הקש שלימד אלגברה בלי ספר, לשיעורי בית היה ממציא תרגילים מהראש על המקום, כותב אותם על הלוח כדי להעתיק ולפתור.

הוא זוכר את יוחי המדריך, הפעולות בחוץ, כל שבוע צריך להכין שק עצים למדורה. זוכר את חנה דורי, מטפלת צעירה, שרק הגיעה מכפר גלעדי וישר נהייתה מטפלת. הייתה מין אם בית, אל חנה הוא התחבר קצת כמו לאמא…

חדר עיון, גיזה – העובדה שאפשר למצוא את כל הספרים ועזרי הלימוד במקום אחד. הזיכרון שלו מבית הספר הוא חיובי. ברגע שהסתדר עם השפה – בחוויה שלו נעשו הילדים חברים שלו. אומנם הוא גם שמע את המושג “רומני גנב”, ועם זאת קיבל יחס שווה, כמו בני המשק. למעט מקרה אחד – שבכיתה י”ב לא קיבל מעיל חדש כמו כולם. בסיום י”ב ההמשך לצבא היה טבעי. לא היו לו משברים ולא רצה בשום רגע לחזור לגבעת המורה. הקשר עם בית השיטה התהדק, לצבא הלך מבית השיטה ובחופשות ראה את בית השיטה כבית ובילה בה את חופשותיו.

שלמה שירת בגולני, היה מ”כ וקצין. לאחר השיחרור בחר בדרך ייחודית, אידיאולוגית: הצטרף לקבוצת הבנייה בבית השיטה. זה הפתיע את כולם. שלמה אומר: “רציתי לעבוד עם אנשים שמרגישים מקופחים ושקופים. עבודה קשה”. כל בוקר היה מגיע ומקבל משימות ממנהל העבודה. 

שלושה ימים אחרי השיחרור פגש אותו יחזקאל דורי על המדרכה והודיע לו: “עד היום אני הייתי המדריך של כיתת “נחשון” (קבוצת ילדים עולים מארגנטינה ומרוסיה), מהיום אתה המדריך!” ובאמת באותו ערב כבר היה שלמה אצלם. 17 נערים וביניהם חנה מארגנטינה שעתידה להיות אשתו. 

החתונה נערכה ביולי 77′ על הדשא שליד החדר שלהם. ירח הדבש היה הליכה לקיבוץ צעיר: הם שהו במרום גולן כתקופת הכנה למעבר לקיבוץ אורטל בגולן. אחר כך חזרו לבית השיטה ונולדו ילדיהם זיו, זוהר, הבת ליאור, והדר.

כשפרצה מלחמת יום כיפור לא היה שלמה משוייך עדיין ליחידת מילואים. לכן ירד עצמאית לסיני, והצטרף לחטיבה 9, השתתף בקרבות עד הפסקת האש ואז חזר הביתה.

לאחר המלחמה  יצא לשלוש שנות לימודי תעשיה וניהול ברופין. וכשסיים נעשה מנהל ייצור בחר”מ.

בתאריך גורלי 12.12.91, בנסיעת עבודה דרך בקעת הירדן, התנגש רכבו ברכב צבאי ושלמה נפצע קשה מאוד. התאונה הזאת השאירה אותו עיוור ונכה. אחרי שנה של טיפול בתל השומר ובבית לוונשטיין, חזר לבית השיטה – ולחיים אחרים לגמרי.

הוא התחיל את חייו כעיוור. זה אומר גם להפנים בראש את השינוי. יצר קשר עם בית העיוור בקריית חיים, שם למד קריאת כתב ברייל והפעלת מחשב מדבר. כמו כן רכש שם כישורים  לבצע מלאכות יד שונות בהתאמה לעיוורים, עבודות שדורשות ריכוז רב. 

הוא קיבל עבודה עם מחשב: התפנה לו שולחן בספריית החברים, עם מחשב ומדפסת. מארכיון החגים, העביר לו אריה בן גוריון קלטות אודיו של הרצאות שהוא הקליט, על חגי ישראל, לתימלול ושיכתוב. הוא שיכתב 500 קבצים מוקלטים כולל הגהה שעשה בעצמו. הוא היה עצמאי ויכול היה לבוא לשם בשעות שהיו נוחות לו, לפעמים מארבע בבוקר, בהליכה עם המקל (החושך לא מפריע…), עד שש בערב. המחשב הזה נתן לו משמעות מדהימה לחיים. אבל הקלטות נגמרו, המחשב שבק והפעילות הזאת הסתיימה.

הוא התחיל לנסוע שלוש פעמים בשבוע למרכז יום ב”דורות בגלבוע”, ועבד שם בעבודות שונות, וגם שמע הרצאות בדורות.

לפני כעשר שנים עבר שלמה לבית הפ’ז שהפך להיות ביתו. העובדים כולם עטפוהו בחום ואהבה ובפרט אחמד וחוסיין שטיפלו בו בכל הלב והנשמה, בהובלה ובהקשבה לסיפוריו ובקשותיו. ימים שלמים ישב ספון בחדרו, הקשיב לרדיו ולספריית הקלטות והרחיב את ידיעותיו בתחומים רבים. במפגשים הקבוצתיים היה חד, בהיר ופעיל, והתמצא בכל נושא ועניין.

מותה של חנה לפני כשנה וחצי השפיע עליו מאוד. שלמה המשיך ללכת לסעודות שישי וערבי חג בחיק המשפחה שכה אהב – ארבעת ילדיו, זיו ליאור, זוהר והדר וששת נכדיו שאהב מאוד: זואי ויולי, מאור ומתן, ירדן ותמר. גם בשישי האחרון, למרות שכבר היה חלש וחש ברע, התעקש להצטרף לבני משפחתו לארוחת שישי אחרונה.

בחודש האחרון התדרדר מצבו הבריאותי ולפני יומיים נפטר בערב במיטתו. 

יהי זכרו ברוך ושמור עמנו

ענת

שלמה יקר שלנו מקבוצת נרקיס ,
קשה הפרידה ממך אחרי60 שנה שאתה אתנו – מכיתה ח’. הגעת אלינו נער “עולה חדש”
והשתלבת כמו “דג במים” – ברוח טובה, הומור ומסירות רבה לועדת כיתה הנצחית.
בלימודים הייתה תמיד בקבוצה א’ המיתולוגית של אברהם הקש זיכרונו לברכה.
התגייסת לצה”ל, עברת מסלול פיקודי בגולני, היית לקצין ושרתת בסיני.
פעמים רבות חזרת והזכרת לי איך טנקים מהחטיבה בה הייתי בלמו את הטנקים המצרים
והצילו את גדוד החי”ר שלך במלחמת יום כיפור הקשה.
חזרת מהצבא לעבודה במשק, הקמת בית עם חנה רעייתך והבאתם ארבע ילדים לתפארת.
בו זמנית חזרת גם לפעילות חברתית ותנועתית שאהבת.
הכל היה נפלא, עד התאונה הקשה ששינתה את חייך לפני עשרות שנים. אבל, חרף התאונה
רוחך לא נפלה. עברת שיקום ארוך והתחלת ליצר פתרונות כיצד להמשיך הלאה עם המגבלות
הקשות.
בשנה האחרונה נפגשנו מדי פעם בבית הפז, תמיד שמחת וכרגיל הייתה ערני, סקרן ודעתן .
כך נזכור אותך שלמה – נרקיס יקר שלנו מקבוצת נרקיס .
יוני גלעד