8.1956                             26.5.2024

קורות חיים / כתבה בשמת

יותם נולד באוגוסט 1956. ילד יפיפה. עיני תכלת  שמימיות.

די מוקדם השמחה לוותה בחרדה ככל שיותם גדל ולא הראה סימנים של התפתחות.

לאחר טיפול מסור בבית השיטה , בעיקר בטיפולה המסור עד עין קץ של חנה פלד, הוחלט להעביר את יותם למוסד. באותה עת כמעט ולא היו מוסדות בארץ והטיפול בהם היה לא ראוי, בלשון המעטה.

הרופאים לאחר שאבחנו את מצבו הקשה של יותם כחסר סיכוי לשיפור המליצו להורים לוותר. לשחרר.

דיתה וזלמן, הורינו, במצוקתם הגדולה קיבלו החלטה לחפש ליותם את המקום הטוב ביותר עבורו ולו גם ימצא על פני הגלובוס.

ממשפחות נוספות בארץ שהיו במצוקה דומה נודע על קיומו של מוסד מאוד מומלץ בשוויץ. מוסד ברוח האנתרופוסופיה. לאחר ברורים ולבטים וביקור במקום הובן ששם יהיה ליותם הבית הטוב ביותר.

דיתה עם יותם בן השלוש על הידיים יצאו לדרך, במשך 24 שעות חצו  את המרחק הרב בטיסה ברכבות ובמכונית, בסופות שלגים ובמזג אויר מקפיא, בתנאי התחבורה של פעם.

במוסד קיבלו אותם מלאכים בדמות אדם. ומאז המוסד ששמו “לה–מוטה” היה לביתנו השני, גם עם ההגעה לביקורים התאפשרה לעיתים לא קרובות.

שנים רבות הדרך לביקורים התאפשרה בהפלגות על אוניות הקיבוץ כחלק פעיל מצוות האונייה.

“לה –מוטה,” היה לביתו של יותם מגיל 3.5 עד למותו בן 67.5 , בית חם ואוהב. מסור לכל צרכיו.

תמצית תפיסת העולם של הטיפול האנתרופוסופי היא:

אמנות טיפולית טמונה בזיהוי המשאבים, המקוריות והפרטיות של כל אדם, ובכך לאפשר לו לבצע את רצונו ולהתפתח, תוך מתן משמעות לקיומו.

“לה – מוטה ” היה לבית לילדים רבים, בעלי מוגבלויות שכליות והתפתחותיות.

בזמן מלחמת העולם השנייה  נאספו אל המוסד ילדים בעלי מוגבלויות קשות מרחבי אירופה ממדינות שהיו תחת איום הגרמנים. לילדים אלה כמו כל ילדי “לה-מוטה” היה המקום לבית לאורך כל חייהם באווירה של משפחה ושייכות.

יותם נפטר כשהוא הוותיק מבין החוסים. היה אהוב מאוד. כונה הנסיך של המקום  .

בביקורינו אותו נהגנו לשבת אתו, לשיר לו שירי ארץ ישראל, ללטףולחבק אותו. הרגשנו שהוא נהנה ונעים לו בחיק המשפחה.

הפרידות בחזרתנו הביתה היו קשות אבל בהבנה שהוא חי במקום הכי טוב עבורו .

בהליכתו דאגנו שישוב אלינו על משכבו ליד אבא ואמא.

כתבה פנינה פלד

שתי תמונות

הראשונה כשהיה תינוק ואמא חנה הטובה נתנה לי לשמור עליו לפני שהיתה מסיימת עבודתהואני רק בת 11.

ישבתי צמוד אליו ושמרתי עליו באהבה עד שתגיע. והוא היה יפה כמו מלאך. וכשבאה התקרבתי אליה בשקט ולחשתי לה אמא כמה הוא יפה , וכשהוא מרים את הראש’ ראשו נופל. היא חיבקה אותי בשקט כניראה כבר ידעה משהו שאני לא. והוא היה מלאך אמיתי.

והפעם השניה, כשביקרתי אותו בשויצריה עם  משה ויהודית, והוא היה כבר מלאך בוגרעם עיניים טובות טובות’ וכפפות על הידיים שלא יקלקל את יופיו.

הוא היה שקט שקט ואנחנו ישבנו סביבו כשידיו בידינו שתקנו יחד אתו,כמו שמלאכים שותקים ומביאים טוב לעולם. ברגע זה למדנו לשתוק ורק להיות!!

מחבקת אתכן אל ליביבאהבה פנינה…

לוויה יותם / כתבה נתי

פגשתי את יותם פעם אחת, אני הייתי בת 19, חיילת בחופשה, וטסנו עם אימא סבתא ונעם לבקר אותך .

אני זוכרת את המקום כאחד היפים שאי פעם ראיתי, וראיתי עוד הרבה מאז. במוסד היה לי לא קל. היום שאני חושבת על זה קשה לי להסביר את זה אבל אני זוכרת שפחדתי. מהשונות, מהנכות. לא ברור לי איך יכולתי להרגיש ככה אבל אלו היו תחושותיי .

למרות שנפגשנו רק באותה פעם אחת, כשאני מסתכלת על החיים לאחור, אני מבינה שתמיד היית שם ,חלק מהנוף והסיפור המשפחתי המיוחד והעצוב שלנו. היית הדוד שלי, ביחד גם עם יצחק שאותו לצערי לא פגשתי.

זה סיפור על משפחתי שנאלצה להתמודד עם מציאות קשה ואישה אחת, אמיצה וחזקה סבתא שלי .

הסיפור הלא ייאמן על אימא שלוקחת החלטה קשה מאין כמוה, ויוצאת עם בנה הפעוט למסע דרך יבשות, ללא אנגלית גרמנית או איטלקית אבל עם מטרה – למצוא לך את הבית שיוכל לגדל אותך באופן הטוב ביותר. קשה לדמיין את המסע הזה ועם זאת זה מסע ותמונות שדמיינתי רבות במהלך חיי. ויש לי עוד חלום לכתוב ספר או תסריט עליך ועל סבתא ועל סיפור החיים הלא יאמן הזה.

הרבה דיברנו על ההחלטה הזו שעשו סבא וסבתא. שנים שחשבתי גם אני מה היה הדבר הנכון לעשות .

היום כשאני בעצמי אימא, אני כבר לא מסוגלת לחשוב או לדמיין יותר .

אני כן יודעת שלאור הנסיבות הקשות שהיו והגורל אליו נולדת, לא היה בית טוב יותר בשבילך מאשר המוסד בשוויצריה. חיית שם הרבה יותר ממה שאפשר היה לדמיין. והנה אתה חוזר למקום שבו נולדת ,לבית שלך בקיבוץ, לסבתא וסבא ויצחק ופני- המשפחה שלך.

דברים על יותם / כתבה עפר

נהוג לקרוא בלוויה של אדם את קורות חייו, אך קורות חייו של יותם כמעט ולא השתנו מגיל שנתיים ועד יום
מותו. את מרבית חייו הוא חי באותו המקום, באותו נוף עוצר נשימה של הלאגו מז’ורה – יערות, צוקים
הנופלים לאגם, ופסגות הרים מושלגות. שוויצריה של הגלויות ניבטה מחלון חדרו.
העולם מסביבו השתנה, האנשים התחלפו, לה-מוטה – המוסד האנטרופוסופי שבו הוא חי את מרבית חייו –
התפתח. ביתני העץ שבתוך היער הפכו לבתים מודרניים, עם חצרות וגינות מטופחות. אבל יותם לא
השתנה/ הוא גדל בגיל, אך לא התבגר. הילד, הנער, הגבר – נשאר אותו הדבר עם אותן עיניים יפות וכחולות
שמביטות אל משהו שאנחנו לא רואים.
כשהיה ברור שיותם יזדקק לטיפול סיעודי מלא עד סוף חייו, ושהוא מתקיים בתוך עולמו הפנימי ללא יכולת
לתקשר, ושבארץ אין מקום שיוכל לקבל בו טיפול ראוי, החליטו הורינו למצוא עבורו את המקום הכי טוב
בעולם. אלו היו המילים של אמא: “החלטתי למצוא את המקום הכי טוב בעולם בשבילו”.
משם התחיל המסע המשפחתי שלנו אל לה-מוטה. מקום קסום, שאינו דומה בכלום לעמק שלנו, לארץ –
בנוף, בשפה, בתרבות, הכל כל כך שונה מהישראליות, כמעט הפוך. ובכל זאת בריסאגו ולה-מוטה הפכו
להיות עוד סוג של בית למשפחה, כי שם נמצא יותם שלנו.
לה-מוטה הוקמה על ידי איטה ווגמן, אנתרופוסוף אדוק וחברו הטוב של רודולף שטיינר, הוגה התורה
האנתרופוסופית. על פי תפיסתם, האדם הוא ישות המורכבת משלושה חלקים: גוף, נפש ורוח. הטיפול
באדם מותאם לו אישית ומתבסס על צרכיו, משאביו וציפיותיו. תפקידם של המטפלים הוא לסייע לאדם
להגיע למיצוי הפוטנציאל האישי שלו.
מתוך האידיאולוגיה הזו לקחו על עצמם מאמיני האנתרופוסופיה לטפל באנשים בעלי צרכים מיוחדים.
מוסדות אנתרופוסופיים כמו לה-מוטה קיימים בכל העולם, וכיום גם בארץ.
יותם חי את חייו כפי שהוא – על צרכיו ומשאביו – בסביבה שקיבלה אותו באהבה, במסירות ובכבוד. הוא חי
חיים טובים, מאוד טובים לאדם במצבו.
הוא טייל לאגמים ולהרים, שמע מוזיקה, הריח טבע, והיה מוקף תמיד באנשים שאהבו אותו וחיבקו אותו.
ולמרות המרחק ולמרות הקשיים, זכינו ביותם.
למדנו בזכותו, כמה חשוב לקבל כל אדם כפי שהוא, על צרכיו ומשאביו, לאהוב ולכבד.
אנחנו אסירי תודה לאנשים הרבים והמופלאים שטיפלו בך, יותם, במסירות אין קץ לאורך עשורים רבים,
ונתנו לך את החיים הכי טובים ושלמים עבורך, כמו שאמא אמרה – במקום הכי טוב בעולם!
כולנו השתנינו ואתה נשארת אותו הדבר.
אוהבת ומתגעגעת,
אחותך הקטנה, עופר