19.5.1945              12.12.2025

יהדה נולד בקייץ 1945 בבית-השיטה להוריו טלילה ושלם מזרחי , אח לאפרת הבכורה ולדליה הצעירה ממנו. ההורים הצטרפו לקבוצת החוגים במעיין חרוד ערב עליית הקבוצה לנקודת הקבע. אביו שלם עלה מדמשק וטלילה מברלין. 

 יהודה עשה את כל שנות ילדותו ונעוריו עם קבוצת “אלומה”. את חובת העבודה שלו כנער מילא בחריצות ובמסירות בדיר הכבשים בתבונת כפיים , תכונות שהיו עימו כל שנותיו.

  ב-1963 התגייס לשירות הצבאי בחיל השריון , לפלוגת הסיור של חטיבה 7, משאת נפשו.  כחייל מילואים שריונאי נטל חלק בזירת סיני.

  עם השיחרור מילא את מצוות השנה השלישית בנווה-אור שם עבד בענף גידולי השדה. בשובו לבית- השיטה פגש בטובהלה טרכטנברג . השניים נישאו וכאן נולדו להם ילדיהם כרמית, שאול, ענבר ועומר.

 בשובו לבית-השיטה עבד בענף גידולי השדה ועם השנים היה למרכז הענף שמרבית שטחיו היו גידול הכותנה.  ב1982, לאחר חמש עשרה שנים כאיש שדה, עבר למפעל חרושת-מתכת כשהתמחותו הייתה הרכבת הכלים החקלאים ושיווקם. עם העברת חרושת-מתכת לפארק צבאים ומכירת המפעל לחברת ג’ון דיר המשיך יהודה עמו במחלקות הייצור עד לפרישתו לגימלאות.

 יהודה הפנסיונר חבר לקבוצת מטיילים שהרבתה לטייל ברחבי הארץ. בשקט, בחריצות ובאהבת האחר שאפיינו אותו היה הוא לחבר ולידיד לכל סובביו. הכנת זיתים , שמן זית ואופה לחם מחמצת היו מתחביביו, אך יותר מכל היו אלה 11 נכדיו שלהם לא היה מתחרה.

  איש שהפשטות העדינה והטובה הגדירה אותו. מי שפיו ולבו שווים היו. כך היה יהודה.

   בן 80 היה במותו . יהי זכרו ברוך

“לֹא־גָבַהּ לִבִּי וְלֹא־רָמוּ עֵינַי וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי” !

כזה היה יהודה, ממנו אנו נפרדים היום.

“נולדתי במאי 1945 לטלילה ושלם. אחותי הבכורה אפרת ואחרי באה דליה.

אימי עלתה מגרמניה ודיברה גרמנית ואבי ברח מסוריה ודיבר ערבית, לכן בבית דיברנו רק עברית. הייתי הילד ה- 200 שנולד לבית השיטה ועשו אז חגיגה גדולה.

העבודה בדיר זכורה לי – אהבתי את ההליכה למרעה לבד, דרך היער. בהמשך דרכי עבדתי בגד”ש בעיקר בכותנה. בשנים ההן קשרתי קשר עמוק עם עומר ויואב שרון שהיו לי כבנים לאחר נפילתו של נמרוד.” 

כך סיפר יהודה בעבודת השורשים של נכדתו זיו. את הקשר עם יהודה שהיה בישן יזמה טובה. קשר שהביא ליצירת משפחה לתפארת והולדת כרמית, שאול. ענבר ועומר. 

      לפני כשנתיים התגלתה בפתע מחלת הסרטן ויהודה, איש האדמה השורשי והחסון, האיש שהלך בשדות מדי יום עם אייל, עבר סדרה ארוכה של ניתוחים וטיפולים (בתקופת המלחמה הכואבת), כשבנו ובנות משפחתו עוטפים אותו באהבה ימים ולילות במשך חודשים ארוכים. כשהשתחרר מבי”ח נדמה היה שהסערה חלפה והוא שב לחבריו, לאהבותיו- אפיית הלחם, כיבוש הזיתים, הליכות בשדות העמק וטיולים עם החברים. כשהיה יכול השתתף במאבק להשבת החטופים שהובילה כאן כרמית.

    ואז כחודש לאחר מות גיסו היקר ניצן, חזרה המחלה בעוצמה. יהודה היה מודע מאוד לזמן האוזל ומתקצר וביקש להיפגש, לספר, לשתף,  להקשיב, ללמד, ולהיפרד מבני המשפחה והחברים.  

    באחד הבקרים כשבאתי לבקרו, ישב על כיסא גלגלים והדריך את ענבר בתהליך הכנת לחם המחמצת. זכר הכל בראש, המינונים המדויקים של המתכון, קמח +מחמצת + מים, עיסוי ביד ולישה עד שהמרקם מתייצב. שעתיים במקרר ולישה נוספת והלאה עד לאפיית שתי תבניות. על המדף היו זיתי קלמטה, בחוץ גינת ירקות בעציצים, חסה וחצילים ודלי זיתי קלמטה שחורים במלח. כשישבנו על המרפסת והרוח והשמש שיחקו תופסת, יהודה דיבר בשקט, מפוקס וצלול- “איבדתי את העצמאות שלי בהליכה, במקלחת בשירותים הכל. אני צריך השגחה צמודה. אני רוצה לחיות את מה שנותר לי בשקט. אני בן 80, עשיתי הרבה בחיי. אני רוצה להיות עם המשפחה שלי בבית עד הסוף ולא לסבול ולא לגרום להם סבל. זה זמן פרידה, אמר בישירות ופשטות. וכך בשבועות אלו היה הבית פתוח לפרידה מחבריו מהשכונה, הפרלמנט, בנות ובני מחזור “אלומה”, כל מקורביו ואוהביו והמשפחה.

בפגישותינו הבאות סיפר על בית הוריו, על הנכדות הבוגרות זיו ועדן שעזר בגידולן, על יהל הנכד האהוב שלא למד בבי”ס, אבל לא צריך כי הוא הכי מקצוען שיש והלב שלו כל כך רחב ואוהב. סיפר על הקשר לנכדות והנכדים הצעירים יותר אחד אחת. 

מה אתה מוריש לילדים והנכדים?, שאלתי, ויהודה ענה, ככה פשוט: 

אהבה. בית חם.  קשרים טובים עם אנשים… ותוך כך באו הדמעות.

לפני יומיים אמר לנו: “זה היום האחרון שלי“… המודעות והפתיחות שלו איפשרה לכולנו ובני ביתו האהובים, ילדיו נכדיו וכל משפחתו העניפה  להיפרד במבט עיניים, בלחיצת יד, בנשיקה  ומלמול שפתיים. עד הקצה היה צמא לעוד קצת עוד, לעוד טיפה של מים, ליטוף, חיבוק ולחישה באוזן- תודה לך אבא, סבא, חבר, תודה על כל שנתת ומי שאתה, תודה לך איש ישר דרך, איש השדה, הבית, הזית והלחם. איש שלם. נקי וטהור. איש שידע את סוד הפשטות. 

בימים האחרונים נחלש קולו של יהודה ובקשתו הייתה: “אני רוצה שיאמר עלי “קדיש”. ששאול יאמר. שמשה ילמד אותו ויהיה איתו, ותוך כך בא הבכי וסחף.  

כמה טוב שאתה אומר לנו מה אתה רוצה אמרתי לו. “אנשים לא רוצים לשמוע את זה”, אמר, “זה לא נעים להם שאני מדבר על המוות”.  אני יודעת יהודה ותדע שהפתיחות שלך מאפשרת לנו לדעת מה אתה רוצה, ומשתף אותנו בתחושות שבאמת מתרוצצות בתוכך כשאתה עם עצמך. 

את יודעת, אמר, רציתי לומר “קדיש” כשאבא שלי מת ולא ידעתי ולא אמרתי. והאחים שלו אמרו. זה מלווה אותי כל השנים. לכן חשוב לי ששאול יגיד, אמר והמשיך לבכות כשליטפתי אותו ברוך. 

וכששאול בא חזר וביקש אותו בקשה אחרונה זו.

בין החברים שבאו לבקרו היה “פלפל” שהיה בן מאומץ במשפחת מזרחי, שסיפר בדמעות  יהודה היה לי אבא. בזכותו אני מי שאני, שם לי גבולות, שמר והגן עלי כשרצו לסלק אותי מכאן…כל כך אוהב אותו.” 

לפני שבוע ביקש יהודה להיפרד מהגבעות, השדות והנופים, יהל לקח אותו בדרך היער, לדרך הנוף, פארק צבאים בו עבד 15 שנה, ומערבה משם עצרו ליד הפינה הסודית שמוקי בנה יחד עם יהודה, מקום בו היו יושבים ביחד בשקט מול הנוף. יהודה הזכיר את האבן שעליה חרטו את המשפט:  “ כך נאהב אותך ארץ לרוחב, לעומק, בשקט. היי שלום יפה”. 

טיול השבת המשיך ליניבים, חלקת בנימין, חורשת יוחי, מצפה יוס, כל תחנה בדרך היא סיפור שמזכיר לי חברים, סיפר ומחה דמעה.

ובשבת לפני השקיעה, סיפר יהודה,  לקחו אותי עומר, שאול ועדן לשדות החרושים, שם הייתי נוהג ללכת עם אייל מדי בוקר, רציתי לראות אותם עוד פעם לפני שאלך מכאן. והיה כל כך יפה, ובדקנו בחלקה שלצד דרך הבזלת אם יש כבר נביטה ואכן יש – תלשנו נבט דק וראינו את גרגר החיטה הקטן שבקע ממנו, סיפר בהתרגשות. ושאול הוסיף – “נתתי לו רגבים שירגיש בידיים והוא מישש אותם בהתרגשות.” 

אבא הכין אותנו לצאתו מכאן, סיפרו בנותיו- היה לו חשוב שנדע את המתכונים של הזיתים והלחם והגינה וזמני השקייה ואיפה מונח כל דבר. ועדן הוסיפה – הוקסמתי מזה שגם ביומו האחרון, כשהיה באפיסת כוחות היה לו חשוב להיות מסודר, נקי, הבלורית מסורקת והשפם מסודר. ביקש להתקלח, כאילו רצה להיות מוכן למסע אליו הוא יוצא. 

ככה נפרד מאיתנו יהודה- כשטובה’לה כרמית, שאול, ענבר ועומר לצידו, והנכדות זיו ועדן, מחבקות ובוכות… נפרד מהמילים, מגשמי הברכה, מהנבטים והידידים, נפרד מהחדשות והסערות ויצא להמשך מסעו במרחבי-יה ואומר לנו בלחישה :

אני מוכן לצאת מכאן, באמון ובשלווה. בהכרת תודה לכל מה שהחיים העניקו לי, השמחות והאתגרים, הצער והמשפחה הנפלאה שאני אוהב כל כך וגאה בה.

יהודה מותיר אותנו בהשתאות ותודה על סוד הפשטות. 

תודה יהודה שלימדת אותנו איך לחיות, איך להיפרד ואיך למות. 

תודה לך יהודה, שלימדת אותנו את השיר הפשוט של הלחם. 

ותודה על היותך בעולמנו ובחיינו. 

חיבוק אוהב לכם ממשיכות וממשיכי דרכו האהובים, המשיכו ללכת ברוחו הטובה ולאורו.

יהי זיכרו ברוך ושמור איתנו. 

יהודית פלד

‏12/12/2025                                                                                           ‏‏יום שישי כ”ב כסלו תשפ”ו