22 הפזמונים שלי

 

               2017                            

                    22 הפזמונים שלי
אינני משורר, ולפי הבנתי מהו שיר לא כתבתי אף שיר אחד. לעומת זאת –דרישות החיים הביאו אותי לכתוב פזמונים. הדבר החל כאשר עבדתי כמדריך קומונר בתנועת המחנות העולים. בכל פעם שנדרש בעל מקצוע שלא היה ברשותנו, כגון מנצח מקהלה, הייתי נוטל על עצמי את התפקיד. היתה בתנועה מסורת שלפזמונים ופזמונאים, ולא לה על דעתי להתחרות בהם, עד שבא ההכרח, ואז ניסיתי את כוחי. הקפדתי ככל האפשר על חריזה מלאה – זכרתי את אמרתו של אברהם אבן עזרא ” לא תחרוז שור בחמור” והשתדלתי לנהוג על פיה. חיברתי חרוזים לחגים, והשיא היה ה”אופרה ” חוגיאלה בארץ הפלאות, שלא הוצגה עקב שריפת צריף התנועה בחיפה.
כאשר באתי לקבוצה  (1938) לא העזתי להתחרות בחרזנים הוותיקים, בייחוד ביצחק אברהמי שחיבר את הפזמונים להצגה הגדולה “זכור את התכנית”. רק לאחר שנים באו צרכי החגים והמסיבות והביאו אותי לשלוח יד לעט ולחבר פזמונים. הראשון היה, כנראה, בשנת 1949. כולם חוברו על פי מנגינות ידועות, חלקם הומחזו והושרו במסיבות. רוב אלה של השנים הראשונות כונסו בשלושת הקבצים של “מופים וחופים” (בקובץ השני אין תאריכים), חלקם נשמר בכתב יד וחלקם אבד. לפיכך לא יהיה דיוק בזמני הכתיבה, ויתכן כי הדור של עכשיו לא יכיר את המנגינה.
                                הביסוס   (מנגינת  “הצ’יזבטרון”)
בית השיטה עלתה על הקרקע בלי תקציב התישבותי, וקיוותה כל הימים שיגיעו לה כספים לביסוס
    
אם באוהל תגור או בצריף הדולף           
שבחורף כולו כמקלחת                       
 כל ימיך תנדוד מדירה לדירה                     
ותצפה כבר לרגע של נחת –                     
אל תחוש עוד למכור את העדר!                 
אל יאוש מחזון הקיבוץ!                           
גם אתה עוד תגיע לחדר –                       
 עת יגיע אלינו ביסוס!                              
      ויהיה זה ברור כמו השמש ביום          
      כי בואו של ביסוס כלל איננו חלום!        
           הביסוס הביסוס הביסוס!                
           לא בג’יפ, לא על סוס                     
           על כנפי נשרים הוא יטוס!              
           הוא הולך, הוא צועד,                    
           הוא מביא לנו עושר ואושר                       
           הוא יופיע בבוא שעת הכושר
           הביסוס, הביסוס, הביסוס –                                                                             
           גאולה לקיבוץ!
                     
לא סבלנו מעודף כספים עד היום
בלי פרוטה אחת הנה הן באנו,
לא קיבלנו כספים מקרנות הלאום
ומקרן הצבי לא נושענו
הגזבר רק צרות פה חיכו לו
אף יום טוב בחייו לא זכר
ובבנק בפרצוף צחקו לו:
“כסף אין, אל תבוא גם מחר!”
      אך יהיה זה ברור כי עכשיו אין זה צחוק,
      ובואו של ביסוס כלל איננו רחוק! 
           הביסוס, הביסוס, הביסוס . .. .
           
אם נמאס לך כבר לזרז הפרדים
ולסחוב מריצות מן הרפת
אם חשקת בטרקטור חורש בלי עובדים 
ורכבת עילית מעופפת –
הרי טרומן ישקיפה ממרומים
את סבלנו יבין וירגיש
ואלינו בקצב אטומי
את בואו של ביסוס הוא יחיש.
      ויהיה זה ברור בלי פקפוק והיסוס
      כי הולך, מתקרב ומגיע ביסוס!
          הביסוס, הביסוס, הביסוס . . .
          – – – – – – – –  
אם היו לך קצת חלומות של כזב
על כספים שיבואו בלי טורח
כי יבוא הביסוס ויציל המצב
ונהיה עשירים כמו קורח –
החלום גז חלף ואיננו
מה יש כאן בדברים להרבות?
וצריך שוב לשאת את רגלינו
וללכת שנית לעבוד . . .
     ויהיה זה ברור כי גורל הקיבוץ
     כלל אינני תלוי בכספי הביסוס!
         הביסוס, הביסוס, הביסוס –
         הוא חשוב, הוא נחוץ
         שאלה של חיים לקיבוץ     
         בעיתו הוא יבוא
         אבל לא בניסים ובין רגע
         הוא יבוא בעמל וביגע –
              “דוד ביסוס” היה רק חלום
              ועכשיו – אמרו שלום. 
                                     (1950)
       בית השיטה קיבוץ גדול (מנגינת “לדוד משה היתה חווה”)
השיר הזה הושר בחגיגת 25 שנה לבית השיטה, והפך להיות כעין המנון. אז זה היה מוצדק.
בית השיטה קיבוץ גדול. הייא הייא הו!
והיא רוצה הכל בכל: הייא, הייא הו
      ערמות של קש/ אסם ממש/ בית תרבות חדש – הו!
      נוער להצמיד/ ואלף תלמיד/ שעובדים תמיד –הו!
      ילדים לרוב/ ואוכל טוב/ ובצל לקטוף –הו!
      זיתי שחורים/ ובלי שירים/ ולהיות עשירים – הו/
      לול חדיש/ ובזלת כביש/ וכסף – מפיש  – הו/
      נקיון בחצר/ והון חוזר/ וזה לא עוזר – הו!
                                                      ( 1953) 
                 היה קיבוץ   
  
היה קיבוץ ושמו קבוצת חוגים בית השיטה
טבנקין כבר אמר שהסיגוף אצלם שיטה
אבל החברים חשבו שהסיבה פשוטה:
היה למשק תכנון אדיר ו . . . כסף אף פרוטה.
              לקחו גזבר שלחו אותו לבנק בתל אביב
              אמרו לו: פקח עיניים, הסתכל סביב סביב
              אולי תמצא שם טיפש שהלוואה לתת יואיל
              השיג הוא אלף עצות טובות ו . . .  אף לא מיל.
אזי לקח הוא צ’ק אחד ואת הצ’ק גלגל
הצ’ק גדל גדל גדל הבנק כבר התבלבל
המנהל הגיע למצב של התעלפות
כי גזברנו גלגל כבר אז כ . . .  אלף פונט!
              ולהשלים את התמונה פסקו גם הגשמים
              בינואר הקיץ בא והימים חמים
              כדי להציל את המצב רצו ל’פסיק לאכול
              אבל הגזברים אמרו שזה עוד לא הכל!
כל העובדים עכשיו בחוץ יפסיקו גיוסם
לא ילמדו , לא יתפרו ולא יתלו כביסה
אומרים כי עוד צפויים לנו ימים קשים, מרים,
וגם אם לא יהיה . . . פורים נשאר פורים!
               החוגים יצאו לדרך   מנגינת “חיילים יצאו לדרך”
החוגים יצאו לדרך מלאי התלהבות
להקים קיבוץ חדש ולעלות להתיישבות
אבל חיש מהר תקף אותם העצב –
התברר שאין להם אף מיל של כסף.
          אז אמר המזכיר               תצעקו אל הקיר
          גם מחר אין סוכר, כי אין קרדיט ב”המשביר”
                       אבל לא צריך הכל ללב לקחת
                       אם אין כסף אז אפשר לאכול קדחת!
החוגים יצאו לדרך מלאי התלהבות
להקים קיבוץ חדש ולעלות להתיישבות
אך מיד ראו שהמצב הוא מר כה:
בשבילם כבר לא נותר אף דונם קרקע!
         כל ה”גוש” (גוש חרוד)  אז קרא   שזה באמת נורא
         וצריך אותם לשלוח להורים בחזרה!
                       אז צחקה החברמנית ששמה שרקה:
                       טוב, ניקח את “שטה”, זה בין כך לא קרקע.
החוגים יצאו לדרך מלאי התלהבות
להקים קיבוץ חדש ולעלות להתיישבות
יש כבר קרקע ושמחים עד השמים
אבל מה – באדמה הזו אין מים!
        האגודה (אגודת המים) אז קפצה:  כי לזה אין שום מוצא,
        את הליגה כבר סגרו ואין מקום לעוד קבוצה!
                       אך החברה לא הורידו אף למטה
                       בעצמם הלכו לחפור באר בשטה.
סוף כל סוף הוקם המשק, אין לו מה להתבייש:
יש כבר קרקע, יש כבר מים ואפילו כסף יש.
אבל דווקא כשהכל התחיל לפרוח
נזכרו אז כמה טיפוסים לגנוח:
        שהמשק הוא כלום  והכל בו עקום
        רק ריבית והלוואות , ואין לנו לקיום!
                        כל אחד פה הוא חכם כמו קהלת
                        אך שכח מה שידוע לכל ילד:
כי בלי כסף ובלי קרקע ובלי מים עוד אפשר
אבל אם תיפול הרוח – שום דבר כבר לא נשאר
        ולכן את זה הכלל לכם נזכירה, וכולנו כאחד עכשיו נשירה:
                        החוגים יצאו לדרך . . .
                                                                 (1956) 
                             
                             הטפטפת מנגינה: “מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת”
בין ההכרח לסבול את החום בלי שום כלי עזר לבין המזגן היתה המצאה קיבוצית: במקום תריס תולים על החלון
הפתוח מסגרת כולה של רשת, ממלאים את החלל בנסורת ומטפטפים על זה מים. המים מתאדים ומצננים את החדר
ומטפטפים גם על הקיר ומקלקלים אותו. המכשיר נקרא “טפטפת”. יש רק שאלה – איך משיגים אותו?
מול חלוני מטפטפת טפטפת,                    יזמה עצמאית של שכני 
אשתובחמסין בפרווה מתעטפת                אקלים של הציר הצפוני    
           טפטפת, טפטפת, נפשי מצפצפת             כיצד גם אני אזכה בך?
        – הרשת בלול, צינורות מן הרפת             אחליפה נגר במטבח (בגיוס שבת, כמובן)
ועדת חברים זאת שומעה – מתעלפת         פוסקת פסק דין החלטי:
חינו כולם הם שותפות משותפת               בלי שום טפטופים פרטיים!
        מיד אספה לדיון מתאספת                     המתח עולה וגובר:
        ברור כי בחום הוויכוח – טפטפת             מצרך ראשוני לחבר!
ושני הקרשים עם הקש והרשת                 עומדים במרכז האולם
הכל נעלם, רק טפטפת כובשת                  עמדה במרכז העולם
         אומרה החלטה: הינתן תינתן                  טפטפת לאיש בכבוד!
         מתי? לכשירחיב, עד אז מי לו אין             ימשיך לקנא ולקוות
עד חורף יבוא, וריבון כל עולמיא               יפתח טפטפת גדולה
יהיה אז קריר, ונשכשך אז במייא               – נפתרה הפרובלימה כולה!   
                                            
                    פיזמוני משפחה וצרות אחרות
 
                          חיזור, חתונה, ילדים, גן
                       שיר הרווק הזקן
מוקדש לרווקים הזקנים בני העשרים, ולרווקות הזקנות בנות התשע עשרה
אני רווק בן חיל           וחי חיים של דרור
חופשי כעוף הליל         אך יש ובערב קור     עובר הרהור שחור:
גמרתי בית הספר,        שירתי בצבא
עברה שנה נוספת        ואנה אני בא?         איפה האהבה? 
          אל יאוש רווק זקן,       אל תלך זעף וסר,
          גם אחריך עוד ירוצו     ילדים תריסר
כולם הולכים בשניים    תינוק על הידיים    שותים אצלם לחיים –
וגם אני שמח –            אך רק בתור אורח.
כי לי משמרת ערב       וגיוסים בלי הרף     ממש חיים של כלב!
עם נערות אשבה         אך אין אחת של קבע. . .
                                          אל יאוש . . .
ויש לי דווקא חדר        ובו שולט הסדר
את הרצפה, בלי נדר     אשטוף כל ערב חג    עת בא לכלוך עד גג
אחזור בליל בשתיים    איש לא ישאל מניין   אישן במגפיים
– האם כל זה יאבד       בגלל שמלה בלבד?
אך הגורל גדול הוא      ממנו אין מפלט
כולם בפח יפולו          ורק מתי מעט          עוד ימצאו מפלט
                                         אל יאוש . . .     
                    
                  חתונת בית השיטה – תל יוסף
בשנת 1952 התרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד. קבוצה גדולה של חברי בית השיטה עברה לאיילת השחר
וקבוצת חברים עברה מתל יוסף לבית השיטה. בפורים, לפני המעבר מתל יוסף נערך חג משותף, ואנשי
תל יוסף באו לחגוג בבית השיטה. להלן שני פזמונים – שיר החתן (בית השיטה)ושיר הכלה (תל יוסף)  
  
                       שיר החתן(מנגינת “דיין טאטע איז א שמורובוזניק”)
אבי הלגיון מירושלים           ואמי החוגים מתל אביב
ואחי באים מכל אפסיים       ומכל הארצות סביב
מפורסם אני בין כל הלצים    ואומרים שכל דבר נדבק אלי (לא נדפס, מטעמי צניעות)      
לו היה אמת מזה רק חצי      כבר הייתי רוטשילד בחיי
זה עשרים שנה אצלי יש צנע  ועקרון הידוק החגורה
איך אפשר לחיות כך? את שואלת   מסתדרים, זה לא כל כך נורא.
חדר האוכל קצת דומה לרפת  והרפת לא גדולה מדיר
ובדיר עובד טייח בחסד         וטייחים אני שוכר בעיר
וכשתבואי את ורפתנייך        ועגלונייך ועובדי הצאן
נרים כוסית של יין לחייך      ונחיה חיי שמחה,ששון
                        שיר הכלה (מנגינת “רייזלה”)
כבר באים החתנים           בחורים כה הגונים
ואלי הם מחייכים             וכל טוב לי מבטיחים
יש בית השיטה וגבת         יש גם עין חרוד
הגושרים, ומי יודע            עוד, עוד, עוד . . .
זו אצלי בעיה כבדה           כי אני כה גלמודה,
וכולי בלבטים                  איך למצוא חתן מתאים
כי אני לא סתם אחת         ויש לי הרגלים
אומרים שהם לגמרי          לא קלים.
לי מחסן בגדים נחוץ          לא כמו בכל קיבוץ
ואוהבת לאכול                  צ’ולנט גם בימות החול
שאלת הגיל אינה פשוטה     וזה עוד לא הכל
איך אומר “בית השיטה”      בלי לשקול?
יש אצלי מנטליות              ואצלו – כולם אומרים –
אין סנטימנטליות               ואיך נהיה מאושרים?
העניין הוא די בוער            אני כבר עצבנית
עזרי נא לי להסתדר –          השדכנית.
                 חתונה בעיירה (מנגינת שיר יידי)
בשנת 1951 התקיימה חתונת אריה ויצמן (“ג’ינג’י), איש הפלי”ם עם רעייתו מקיבוץ חוקוק – שניהם עובדי מזכירות הקיבוץ המאוחד. זו היתה חתונה יוצאת דופן: עד אז היו כל החתונות רק טקס דתי הכרחי, בלי מסיבה, וחתונה זו נערכה כמסיבה ברוב עם, לזכרה נכתב הפזמון הזה.
א שמחה א גדולה – יודעים גם בעפולה
הג’ינג’י מתחתן, זה כבר כתוב בכל העיתונים.
 חוקוק כולה רותחת, הצי כמו קלחת
במזכירות הקיבוץ כבר לא עובדים.
שליחים לעיר הבירה יצאו לקנות כבר בירה
רות פרסנר כבר חותכת סנדביצ’ים!
               יין נשפך כמים, הבה ונשתה לחיים
               הן לא כל יום יש חתונה!
בית השיטה מאכט לעבן, דעם מזינעק אויסגעגעבן
                    בית השיטה עושה חיים, חיתנה את בן הזקונים)
אחד אחד שם מחסלים את כל רווק שעוד נמלט
אמנם שם בעזאזל נשאר אחד שלימזל,
 אך גם דינו נחרץ כי אין מפלט.
אריה וקסמן הדירקטור עושה “אולם” בטרקטור
הכל צריך להיות לפי תכנית!
כוכבי מרום נדלקים, באים הקדילקים
צ’יזבטניקים מכל הארץ מגיעים לחתונה.
גנבים וקפיטנים, מבריחים גדולים וקטנים
וכל אלד סוחב לו מתנה.
נחום נזכר בזעם, איך התחתן הוא פעם
אחרי יום עבודה במחצבה.
הערב כבר הגיע, החתן עוד לא הופיע
אומרים שהוא אוכל עוד סולפה ושותה פניצילין.
אך ג’ינג’י הוא לא תרח ולא יעה בדרך
לרגע הנכון וודאי יחלים.
תנו אפוא מנגינה, שגם חולה אנגינה
ירוץ לכאן אפילו מחד חולים!
כל למפיון זורח, והגזוז קולח
עפים צ’יזבאטים עד כי אף של ג’ינג’י יאדים!
פסוקים משיר השירים ונאומים אדירים
ויוסוף שוב מצליף בחידודים.
החברה מנצרת גם הם כאן בעצרת
שמחה וגיל לכל היהודים!
       יין נשפך כמים . . .
                                       (1952)
           פזמון כלולות  (מנגינת “הלו, הלו, ז’קלין החמודונת”)
ריבון עולם יושב לו בשמים     שישה ימים עבד – ודי!
את התבל ברא, אחת ושתיים   ואחר כך נשאר לו פנאי.
                  והוא יושב בין מלאכים, ומתעסק בשידוכים
ארבעים יום לפני שבת נוצרת   הוא כבר קובע לה חתן
ולפעמים – מיבשה אחרת        כי העולם כל כך קטן!
אבל כיצד בעסק יתבצע?          אי תתרחש האהבה?
הן החתן בכלל אינו יודע          כי יש כלה, ומה טיבה?
      ובכן האל הרחמן/ כבר על כל זה חשב מזמן/ והוא ברא את האולפן!   
וכך חיש קל הבעיה נפתרת:       כי ללא סיבה ברורה
עוזב בחור את משכנו בקרת      וכאן פוגש בבחורה!
וכבר אמר על כך שלמה- קוהלת: דרך הרוח מי ידע?
ועל שלושה וארבעה כאלה       כתב גם ביאליק אגדה.
ולזוגות נאמר ולא נשכחה:        בית השיטה לא רק מפגש!
התחתנתם – עכשיו תשבו פה ככה
גם אחרי ירחי הדבש                 כחברי קיבוץ ממש!
החמולה שלנו  (מנגינת המנון “המטאטא”: הוי מה רב וא כאן הרפש …)
לקיבוץ לבד הלכנו             בלי דודים ובלי הורים
משפחה בעיר שכחנו          חופשיים כציפורים
התאהבנו, התחתנו,           ילדים גדלו – זה טוב
את עצמנו אז מצאנו          בחמולה שאין לה סוף,
        במוסך – יש לי אח          בכביסה – יש גיסה
        ומחותנת שמנה מחכה לי בפינה
        אם ארצה או לא ארצה       בקרוביי לא אתמצא
        וזיכרו, בן ובת                   מהחמולה אין מפלט!
עם אפרים ועם בילה         לא דיברנו כבר שנים
ופתאום – ראה זה פלא,     אנו כבר מחותנים!
ועם בילה – אז ממילא       גם עם יענקל הירקן
עם אשתו, ששכל אין לה     ועם בנם הצעקן.
פעם לאספה הלכתי           (לחמולה יש חובות)
בת ללימודים שלחתי         אנו לא צריכים טובות.
רק מבע אחד נעיפה           ונחוץ רק רמז קל
אצבעות עולות בשפע        לחמולה יש משקל!
אם בהשמצות פתחת –       בדוק היטב היטב סביבך:
שמא זה אשר ברכת           הוא אחד מהמשפחה
בן דודך עם בת של סבתא   מתחתן – איזו שמחה!
ובסופו של כל הפלונטר      תהיה הסבא של עצמך!
             פיזמוני כיצד מתחתנים  (טרילוגיה)
                דור הסבים (מנגינה: אני והסבתא)
כשסבא וסבתא התחתנו בצוותא        היתה כל העיר כסופה
הרבי רב חיימ’ל חבש את השטריימל   ערך בעצמו החופה
וסבא ברעד ענד הטבעת                   על אצבע הבתולה הצנועה כדת
וכל הדודות, ידידי                            געו בבכייה   אי אי אי
אז סבא אמר, ופניו האדימו:              הרי את . . . כדת ישראל
וכולם הסכימו, בדחילו ורחימו           כי זהו דברו של האל
וכשהדוד ברל עם הדודה פרל             אחזו במטפחת לרקוד את ה”שרל”
אז כל הדודות, ידידי                         געו בבכייה אי אי אי
                     דור ההורים (מנגינה: פעם אחת בחור יצא)
פעם אחת בחור יצא לקבוצה     בחורה הוא שם מצא ואותה מאוד רצה
היה זה לפנים, לפני הרבה שנים
היא היתה בסרפן עם שרוכים   לו היה מעיל של עור ומגפיים מלוכלכים
היה זה לפנים . . .
שמעי נא, חביבתי, הוא חשב.   אם אוהבת את אותי – נסתדר גם בלי הרב
היה זה לפנים . . .
לוועדת שיכון פנו בהיסוס,      וקיבלו חדרון בצריף בתוספת של “פרימוס”
היה זה לפנים . . .
כך עברו שני, ואחרי זמן רב     הם נסעו לכפר יחזקאל והתחתנו אצל הרב             היה זה לפנים , , ,
והבת הרביעית שאלה:          מה פתאום שאבא אמא משחקים חתן כלה?
היה זה לפנים . . .
בינתיים הילדה קצת גדלה:
עוד מעט תגמור ללמוד והיא רוצה להיות כלה   
היה זה לא מזמן,         כולם יודעים היכן
                     ובימינו (מנגינה: ילדי האהבה)
לפנים, לפני שנים             היה זה עסק לשנים;
שוחחו, הסתודדו –            פלא שבכלל נולדו!
          אחת, שתיים שלוש ארבע           אל תשאל כיצד זה בא!
          המרחק בין שני בנים                 היה כמעט יובל שנים
אך עכשיו הכל פשוט          לחכות זו סתם טיפשות
זה הולך, ברוך השם,           ואף אחד אינו אשם
          אחת, שתיים שלוש ארבע           אל תשאל כיצד זה בא
          זה מתחיל עוד בצבא                 יחי ילדי האהבה!
כי בעניין של הפריון           אחדות טבנקין בן גוריון:
האהבה דבר חשוב              יש להגדיל את הישוב!
           אחת שתיים . . .
לכן נפסיק את הלימוד        יותר מוקדם, אולי ביו”ד
ונזכה לעוד עובדות            ממחלקת היולדות     
           אחת שתיים שלוש ארבע            אל תשאל כיצד זה בא
 אפילו לא צריך צבא:                           יחי ילדי האהבה! 
                  יריד החתונות (מנגינה: שיר המנגנון מתוך “האדרת”)
מתחתן פה זוג צעיר          הם פונים אל המזכיר –
המזכיר לא יעזור              זה עניין של המחזור.
מתאספים המחזורים         חברות וחברים
ומסכמים בחשיבות:          עסק ועדת תרבות.
        כי מצווה היא לא לשכוח:     שכולם רוצים לשמוח
        ועל כן יהיה פה חג    ונשיר בקול חזק     עד שייבקע הגג
התרבותניקים עונים:         זוג זה עסק לשנים
סכנות של משברים –         לוועדת החברים
כאן החברה משתגעים:      מה לנו ולחגים?
בוודאי נפלה טעות:           פנו לוועדת בריאות.
        כי מצווה היא . . .
הבריאות דבר נכבד           כשעוסקים  בבן ובת
אבל חגיגות הן שטות        לכו לוועדת ריהוט!
חתונה בלי רהיטים           כמו פטיפון בלי תקליטים
אך היכן יושם ארון           כשלזוג אין אף חדרון?     
        כי מצווה היא . . .
נצפצף על הצרות             קדימה לוועדת דירות
היא שולחת לבריאות        זו מפנה למזכירות
מזכירות אל הריהוט          הריהוט אל התרבות
הריהוט אל המחזור –         שום דבר לא יעזור
כי מצווה היא . . .
בעוד חודשיים
 ה”סניף” היה פעוטון זמני בשנים של ילודה רבה. ממנו עברו לפעוטון של קבע
להורים יש בן ב”סניף”, אמנם זה כלל לא אושר
אולי היה יוצא משם בבוא שעת הכושר
אך התחשק לוועדה שנות סדרי עולם
ומבטיחה היא להורים כי טוב יהיה לכולם –
      בעוד חודשיים, בעוד חודשיים
      בעוד חודשיים, לא פחות ולא יותר!
אומרת ועדת חינוך: העיקר – הנצח
טלטול של ילדים רכים – זהו ממש רצח
כבר אמרו דגולי עולם: הסדר הוא עיקר
ועולם-גולם האמין וחתם על שטר
        לעוד חודשיים . . .
אומרת אמא אל האב: חתום על הערעור!
אני רוצה תינוק נורמלי, זה אצלי גמור!
חודשיים אלה יהפכו חלילה לתשעה
ואז יבוא סיבוב חדש, תחזור הפרשה –
           לעוד חודשיים . . .
בינתיים, כך אומרים, עברו כבר כחודשיים
התינוקות, ברוך השם, נורמליים עדיין
הכל הולך לפי תכנית ובקצב של שבלול
ואם יחסר בית ילדים נזכה אולי ללול –
          בעוד חודשיים . . .
                                     (1951)
                הילד הפרובלמאטי (מנגינה: דובון יומבו)
היתה תקופה של הרבה עיסוק בפסיכולוגיה, עם הרבה בעיות
יש לי כאן תינוק אחד       יומבו לו קראתי
כה קטן וכה נחמד-           וכבר הוא פרובלמטי!
        אוי ואבוי! לו מראש ידעתי
        דווקא אצלי – ילד פרובלמטי!
שלב אנאלי לא עבר         שלב אוראלי – אין
ולתסביך האדיפוס           אין סימן עדיין
        אוי ואבוי . . .   
אין מזל ליומבו רך:          איזו מטפלת!
בגללה יצא הוא כך:          לא טיפול – מפולת!
        אוי ואבוי . . .
בן שנה איננו שר            איננו מדלג עוד
כל ימי אשב לי כבר         בין הפסיכולאגות
       אוי ואבוי . . .
ואיך שאר התינוקות?      אעיף בם מבטים:
אוי ואבוי! ברוך השם!     כולם הם פרובלמאטים!
      אין דבר, הן מראש ידעתי:     כל החינוך – עסק פרובלמאטי!
           בת ציון השדכנית
היה היתה לנו פה פעם שדכנית   חיתנה את הקיבוץ כולו לפי תכנית
זקן ונער, גם גרוש ואלמנה –     כולם היו כשרים לחתונה.
וככה היא שדכה את כל הקהילה    את מי היא לא שדכה? את הבנים שלה
כי הם היו מודרניים, וכאשר בגרו   לקחו את מי שהם בחרו.
אך אל יאוש! כי הזמנים אינם עומדים  ויש לבת ציון עוד עשרה נכדים
ואם הם יתעקשו: אני לבד, אני אני!     היא תשדך את הנינים.
                     ניתאי בר מצווה
ניתאי הוא נער חמד בכל המובנים
גבוה ונאה, וגם מסביר פנים
יודע שם כל ארץ וגם את הבירות
גובהם של ההרים ואורכם של הנהרות
     הי, הי, הקשיבו ידידיי       היום נחוג בר מצווה לניתאי!
מלבד הלימודים יש לו תענוגות:
לראות אם המורות במקרה אינן שוגות
לחקור אם החלל הוא באמת חלול
ואם כדור הרוגבי עף לו במסלול
יש לו משפחה מכל הכיוונים:
דודים ובני דודים מכל הכיוונים
יש סבים וסבתות, ויש אחות ואח
על כן ביום הזה נגילה ונשמח!
         ספיר בת מצווה
אל ספיר בת התריסר          באנו, איש כאן לא יחסר
ושלוחה לה הברכה             מכל בני המשפחה
כשושנה בין החוחים           כן ספיר בין האחים
זאת אמרו, בדרך כלל,          גם לדודה אביטל
מה אוהבת הנערה?            להיות מוקפת בחברה
על הספסל עם בוא הליל      לפטפט ולרכל
לנגן באורגנית                   לארגן לפי תכנת
לצייר ולקשט                    אם במחשב ואם בעט
אם להתנדב נחוץ –            היא בראש בלי שום תירוץ
לילדים עם בעיות              לאוטיסטים, למיות
כדור עף היא משחקת         ובלימודים חושקת
אך חבל כי רק בחלום         עם האחים היא בשלום.    סיון תשס”ב
                   דואט לשני כלבים מנגינת “זה הסוד שלי”
במסגת חיפוש הפיתרון לבעיה הנצחית של כלבים עלתה הצעה להעביר את הכלבים לרשות הגנים
– אני הוא סופי התכשיט        – שמי הוא נבחי הקטן
באספה רצו להחליט               שנהיה כלבים של גן!                                                                                                  
         זה הסוף שלי      זה הסוף שלי      אם יקרה דבר כזה!
         לסי הגברת        שמה שורת –       ושותים חלב רזה!
גן מקום מאוד לא טוב           לא נלמד שם קרוא וכתוב
לא רוצים בלגן                     לא נהיה כלבים של גן!
         זה הסוף שלי . . .
– אני אהיה כלבון חופשי         רינה היא שומר נפשי
– קצת בשר וקצת נקניק          הטי בשבילי תשיג!
          זה הסוף שלי       זה הסוף שלי     לא תקום מזימתכם!
          חי הכלב             נהיה פה אלף     על אפכם וחמתכם!
ועוד סוד לכם אגיד:               צחורקה בקרוב תמליט
יחלקו כלבים קטנים               לכל שכונת התאנים!
          זה הסוד שלי . . .  
קחו אפוא מוסר השכל            הולכי על שתיים וארבע
לכלבים דרוש מקל                   לא דיון והצבעה!
                        שיר ליום הילד  מנגינת “הדרך ארוכה היא
תמיד לחברים ישנם המון דברים
גם ילדים רוצים לנהוג בטרקטורים!
לשבת על קטר, סולם ונדנדה
לכן הכרזנו: יום לילד לילדה.
   נשיר נשמח ביום הילד,    חג הילדים    הללו,הללויה, הללו.
היום הול שמחים מאוד, אומרים תודה
לאלה שעשו את כל העבודה:
לחברות אשר צבעו, גזרו, תפרו,
לחברים אר יצקו, ניסרו, חפרו.              נשיר נשמח . .
עכשיו בין גנים עומד לו אוטובוס
כל ילד שרוצה יכול ממש לטוס.
להסתובב על התותח, לקצור דגן –
אפילו אם הוא רק הכי קטן בגן.            נשיר נשמח , , ,
 
              שיריבית הספר
                              בקבוקים   
        
עת בגן היינו צוציקים        יום יום כבר אספנו בקבוקים
מפח זבל אל פח זבל         עגלות נמשוך בחבל               
ודוחפים למעלה, יאללה!    ונמכור אותם, אינשאללה!
מן הכסף עשינו עסק,         ולגן נקנה משחק    שמן התקציב נמחק –
כיפק הי!
בצעירה יצאנו למסיק        כסף לקופה אף פעם לא מזיק
ומוסקים פי שניים            לעוד זוג אופנים
וניסע לסחנה, יאללה         אם ירשו לנו, אינשאללה!
כך כולנו ת’קיבוץ הבנו:      כל אחד לפי הכושר משהו ישיג ביושר
כיפק הי!
בבוגרת לקטיף רצים          ועושים שם כסף – מן העצים
לטיול נכספת,                  עוד שעה הוספת
לסיני נפליגה, יאללה         לא צריך טובות, אינשאללה
כך אנחנו התפתחנו      כשנהיה לחברים, נו     קל להיות כבר עשירים
כיפק הי!
בצבא אנחנו כה זריזים      מלקטים בלילה המון בנזין
לרוקן חבית או פח –        לא חשוב, הכל ניקח
בשיכון נסתירה, יאללה      לטיול שחרור, אינשאללה!
על הג’יפים                      אז נדהר בספידים
למדבר ניסע, יא שיח’        ממטולה עד שרם א שיח’ –
כיפק הי!
אבל כשנהיה לחברים        החוקים הופכים לפתע אחרים.
מתחלפת השיטה             אין להרוויח אף פרוטה
ומי שמנסה, יאללה          לבירור נקרא, אינשאללה!
שמע נא משק,                לא תופסים ת’עסק
אם זה טוב בבית הספר     למה זה עכשיו כבר אפס
עפר ואפר – למה?
                  נדודי :אלון”  {מנגינה: לנדוד, לנדוד)
לבני “אלון”,הכיתה הראשונה של ביה”ס לא היה שיכון קבוע, והם נדדו מדירה זמנית לדירה זמנית
לנדוד, לנדוד מנהג “אלון”(x2)     לנדוד לנדוד
מבניין לאוהל, משם לצריף         וחוזר חלילה, סביב סביב
עשרים דירות, אם לא יותר        “אלון” זוכר
ריהוט כבד כאן אין לאיש           מזרון על גב – קדימה חיש  
בכיתה, על גג, במרתף של גן       ובכל חודשיים – בלגן
אבל מעל כולם יזהיר –             מתבן הדיר!
                                              עם סיום המחזור הראשון, 1953
 
 
 
 
                                        נימוסים       (נכתב להצגה בבר מצווה של קבוצת “הדר)


פרק א’: לפני הטיפול
 
– מה נתקעת לי בדרך?                  – הסתלקי מכאן, פרה!
(כך משוחחים בערך                     פה אצלנו בחברה)
ביטויים גסים בשפע                    נשפכים יומם וליל
זה הפך אצלנו טבע                      תיכף לקלל 
      מפגר אחד, איזה מין גיבור!           אל תהיה לי סוס, אל תהיה חמור
      אל תהיה טיפש, אל תהיה אוויל     אל תהיה אידיוט, אל תהיה דביל
איזה מחמאות, איזה מין דיבור       גם בין איש לאיש, וגם בציבור
לא אומרים “בבקשה”                  כי זאת מילה מאוד קשה,
“בוקר טוב”. “סליחה”, “שלום”       זה רק בחלום
אלה סתם מילים בלי טעם            אשר אין להן שימוש
לא זוכרים אותן אף פעם              הן רק סתם קשקוש.
                                                        מפגר אחד . . .
ראשונים תמיד אנחנו                  למסיבה או חתונה
את הכיסאות לקחנו                    – יש לך טענה?
מן השולחנות חטפנו                    שוקולד, ואפל , מיץ
אם כי הנה התפלחנו                    רק כדי להציץ . . .  
                                                         מפגר אחד . . .
לחדר האוכל רצנו                       הרעב נורא, איום,
וקדימה התפרצנו                        = קר גם לי מקום!
אל האוטובוס קדימה                   ונתפוס את המקומות
הקשישים הן חזקים הם               ויכולים הן לעמוד!
                                                          מפגר אחד . . .
פרק ב’: אחרי הטיפול  מנגינת מנואט של מוצרט
שלום וערב טוב לכם                   נא להכיר: כיתת ילדי קיבוץ
אשר ידגימו תיכף לפניכם             כמה מילות נימוס:
– בואי לרקוד, בבקשה                 ככה בקול שקט נגיד
לא נשמיע אף מילה גסה              אפילו לא לידיד
– אולי תואיל לזוז מעט                – באמת, תודה רבה לך, 
– מצטער אם נפגעת                    – אבקש סליחה.
         
                   


   עשרה מחזורים
 
לפני עשרים שנה היה בית ספר קט
ואיש עוד לא חשב על אף מחזור אחד.
התלמידים עוד אהבו לכתוב, לקרוא
אם המורה לא בא הלכו לקרוא (לו)
וככה, חברים, עברו שנים עשרים
ופתע הם הגיחו מכל החורים –
         עשרה מחזורים, עשרה מחזורים, עשרה
ראשון מחזור “אלון”, תלינו בו תקווה
והוא היה בים מקימי החטיבה
הלכו אל הצבא, חזרו החיילים,
והתחבאו להם בין הכלים
אמנם הם לא היו אף פעם מלאכים
אבל הם גם לא סתם איזה זקנים קרחים –
           עשרה . . .
מחזור ה”אורנים” – מחזור של פרחחים
עליו היו כולם תמיד נאנחים:
אוי ואבוי לדור שאלה הם פניו
אוי לקיבוץ שאלה הם בניו!
בינתיים זמן עבר, הלך מי שהלך,
אבל הנשארים לא נוראים כל כך
          עשרה . . .
לזית יש פרי רב, אותו איש לא מנה,
אבל יבול אינו נותן בכל שנה
ויש שבא חמסין והנשירה רבה
ומתנחמים אז ביבול הבא.
מחזור “זיתים” נקלע אל מין מצב כזה
ממנו הוא יצא מאוד רזה. . .
         עשרה . . .
הלך מחזור “זיתים” ובאה “להבה”
אמרו עליהפ שהיו כיתה טובה
ישבו כמו בובאלאך, למדו מה שנחוץ,
אף פעם לא ברחו לרוץ בחוץ.
עכשיו נראה אותם, כיצד הם מגשימים
את מה שהם אמרו כל הימים                  עשרה . . .
        
“דרורים” ו”נמלה”, מחזור התאומים
אשר אף פעם לא היו כל כך דומים.
הרבה לא שאלו, וכמו שזה נהוג –
פתאום נודע להם שהם כבר זוג.
ולא מעט צרות עשו למחנכים
אבל עכשיו בתלם הם כבר מהלכים
          עשרה . . .
לבני ה”אילה” היה מזל גדול:
הם פתע נקראו את בית  גוברין לגאול
חזרו מן הצבא ישר אל הביסוס –
ועוד מעט יהיו כבר על הסוס.
ובנות ה”אילה” ברוכות בתינוקים
מהם בלבד אפשר יהיה כבר להקים –
        עשרה מחזורים . . .
 הדרור ציפור יפה, ועפה בשחקים
אך ם טירדה גורמת היא למשקים
כי לא כל מנהגיה הם כל כך נאים
ולא תמיד שירה כל כך נעים.
 “דרור” שלנו לא כמו שאר המעופפים –
ועוד נשמע ממנו גם שירים יפים
          עשרה . . .
תורו של מי עכשיו? מחזור של בני “יחדיו”
חברת ילדים לקחו הם על הגב
קיבוץ של גלויות היה שם בכיתה
והם ידו הרבה חבלי קליטה.
נראה אותם שבים עוד חושים מספר
ועוד שנה שלישית בישובי הספר –        עשרה . . .
      
כמו לכל תמר – ל”תומר” יש גרעין
רוצה לנבוט לו במקום הכי מתאים.
הם כלל לא מתכוונים ללכת אל העיר,
 הם רק רוצים קיבוץ יותר צעיר.
נראה מה יעשו כשהם יהיו הורים
וגם בניהם יהיו כבר חברים                 עשרה . . .
                
עולות ה”רקפות”, ויש להן בנות
כל כך מטופחות וכל כך עדינות
לצה”ל בקרוב ילכו גם בן גם בת
ישובו לספר לנו צ’יזבאת
הלכו העשרה, אבל כבר בתורים
עומדים אחריהם ומחכים האחרים
     עשרה מחזורים, עשרה מחזורים, עשרה!
                                             (1962)
           כיתת המפרנסים מנגינה: אנחנו מבני ראשון לציון
אנחנו הכי טובים בקיבוץ                 נרשמנו ללמוד בבי”ס בחוץ
אותנו תמיד הטרקטור משך              מפתח של ג’יפ, מקום במוסך
וחופש גמור מכל החובות                 בלי לימודים ובלי טובות~
  על הטרקטור אשב,    על כולם אצפצף    הן אני מפרנס תמיד את כל המשק!
  ובערב בקול      דעתי על הכל      בגלוי פה אשמיע בחשק
כי כל ביה”ס                                   בזבוז ושטויות
גם בלי זה אפשר פה                        במשק לחיות
נלמד בצבא אצל המם פא                 נחזור ואזי נפתח את הפה
נגיד איך צריך ביה”ב להיות                 משמעת, בחינות, ציונים ומכות!
   על הטרקטור אשב . . .                                           (1960)
                        כמו שקיווינו בדור הראשון
חיש קל כסער פוסע הנער                טורייה על שכם, כד מים, פת לחם
מניף המכוש והופך הקלשון –            כמו שקיווינו בדור הראשון!      
כל עבודה מבוקשת במשק               הוא מבצע מיד ברוב חשק
לא יאחר הוא בבוקר לישון –            כמו שקיווינו בדור הראשון!
סנדלר או בנאי או חופר תעלות        ספר או שרברב או מעמיס עגלות
לכל משימה מזנק הוא ראשון –         כמו שקיווינו בדור הראשון!
                                                                           (1971)
                                                                        
                 פיזמוני משק
           300 דונם כותנה
היתה לנו פה שנת בצורת שנת רזון         הפלחה לא נתנה יבול, ממש אסון
אז בא דוד סם, החבר של יוס                והכניס לנו רעיון לראש
                  שלוש מאות דונם, (2x ) כותנה 
והקטיף של הכותנה דבר איום:               צריך שם לעבוד אולי 2000 יום!
החלטנו תיכף בלי שום היסוס                כי בשביל לקטוף נעשה גיוס –
                  שלוש מאות . . .
גברים, נשים, זקן וטף כולם קוטפים        קיבלנו תרמילים צבעוניים, יפים
אכלנו סנדביץ’, שתינו מיץ,                    הזדמנות כזו רק טיפש מחמיץ –
                  שלוש מאות . . .
את הכותנה שלחנו לבית  שאן, לג’ין        ושם כבשו אותה בחבילות, כדין
אותן הניחו להתייבש,                           עד אשר לבסוף הן עלו באש
                  שלוש מאות . . .
אבל אסור להתייאש מסוף עגום             כי הכותנה צומחת מחדש כמו כלום,
ראו כי דרך אחרת אין                            אז הלכו מהר וקנו קומביין –
                  שלוש מאות . . .
קומביין אינו קוטף בלי חומרי ריסוס       ומה קרה לחומרים? זה סוד כמוס
יהיה אם ככה גיוס שני                          ומי יקטוף? כמובן אני
                   שלוש מאות .  .
אבל עכשיו אנחנו כבר יותר מומחים        ובשנה הבאה נגדיל את השטחים
שדה גדול לבוטנים נבחר                        ומאתיים דונם סלקי סוכר –
                   ושלוש מאות . . .
                                 שיר הפלח הוותיק  מנגינה – 12 טון
                                        בשיר הזה אני חושב על דוד שושני     
שלוש לפנות בוקר, שעון מצלצל          זרוק השמיכה, קום ואל תתעצל
מלא את הדלק ובדוק השמנים            כמו שעשית כל השנים
מדוע אני, הפלח הוותיק,                   אינני יכול לעבוד כבר עם תיק
ונער בריא – הוא יקום בשלוש           יניע הטרקטור ויאללה – לחרוש
אני מתפוצץ מהנוער הזה,                  אחד כבר סובל מדקירות בחזה
לזה יש כבר “גב”, לשני יש אישה          ולו יש ילדה עם נזלת קשה
אחד כבר שנתיים לומד לבחינות         מומחה חקלאי התחשק לו להיות
אחר כך יחזור לו, נפוח בראש             יבוא ללמד אותי איפה לחרוש
משמרת שנייה – יש לו שני תינוקות    לכן את הפילטר עלי לנקות
משמרת של בוקר – ישן כמו הרוג;      אומרים שעכשיו בלילות הוא עסוק  
וככה עברו להן כל השנים                   במשק גדלו המונים של בנים
אבל במקום שצריך איזה איש             נשאר רק אחד – הפלח הוותיק.
                                                                        (1962)
                          סוכת גן הירק  מנגינה – לרותי יום הולדת
סוכה על אם הדרך, עיקול בגלל הסוכה, ענף עומד על שלו, ואתם יכולים להתפקע
לפני שנים אלפיים היתה סוכה לגן      מחסן לכל שיריים, למנוע בלגן
על אם דרכים מולכת, גלי לכלוך סביב  וכל רגלי ורכב אותה היה מקיף
     וכל עגלון וטרקטור עושה סיבוב ורן    הידד לגן הירק ולסוכת הגן
זה כבר שנים אלפיים עמדה ריקה, שכוחה,  לא חלו בה ידיים, סבכי קוצים צמחה
אך גן הקשה המצח, כולו כמרקחה     זו תעמוד לנצח אם לא תבנו סככה
     וכל עגלון וטרקטור . . .
וביום בהיר אחד סוכתנו נעלמה       אך כוח לא עמד לסלק הערמה
כבר אין לה גג ודלת, אך כמו בשנות עבר   הדרך מתפתלת סביב לשום דבר
    וכל עגלון וטרקטור . . .
 ובעוד שנים אלפיים נשקיף מעדן גן    על מה שבימינו היתה סוכת הגן
שם כביש חלק וחד וטסים בו בני שטן  אך במקום אחד עוד נשאר עיקול קטן
    וטרקטוריסט רקטה עושה סיבוב ורן    הידד לגן הירק ולסוכת הגן!
                       העימות הגדול:חקלאות מול תעשייה  דקלום, בלי מנגינה
הושר על ישי שתי קבוצות: עובדי חקלאות, בגדי חאקי ועובדי תעשייה, בבגדים כחולים. לא היתה הכרעה.
שלושים שנה אחרי כן הוויכוח הזה כבר לא רלוונטי. שתי הקבוצות כמעט נעלמו.
חקלאות: חקלאות נשמת אפנו, השדה זה העיקר
             אדמה היא כל חיינו, כל אחד יהיה איכר!
             ולכן ניטע נכרם ונשתול פרחים יפים
             ובלי הרף עוד נוסיפה ענפים על ענפים.
תעשייה:  הקיבוץ המאוחד חרת על דגל בלי היסוס:
             התעשייה למשק – גם עיסוק וגם ביסוס.
             מי אמר כי בן דורנו כל היום יחרוש בסוס?
             תעשייה היא תצילנו, הבו גודל לתיעוש!
חקלאות: אנוכי יסוד המשק, בלעדי אין אוכל כלל
             ואצלנו הן צומח הפרדס המהולל.
             בלי כותנה, הלא תסכימו, לכולנו אין קיום
             הבקר בכל מקום, כבודו מלא כל היקום!
תעשייה:  אבל מי, אם לא אנחנו, מבטיחים את העתיד?
             התעשייה כובשת – הגזבר על כך יעיד!
             גם בצל וגם זיתים וגם את כל ארצות הברית  
             וגם חמוצים, ויפן – הכו גודל לחבית! (של הזיתייה)
חקלאות: מה תכבוש הזיתייה אם אנו לא נזרע בצלים?
             הגזבר יהיה אומלל אם אנו לא נמכור שתילים
             מי יתן לנו דגים, מי יתן בשר עוף?
             והרפת לחלב איננה זבל, סוף כל סוף!
תעשייה:  פנו דרך לחרושת המתכת הגדולה
             כי כבודה מלא עולם, והיא כמעט כל יכולה!
             קטפות היא מייצרת לפרסים וליוונים
             ומוכרת היא לצה”ל – ששש . . . פריטים ביטחוניים!    (1972)
                       משק שאין דומה לו מנגינת “שיר הפטנטים”
במשק הזה המוחות לא נחים        רעיונות חדשים יום יום כאן צומחים
ענפים מופלאים עולים ופורחים     ומי עוד זוכר את הלא מוצלחים?        לא!
לא נקודה נידחת, לא משק מפוקפק!     בית השיטה צומחת בצעדי ענק!
זה משק רציני, אל תסתכל כמו עגל      ארבעה מיליון חובות זה לא הולך ברגל!
כי מאברם אבינו ועד הפלמ”ח             עוד לא היה קיבוץ שני כזה מוצלח!
קחו, למשל ענף יוצא מהכלל:
מזון מלכות, ישר מן הכוורת                 מופק בשיטה מדעית, עיוורת
והוא מבטיח אריכות ימים                   וגם מוציא קמטים מהפנים!
אדם הראשון מת בן 930 –                    קנו מזון מלכות!
שרה ילדה בגיל 90 –                           קנו מזון מלכות!
לא שמיר, לא אלונים                          רק אצלנו כולם קונים
אכן זה ענף נפלא                               מרוויח עד השמים 
למה עד מאה ועשרים,                        כשאפשר לחיות עד מאתיים?
קחו למשל ענף יוצא מן הכלל:
יוליום (ספק האספקה הקטנה) חנות משוכללת      לאמא וגם לילד
הגיע ג’ריקן פלסטיק –                        זה טוב כשטנק הנפט ריק
– ילד, בוא הנה, קח מסטיק                עכשיו הוא לועס ושותק.
– צווי הונדרט פופציק (250) זה הכל     השוקולד הזה בזול
עוד כלי כזה מין                              כבר הג’ינג’י (אריה ויצמן, הקניין)  הזמין
את הביסקוויט נחזיר                        עס שטינקט וי איין שטיר! (מסריח כמו שור)
כי יוליוס זה יוליוס, מה יש לדבר         כי יוליוס תמיד הוא הטוב ביותר!
                             פזמון לבציל  מנגינה: המנון “המטאטא” – הוי מה רב הוא פה הרפש
גוס שחר, לפני ים העבודה הרגיל, לקטיף בצל ולבציר בכרם – בציל
מה יפה זריחת השמש                  בין קישוא ובין חציל
ל תנחר, זה לא אסתטי               קום ורוץ אל הבציל
      לא כדאי לישון בבוקר                  פן תחלום חלום מבהיל
      תפוס מכנס – הזמן ביוקר            וקדימה – לבציל!
מה נחוץ לקיבוץ?                       כל יומיים – גיוס
הגיוס לבציל                               את המשק יציל!
                      כלי הרכב שלנו מנגינת  “הי הג’יפ”
מוקדש לוועדה לחקר מצבנו בקואופרטיב המשאיות “בית שאן חרוד”
        לפנים היתה רכבת,                          זיגי כבר העיף אותה 
        היא עכשיו קו אנטי טנקי                  להגנת בית השיטה
        לא נוכל יותר לקנות                        את הקונדוקטור בשני מיל
רק האוטו – פלא טכני –                     את משקנו הוא יציל
  911 מה זה? זה יודע כל עולל      את חייו גמר בעצב זה הטנדר האומלל
  יום וליל   הטס כנשר                בין הדיר והלולים
  או מוביל חלב ל”תנובה ”           או אישה לבית חולים
איזה כיף איזה כיף!                           בחיי זה מסתובב!
לעיני לא אאמינה                             רץ הוא שמאלה, גם ימינה   
כל אחד הלא יאמר:                           איזה טנדר נהדר!
קל כנשר הוא ידהר                           המוטור נשבר!
קואופרטיב אזי הקמנו                       זה היה פטנט לא רע
זאת גם המשקים הבינו –                    כאן מקור כל הצרה.
מן העסק אז  יצאנו                          בלי לזכות בשום דבר
כן, זה לא הולם אותנו                       אבל ככה זה נגמר!
      הם זכרו היטב את ראובן                 איך סידר הוא את כולם
      ולפי זה עשו גם לנו                        העולם אינו גולם.
      אין ברירה, הראש נרימה                  ונתחיל מהתחלה
      מה עושים באין ספיטפייר?              מתקדמים בעגלה!
איזה זיפת, איזה זיפת!                     כך נוהג קואופרטיב?
סוף סוף מה קרה בעצם?                  רק סידרונו עד העצם.
אל תהיה כה מצוברח,                      יוס יחזור להיות פלח
              נהדק החגורה, לא כל כך נורא!
                                                           (1949)
                             רביעייה
מהווי חרושת מתכת, שהיו בה כמה מומחים שלא הסתדרו זה על זה.  על פי משלי קרילוב
חרט, מכונאי, רתך,        וגם מכונאי מוצלח        אמרו ביום בהיר לשבת
ולערוך במרחביה           קונצרן גדול ברביעייה
השיגו הזמנות מכל קצווי הארץ         ובלי הפסד דקה נגשו בכל המרץ
והתיישבו בצל עצים                         מתחת גג של פח, כדי להקסים
כל נפש תחת השמיים                      הרימו הכלים – הוי, שבר לאוזניים!
“חכו, אחי, חכו!” – צועק רתך           כיצד נוכל ליצור קונצרן משובח
אם התישבנו ככה סתם כעדר?
בבקשה! אתה, חרט,                        שב מול מסגר בחדר מיוחד,
ואנוכי, וזה הוא תנאי                       בחדר מרוחק מהמכונאי
אז ירקדו פה, בלי לצון                      הרים ויער כבני צאן!
שינו סדרם – אך שוב אין נחת           “חכו נא, אנוכי מצאתי את הסוד”
מודיע השני: ” נגדילה לעשות            אם בשורה א ח ת נשב כולנו יחד
שמעו בעצתו: ישבו כולם בטור          אוי ואבוי! אין כל שיפור!
כאן התלקחה פלוגתה נלהבת             איך כל אחד צריך לשבת.
לקול המולתם לפתע בא מזכיר          וכל החבורה התחילה להפציר:
אל נא תחוס על שמץ יגע                 ומצא תרופה לזה הפגע:
הן לנו יש כאן כל מכשיר                  ושפע הזמנות מן “המשביר”,
                   רק תלמדנו איך יושבים.
ראשית חוכמה – ארגון ועבודה ביחד        סח המזכיר להם בנחת
בלי זה קונצרן לא יצמח                          יהא הסדר כך או כך.
                            הווי ובעיות חברה
                           חבר ועדת המים מנגינה: העלמה מרמתיים
            המים בצמצום, חברים  אינם שמים לב. מה הפתרון? ועדה!
היה חבר בוועדת המים                 נקי כפיים וקל רגליים
באספה נבחר לפני חודשיים                                                
לשמור על תור     ברזים לסגור       וגם לגעור בכל חמור
          הוי חבר ועדת המים           אל תתן אמון באיש
          כי כולם כולם רמאים          הפיקוח עליהם הוא עסק ביש
אחד כל לילה קם קרוב לשתיים      יוצא החוצה, פותח מים
בבוקר רץ, סוגר אחת ושתיים –
הולך מבסוט, התור רק שטות,        אין ממטרה – כלום לא קרה
         הוי חבר ועדת המים . . .
שנייה תמיד מאחרה לסרט            הלכו שכניה – פותחה ממטרת
גלגל אחרון סובב – היא ממהרת
1סוגרת חיש      איש לא הרגיש       ונפטרה מעסק ביש!
שלישי אינו ממטיר כבר כחודשיים   צינור נפלא לו מירושלים
מזרים הוא לגינה מאה קוב מים
בלי ממטרות      ובלי צרות           ובלי תורים ובירורים!
           הוי חבר ועדת המים . . .
         הביתה שב חבר ועדת המים         עציו נבלו, פרחיו קמלו
מרים אגרוף זועק אל מול שמים   אוי אוי אוי אוי . . .
         הוי חבר ועדת המים . . .
                 סיביר בחדר  מנגינה  We are going to Pretoria
יום אחד הביא חבר מקרר לחדרו! היה רעש גדול, וכפיצוי קנו לכל החברים מקררים –
מין מקרר קטן, חסר מנוע ומקפיא, שכינויו היה “סיביר”
האספה רותחת                         סוערת מתווכחת
אם כן או לא לקחת                   מקררים
פתאום מגיע אוטו                     ומפרק לי אותו      כך, אל תוך חדרי
     סיביר בחדר טוב יותר      הוא טוב יותר, הוא טוב יותר
     סביר בחדר טוב יותר       מחדר בסיכיר
כשבנו ת’משק                            הלך כוד כל החשק
רק לקניית העדר                         לא לסיביר
על כן זה לא בסדר     אין לו מקום בחדר     לא מסמר על קיר!
      סיביר בחדר . . .
שושנה (האקונומית)  לא נותנת          לנו יותר שמנת  (בארוחה)
כי היא טוענת                            זה הולך לסיביר
על כן נשתה לחיים   קצת חיץ לימון עם מים    ונשירה שיר
      סיביר בחדר . . .
הקשיבה, אפוא אחא                   מוסר השכל תקחה
ואל נא זאת תשכחה                    גם זה אפשר:
אפשר עוד להגיע      לכל מה שמגיע        בדרך הישר.
     סיביר בחדר . . .
         יונה מרכז את המטבח (מנגינת “הפלמחניק מחפש את המחר”)
יונה ירחי נכנס לריכוז המטבח, ועושה שם סדר
על יונה יש אלפי שירים בין כך וכך
לכן גם אנו נספר עליו הלילה איך יונה מרכז את המטבח
איך הוא עושה את זאת בכוח ובחיל
      הוא אינסטלאטור ומומחה הוא לבנין
      בשעת הצורך הוא הופך להיות גנן      
      והוא בנה עגלת חימום לתפארה
      ומי אשם שהדייסה בה היא קרה?
והוא סימן את הכלים (סכו”ם) וזה עצמו דבר בעל ערך!
אך נשארו – רק הכלים (כלי הקיבול) והכפות יצאו לדרך . . .
      והוא רוצה עובד קבוע     ולא שבעה בכל שבוע!
      על כן ליונה לא נשכח      איך הוא ריכז את המטבח.
אם במקרה אתה עוף ליל או פלח
אל נא תטרח בכלל לבוא לכאן בליל,
כי יונה כבר נעל היטב את המטבח
וסביבותיו גדר סביב בתיל.
      את העובדת הוא שלח להתאוורר
      את הפרודוקטים הוא סגר במקרר
      מי קרח יש לשתות רק בימים קרים
      ובמטבח אפשר למצוא רק עכברים
הוא מחנך את הישוב שלא יהיה דומה לעדר
אם אוכל אין – מה זה חשוב? הן העיקר, סוף סוף הסדר!
     אם זה יהיה סידור קבוע      אזי סופנו לא ידוע
     על כן ליונה לא נשכח         איך הוא ריכז את המטבח!
                                                             (1951)
                           עורכת היומן  מנגינה: לא ביום ולא בלילה
כל היום וכל הלילה                   בחצר אלך, אטיילה 
בכל איש אביט בלי אומר:          ל”שיטים” אולי יש חומר?
ועדת חינוך שותקת                  סבך ללא פתרון עדיין
ועדת ריהוט צוחקת:                 לא צריכים כבר כלום – עדיין
הכנסות – הס מלהזכיר             פן יוודע לבנק בעיר
ופן יאמר איזה לץ:                    לא צריך להתאמץ                             
בן נולד, ומה קוראים לו?           התחתנו השניים אם לא?                   
 האכתוב: ברכות בשפע              גם לדודה שבחיפה?
בצעיר אסור לפגוע                    בקשיש אסור לנגוע
ובכלל מוטב לשכוח                  כי קיים כזה ויכוח
ובסופו של השבוע                    היומן סגור, קבוע –
רץ מגיע בנשיפה                      עם רשימה מאוד דחופה
                          מחסן הבגדים באורווה מנגינת “שיר הפטנטים”
כאשר היו במשק הרבה סוסים ופרדות נבנתה לכבודם אורווה מפוארת. בניגוד לדעתם של כלכלני הקיבוץ המאוחד. כאשר החליפו הטרקטורים את הסוסים הפכה האורווה למחסן בדים, עם קשר משוכלל למכבסה: חוטים וגלגלים
וקרוניות שהסיעו את הכביסה מן המכבסה אל המחסן. בגלגול האחרון (שאיננו נזכר בפזמון) המבנה הוא חנות כלבו. 
האורווה ליד הדיר     זה היה הבניין הכי אדיר     בשביל סוס    בכל הקיבוץ.
ויניה כהן היה צועק תמיד שזה לא נחוץ,
הוא אמר שהסוסים יכולים לעמוד בחוץ.
אבל אנחנו אמרנו תמיד:         זו לא אורווה, זה חזון לעתיד!
המחסן לבגדים        הוא שכן בצריף עם גב כפוף   הכי עלוב    בכל הישוב
אם בכל מאות שנותיו עוד לא נשרף הצריף
זה סימן שהוא עשוי מחומר בלתי שריף
אריה, (כהן, מרכז הבנייה) הקשיבה, שמחת לשווא
זה הארמון (כלומר אותו הצריף הישו) לא יזוז גם עכשיו!
רק חמור בן סוסים     לא יודה מיד, בלי היסוסים,    שכעת     זה השיא!
הוורנדה משקיפה בגאון על החצר
הכביסה למטה טסה, בלי להיעצר
עגלות מתגלגלות על גלגלים קטנים,
התופרות, כמו תמיד, עובדות בפעוטונים;
המחליקה – זה השיא של כל הכיף            והשולחן מסתובב, מסתובב . . . 
האורווה ליד הדיר     זה היה הבניין הכי אדיר
                                  בשביל סוס
                                                    בכל הקיבוץ!
                   שיר אגודת פועלי המחט 
מה קשה לחיות אצלנו           כל היום קיפול כביסות
טענות רבות אלינו –              אבל מה יש לעשות?
        אפילו במאה אחוז              בקושי רב אפשר לזוז
       אך במה שמקבלים               אפשר לצאת מן הכלים
זה רוצה מעיל לחורף             זאת רוצה שמלת שבת
הגזבר מפנה לי עורף              ולנו אין אף מטר בד
        התייאשנו כבר, ואז             מטורונטו בא ארגז
        בו אוצר לבני כל גיל,           מצבנו הוא יציל
זה ארגז שלו ציפינו               מפורים ועד פורים       
לא תחדל תודה מפינו            אנו כה מאושרים!
  “הארגז מטורונטו” נשלח על ידי ברוריה, כאשר היא ואריה בן גוריון היו בשליחות בקנדה
                          כל מכוערת הפכה מהודרת
בתחילה היה כל טיפול קוסמטי או סלסול שערות בגדר איסור. כאשר חזרה ברוריה בן גוריון משליחות בחוץ לארץ היא חוללה מהפכה: יש טיפול קוסמטי לבחורות! בחורים יכולים לחכות. “נקודות” היו אז תחליף לכסף.
אחרי שנים אלפיים החליטו בשמיים         כי גם חברת קיבוץ צריכה טיפול
את ברוריה אז יקחו, וחיש מהר ישלחו,     ללמוד סיפור,מסג’, סלסול, תלתול.
   ברוריינשטיין, פינקלשטיין, גדליה שטיין ונפוליון   העיקר תנו ספר והקץ לביזיון!   
כל ילכו בסדר, לא סתם כמו בעדר           הכל בתור, בוותק ובכבוד
אם קצ’קלה מתבגרת תרצה גזרה אחרת    תשב עד שיהיו לה נקודות!
   ברוריינשטיין . . .
מאתיים לתספורת, מאתיים לתגלחת      ועוד מאתיים לטיפול בעור
קרחת מסולסלת שווה ארון עם דלת       ופטיפון כמו קוקו מאחור
   ברוריינשטיין . . .
אך באה הבצורת וגז חלום תספורת        בסך הכל רוצים ספר בגרוש
אז שבי בנחת, בילה. הנקודות באות ממילא   ספר יש בעפולה, אל יאוש!
   ברוריינשטיין . . .
                            שמור על האישה! מנגינת “הניחי לאקדח, אשתי”
השיר בא כתגובה לאמרה של המזכיר בדבר מעמד האישה
לקיבוץ ישנו מזכיר, הוא בא אל הישוב   את האספה הזהיר ואמר דבר חשוב:
    כי הקיבוץ הוא במצור ומלחמתו קשה  על כן צריך היטב לזכור: שמור על האישה!
זה לא עסקן של אימהות אם הילדים בוכים  יש מורים ומטפלות והם לדאוג צריכים!
אם היא באספה  תסרוג פוזמק לחמוטל   – לא יישאר לה זמן בכלל לקרוא “הקפיטל”
   כי הקיבוץ . . .
הבחורים – השירותים יקחו בקבלנות      והנשים לגן ירק ולעסקנות
   כי הקיבוץ . . .
כל יום שני מן הכביסה הוא סוחב שקית  והאישה אז מתפנה לקרוא תכנית משקית
   כי הקיבוץ , , ,
אבל אל נא תניחו לה לעבוד פחות מדי  כי מי יודע מה שהיא תעשה בשעות הפנאי
   כי הקיבוץ . . .
                             שיר “קפה כפית”  
לא ברור לי משום מה            בכל מקום יש מהומה
אמרו לי מה ועל מה              זה
הן אצלנו, סוף כל סוף           אם רק רגע תחשוב
מסתדר הכל בטוב                טוב!
       מה טוב שיש לי כאן      מין קפה כפית קטן    בו תמיד שמח, כמובן
       ועל כן                        אל תתאונן              הי, כפיתי, שיר נגן!
אם דגים רוצים לשחות        לא נותנים להם לבכות  
מעמיקים את הבריכות         כן!
אם אחר כך נוזל “נזיר”        המים לג’לוד מחזיר
זה רק סימן שהוא חזיר        כן!
     
להנהלת החשבונות           מתקנים את המעונות
ושוברים את הקירות          טוב!
תיכף הם עוברים דירה        ועושים שם מדגרה
                                      כן!
     טלפון עולה המון              אבל לנו אין ממון
על כן בנינו לו ארמון         הי!
שם סגור הוא על מסגר      לעצמו הוא מקרקר
לא עולה אף מיל יותר        לא!
                       בנק צל”ל   (ר”ת: צריך לדעת להסתדר)
מאפשר חיסכון רב שנים         של תקציב אישי (גם של הבנים)
ונסיעה לאמריקה בערת צל”ל   לא צריך דודים בכלל
       דיסקונטו על תקציב אישי        בכל שעה ובאופן חופשי
תקציב אישי אינו מספיק         לכל צורכי חבר ותיק
אך לנו יש יטה סודית              בחפץ לב אותה נושיט
איך מתקציב אישי זעיר           אפשר לקנות את כל העיר
עד פריז’ידר ועד בכלל              הכל רק דרך בנק צל”ל
            יש בנק בל”ל                   ויש בנק צל”ל
                                      הצגה בבית שאן   מנגינת “התימני ברחוב”
לבית השיטה יש שתי בירות: בית שאן ועפולה. הצגות רואים ב”קימרון”. אבל איך מגיעים לשם?
כל הכסף שלנו כבר ספרנו        ועשינו גם כפל וחילוק
התברר לנו תיכף שנשארנו       עם שלושה וחצי גרוש בדיוק
ובלב זה מנקר לבלי הרף          בייחוד כשרואים בערב
לוי מן לשולחן יושב בשקט       ורושם מה שכל אחת צועקת –
והכל זוכים בכרטיסים,            ונוסעים ונוסעים ונוסעים!
האוטובוס כבר בא, הוי ברוך השם!  וגם הקואופרטיב (משאית)– ירחם השם!
יוסף דגן היום מלא – מצטער מאוד  חיים סבירסקי, כרגיל, נוסע לאשדות
וגם הג’יפ של הדגים                    רוצה לראות איך  מציגים –
והג’יפ של שלום                         באי שם נתקע היום
והכל בסולם מטפסים                  ונוסעים ונוסעים ונוסעים.
התחשק גם לי פעם לראות קונצרט   אף על פי שאני לא מוזיקל
אבל אופרה איננה סרט                ולהיכנס זה עניין לא קל
בשולחן ישיחו על ריגולטו            ואני אחשוב שזה מין כותנה     
בן אדם מוכרח להיות במודה         ואפילו זה על חשבון הדודה
והכל מסתדר בניסים –                 ונוסעים ונוסעים ונוסעים
כל השיירה לבית שאן נכנסת          אחרי שבלענו טון אבק
והרחנו את ריח האספסת              אל התיאטרון חיש אני נדחק
עוד הצלחתי גם להשיג לי ארטיק    ולתפוס כיסא עם משכנת גב
ונרדם אני אחת ושתיים                מתעורר כשכבר מוחאים כפיים
רץ מהר אל האוטובוסים –             ונוסעים ונוסעים ונוסעים.
                 
                          ארבעת השלייגרים מנגינה בעקבות הצ’יזבטרון
מעשה שהיה: חייל נחל לא יצא לעבודה, אבל בא לחדר האוכל לאכול. ארבעה ח’ברה (נזכרים במקצועותיהם
בפזמון) הורידו אותו לכביש. הדבר הרגיז את הדסה, עורכת היומן, והיא הגיבה על כך.
אלפיים שנה חיכינו,                     יותר לא נוכל לחכות   
את מי שעוד לא הכינו                  היום יקבל מכות
            זבנג, שמיר, פאץ’, ויש,            וכבר הוא מונח על הכביש!
אלינו כל בעל ידיים                      מורה או מסגר או פלח
יש מי ששולט בבית                      אנחנו שולטים במוסך
אנחנו באים לחדר אוכל                 שבת, חמסין ומחנק
יושב לו אחד מהנח”ל                    שובת – וזולל מרק
             זבנג, שמיר, פאץ’, ויש             שיאכל את המרק על הכביש!
לשיטות החינוך המודרני                דרושות מחשבות עמוקות
לפי השיטה שלנו –                        כל ילד שווה מכות
בגן עוד נותנים על הטוסיק             בביה”ס מכים על הראש
כשיגדל ויגנוב כבר ג’יפים               כדאי שידע זאת מראש
              זבנג, שמיר, פאץ’, ויש            עוד לפני שיגיע לכביש
אנחנו איננו וייבער                       איננו יודעים לשרוט
לתלוש שערות ואוזניים                 אנחנו בעד מכות!
נותנים פשוט בשיניים                   להרבה דיבורים אין זמן
אם לא מוצא חן בעיניכם –             שהדסה תכתוב ביומן!     
     בקיצור, המקצוע שלנו                      זה עסק חשוב בקיבוץ
     אם לא תמחאו כפיים –                        נראה מה תגידו בחוץ!
                                                                       (1952)
    שיר לאורחי פורים
א שמחה א גדולה         יודעים גם בעפולה
כי חג פורים בק”ק חוגים הוא חג גדול ליהודים.
עולים לשם לרגל          ברכב וברגל
          אורחים אצים רצים לפורימון.
הסבתא כבר מודאגת     כי אין מקום ב”אגד”
         ואיך תזכה לראות את נפוליון?
יין נשפך כמים/ האורחים שותים לחיים/ האם ראית כאן חבר?
ראה נא את השניים       בשנת שלושים ושתיים
עברו כאן במקרה והסתכלו איך מכסים פה גג
מאז בכל החשק             הם כה קשורים למשק
         ומקפידים לא להפסד שום חג
הגברת עם הצבע            אצלה פורים זה קבע
         אל נא תחשוב כי זוהי מסכה!
                    יין נשפך כמים . . .
                                                    (1952)
               המנון פורים במחתרת (מנגינת “ורשביאנקה” – מת ברעב הפועל בימינו)
באותה שנה החליטה המזכירות שלא לקיים את מסיבת הפורים מטעמי חיסכון.
התארגנה “מחתרת” שקיימה את החג, למרות החלטת הוועדה
מת בצמא הפועל בימינו        מים בלבד לא ירטיבו הגרון
הבה נשים מסכה על פנינו     יין נשתה ואז נשירה נרון.
   נישא נס המרד/ תחי המחתרת/   לא נקבל החלטות גזברים
   תחזקנה ידינו/ נריק בקבוקינו/    הלאה שונאי חגיגות הפורים!
כל אסיפה ב”אין כסף” עוסקת   זה הפזמון כבר נמאס כמו צנון
ערב אחד תנו לחיות קצת בשקט    הבה נשתה ונשיר הפזמון:
    נישא נס המרד . . .
.                 קרוב לפורים 
    שים קצת פיח על החוטם       וחופן קמל על הראש
אם לא תהיה מלכת היופי      תהיה לפחות אחשוורוש!
היום אין שום שכל               כל אחד יכול להיות מזכיר
שאו נא רגליכם                    והתזמורת – הבי שיר!   
      נריקה כוס יין/ נשירה בקול/ פורים רק הליל/ נצא במחול.
ראו נא שם את איש המשק     בפינה עומד חמוץ
אולי ירד הלילה גשם              וסוסים עומדים בחוץ.
הסוס יש לו שכל                   בעצמו ילך אל האבוס
הצהל את פניך                      ואל תעמיד פרצוף של סוס!
                      נריקה כוס יין . . .
עומד גזבר בקצה החדר           מונה מספר לבקבוקים
כופל אותו שבעים ושבע         לסכום כזה אנו זקוקים. 
היום אין שום כסף                 ומחר ודאי יהיה פחות
תספיק לחפש עוד                  שמח הלילה לפחות
                      נריקה כוס יין. . .
הי, אתה בחור כארז               מה אתה שותק כדג?
ואת שם, גברת מכנרת,           האם אצלך פורים איננו חג?
אתה אינך ארנסט (איש המוסיקה)   ואף על פי כן תשיר בקול
ואת כלל לא דיתה (אשת המחול)    אך בכל זאת הראי לנו מחול!
                  צרות יש עד להתפקע             מפורים ועד פורים
על כן הלילה נשתגע               ונהיה לאחרים
כולנו הלילה                         לא כל כך דומים לבני אדם
וכל הפמליה                         קנדידטים לבת ים! (בית חולי רוח)
                 נריקה כוס יין . .                                                            
                           
                     פוליטיקה וצבא
                     שיר מפא”י – מפ”ם
 נכתב ביתי הפילוןג בקיבוץ המאוחד, שבו ראיתי טירוף מערכות והוא מביע את דעתי על הניצים               
זוג אחד אצלנו יש,                        אהבתם כלהט אש  
אבל שלום בית אין אף פעם            כי הוא מפא”י והיא מפ”ם  
אם בלילה, במטבח                       הוא יושב קצת מצוברח
ובשעון מציץ כל פעם –                  יש אספה לסניף מפ”ם
ובשעה מאוחרה                           היא מדליקה את המנורה
ובעיון קוראה עיתון –                     פגישת מפא”י עם ז. און
היה להם הסכם חתום:                  רבים בחוץ, בבית – כלום
אך ההסכם מופר כל פעם               כי הוא מפא”י והיא מפ”ם
דיברו על צדק ושוויון                    על מתנות ועל סגנון
ועל דודים ועל דודות                     עד שבא עניין אשדות                       
הוא מסרב להיות מיעוט                היא אומרת: איזו שטות!
שוב היתה כבר קצת דממה –           אך בקוריאה – מלחמה!
היא אומרת לו: חתום                   על הפטיציה לשלום
הוא אומר: אסור ודי                     כי כך כתוב בכרוז מפא”י
והילדים המוצלחים                      שומעים את כל הוויכוחים
יפה מאוד שלהורים                      חיים אידאיים ערים!
אך סוף כל סוף יבוא היום              בין היריבים יבוא שלום
על חמתם ועל אפם                       גם של מפא”י, גם של מפ”ם.
                                                                       ( 1951 )
     
                      שיר מועצת קיבוץ  מנגינת “טדריסה בום”
מציג את בעית העבודה השכירה מצידה האחורי אחרי מועצות הקיבוץ המאוחד בקיסריה ובבית השיטה
בקיסריה היה טוב                        עבדתי במסגריה
אז בא סדרו העבודה                     אמר לי: בוא למועצה!
וניכשתי שם קוצים                      וסחבתי ארגזים
ובאו אנשים חשובים                    ודיברו שלושה ימים
אז גירשו אותי משם                     והלכתי לבית שאן
וצעקתי בלשכה                           שלחו אותי לבית שיטה
וסחבתי ספסלים                          ותליתי הדגלים
ועוד פעם באו אנשים                   ודיברו שלושה ימים
עכשיו יגרשו אותי מכאן                עוד אינני יודע לאן
אולי שמעת בקבוצה                     איפה עושים עוד מועצה?
                                                          (1952)
                      בית השיטה והפלמ”ח  מנגינת “גומות חן”
נכתב לחג המשק בתשכ”ז 1967שנחוג בשנת ה – 25 לפלמ”ח יחד עם אנשי הפלמ”ח שחנו כאןבשנות ה – 40
שוב נפגשים בית השיטה והפלמ”ח
שמונה עשרה שנים הלכו לבד בדרך
ומסתכלים האם הם השתנו כל כך
או נשארו כמעט אותו דבר בערך,
        ועולים זיכרונות עתיקים
        עת היער היה עוד צעיר
        על סיקול ועל נשק בסליקים
        ועל משק רחוק מן העיר.
בית השיטה היתה כבר אז קיבוץ ותיק
אבל היום היא צעירה שוב ופורחת
והפלמחניק של אתמול היום עם תיק
ומגדל גם כרס וגם קצת קרחת
        ועולים זיכרונות . . .
ומבט לאחור מעיפים הם עכשיו
וחושבים: מן הסתם לא היה זה לשווא
ולכן כה נשמח
אנו בית השיטה והפלמ”ח.
                                     (1967)
                        קומנדקר, קומנדקר
אחרי מלחמת יום הכיפורים הקימו ותיקים, ביניהם יוס פלד ונחום שריג את “הבריגדה הכחולה”,
גיוס מרצון של ותיקים לעבודה במחנות צה”ל. אנחנו יצאנו למחנה גדעון לעבוד בשיפוץ קומנדקרים
הו, קומו נא הישישים              בני חמישים, שישים , תשעים
נלבש מדים ובגאון                  נצעד אל מחנה גדעון
נתפוס קומנדקר בלי בעיות       נרים אותו על חביות
בצהלה ובשיר מזמור               חיש נתקן את המוטור
ובקיצור, מה יש לאמור –         אנחנו מצילי הדור!  
                    התחלה וסיום
                  דור דור וזקניו מנגינת “שני בנאים אנו”
איש גדוד העבודה בא לעין חרוד
שני גדודאים אנחנו                        מרוסיה ברחנו
ומצאנו כאן זקנים כתרח                 הנראים כבני מאה בערך  
הם חתיכת היסטוריה                     מימי מלכה ויקטוריה
מדגישים בכל שנייה:                      אנו עלייה שנייה!
אנו – את היסוד נתנו
עשינו את הכל                              ממש קשה לסבול!
חוגיסט ותיק בא לעמק:
כן, שני חוגיסטים אנו                     מגימנסיה יצאנו 
יש פה תל יוסף ועין חרוד                וכולם שם זקנים מאוד
כל אחד מהם לחוד                        איש חשוב היה בגדוד
בכל יום ייבש ביצה                        וקיבוץ גדול רצה
אנו – את גוש חרוד בראנו
והוא כולו שלנו –                           ממש קשה לסבול!
בן הדור השני:
חברה, הגידו כן                             לנוער הזקן
התיישבו זקנים םה על העסק           ולוקחים לך את כל החשק
אותי רוצים לשלוח                        לגאול קיבוץ אפרוח
ודורשים בלי שום מידה:                  “קח ענף, קח ועדה”
אנו – את זאת מכבר שמענו
תנו לחיות ביחד                            ויחד לפטפט.
בן המחזור האחרון, מצטרף לחברות
אח, צעירים אנחנו                         בחטיבה צמחנו
מסביב כולם זקנים, זה פחד,             ומכל העליות ביחד
יש בני עשרים ושתיים                    יש ישישים כפליים
האם יש הבדל ב’מת                       עליה שנייה או בית?
ככה – יקרה גם לנו, אחא
ונצטרף בתור                                אל שאר זקני הדור.
                             שינויים בקיבוץ
טבנקין המציא את הקיבוץ היחיד בעולם
והכל היה פשוט נפלא לעת כולם
שבעים שנה הכל דפק כמו שעון
חברה, כלכלה, חקלאות, תעשיה, ממש שגעון
חברים מצטרפים, בנים נקלטים, חגים ושמחה
מי שרק רואה זאת מלא הערכה
ואנו מעצמנו מרוצים מאוד         כי אנו בעצמנו עשינו זאת.
אם גם לא בדיוק הכל התנהל כמו בספר
אז מה יש? אדם הוא יצור עם חולשות
האם נכון שהכל רק עפר ואפר,
האם נכון באמת שהכל היה רק בושות?
                אז מי אומר שזה נגמר?
                 אז מי אומר שזה נגמר?
אומרים שזה לא מתאים לאדם בן זמננו
שבכלל קיבוץ זה לא מה שרוצה האדם
אז בואו נשנה את מה שהיה בינינו
הפרטה זה מה שהולך בעולם.
כבר חילקנו הרבה, הכול מרוצים, אפשר לשנות
יש הבדל, כבר אין ודות, כלאחד מסתדר.
לא צריך לשאול אף אחד וגם לא לענות    כי כך הכל פשוט יותר
יש רק מי שמרגיש לא פעם לחוץ:
האם לא היה רעיון לקיבוץ?
ומה קרה לאותו רעיון נהדר
האם זה רק זיכרון מימי עבר?
               רק אל תגידו זה נגמר
               רק אל תגידו זה נגמר
אומרים שלכל הדברים יש לא צד אחד אלא שניים
וכל אחד יכול לראות איך שהוא רוצה,
אחד רואה – הכל נשמט מן הידיים
שני מתלהב: כל דבר רצוי יוצא.
יש לו חופש בחירה, יש כסף ביד
רוצים לצאת, אבל יש לינה פרטית, צריך שמרטף
בערב אין חבר בחדר אכילה – אז מה?    שלי שלי, לבד ובלי שותף.
אל תהיה רק יותר מדי לחוץ:
עדיין לא תם רעיון הקיבוץ,
אתה שותף לאותו רעיון נהדר
זה לא חלום ולא זיכרון מימי עבר
              רק אל תגידו זה נגמר
רק אל תגידו זה נגמר
                               בלדה לפנסיונר
לפני מאה וחמישים שנה היה בגרמניה ראש מדינה
ביסמרק שמו, והוא כל יכול, מדינאי וחיל וידו בכול.
ואז – אם הגיעו גברים לשישים הם כבר נחשבו לישישים וקשישים
הלכו על מקלם, וגם זה לא רחוק, ולא פעם נזל מפיהם רוק,
וכדי שלא יעשו מהם צחוק הוציא ביסמרק הנ”ל איזה חוק:
נשים בנות שישים יפסיקו עשייה, יגמרו לעבוד ויצאו לפנסייה
וכדי להבדיל בין איש לאישה נקבע לגברים גיל שישים ושישה.
ושנים רבות כך זה היה, ואיש לא עשה מכך בעיה.
אבל מה לעשות, השתנו הזמנים, אנשים מאריכים ימים ושנים,
ובגיל הנזכר, כמאמר החכם, הם עדיין במלוא כשרונם וכוחם
מלאים עדיין מרץ ואון, ובמשך הזמן גם רכשו ניסיון,
הנשים במקצוע עשו הסבה, לגברים לא קוראים כבר לצאת לצבא
ודווקא עכשיו, כשכולם מוכנים להמשיך לעבוד עוד ימים ושנים
מזמינים אותם למסיבת פרידה ומשלחים אותם מן העבודה!
עשיתם את שלכם, מלוא המידה, לכו הביתה ותגידו תודה.
תקראו עיתונים, תסדרו בולים, גם לראות טלוויזיה אתם יכולים.
עורו, אפוא, פנסיונרים קשישים, צאו לשנות חוקים עבשים
למה אדם לא יכול לעבוד ולחיות מעמל כפיו בכבוד?
איננו רוצים לחיות עוד בנס,הניחו גם לנו קצת להתפרנס,
אנחנו כבר לא צריכים להתאמן, זה דברנו ואמרו אמן!
                               שכונה בק”ק חוגים
א שמחה א גדולה, יודעים גם בעפולה
שהשכונה בק”ק חוגים זו מציאה ליהודים!
לגור ליד קיבוץ, אבל לחיות בחוץ,
 להיות כמו עם, ולהרגיש כמו בלי.
השירותים הם פלא, איפה תמצא כאלה,
כביסה, בית ספר – אין דבר שלילי.
           יין נשפך כמים, הבה ונשתה לחיים,
           הן לא כל יום בונים שכונה!
אוי כמה טוב במשק, בעיר אם בא לך חשק
לבנות מרפסת, או לשנות בלטה, או כמה פינות –
העירייה לוחצת, את נשמתך מוצצת,
דורשת רשיונות, אוי לנפשי.
אבל אצלנו, אחא, תראה זה כל לא ככה
וכל אחד בונה חופשי, חופשי.
           יין . . .
                           שיר סיום לחוברת “מופים וחופים” א’
0דכבר גמרנו, די זימרנו, נסגור את החוברת
והפזמון שלא הושר יושר בפעם אחרת
אם קטן חדר האוכל – הבו הורה בהמון
ולחג יובל, או קודם קצת
יחליף אותו ארמון!
נחוץ   דמיון, חבר לראות עתיד
כי מה יועילו הרוטנים תמיד?
מחר נשוב למשוך בעול
אבל הלילה – תנו מחול!
איפה השכל? למה פנים חמוצות?
אם חג הלילה – בואו נרקוד בחוצות!
כ”ה תשרי הוא רק פעם אחת בשנה
ולכן נשמח, חבריא, הבה ונישא רינה!
              שונות
        תשובה ל”בקיבוץ”
בשנות כתיבתי לבטאון “בקיבוץ” היה העורך, ישראל אבן נור, מזמין כתבות ודוחק בי שאשלח אותן במועד
משלא הגיעו – הוא היה “מפציץ אותי בחרוזים. להלן תביעה כזאת, ותשובתי.
עזריה אלון            הבטיח . . . בלון –
אין טבע, אין נוף    אבד המנוף
להוציא “בקיבוץ”   מן הבוץ      -{לא חרוז – אבל נכון}
עזריה, עזור           למען יחזור
הטעם הטוב          שב נא וכתוב
תשרה נא המוזה    בחודש תמוז – הא?
                              פה ק”ק ת”א, קומה ד’
          תשובתי
                                    פה ק”ק שאטא תובב”א
                                    יום א’ לפרשת בלק, תש”ט לפ”ק
                                    12/5 למניינם, ימ”ש
חור, כרפס, תכלת ובוץ           לראש כל עורכי “בקיבוץ”
אוי לי, וי לי, מר לי מר            מה אדבר ומה אומר
וכל מיליכם הנושכות כפתן     ומעמיקות רדת חדרי בטן
קושט דברי אמת הן.
הפירותי דבריי בפני אדם ואל  ומי האשם” הלא “קול ישראל”!
בוערים חובליו ועיוורים צופיו  ולא ישיבו מיליי אשר איתם בכתב
בכל יום אצפה לדואר הנע       הבא הפתשגן? וענו לי – נא!
אך ל ינום ולא יישן שומר ישראל   ובקרוב בימינו יבוא לציון גואל
וכל העניין ינוע ויזוז   בעוד בנות ישראל מבכות את התמוז
                                               ולא ייאמר עוד להבטחתי “בלון”         
                                               נאום הק’ עזריה אלון
                   א”ב של הקיבוץ שהיה
כאשר הכנתי עם אראלה את הספר “א”ב של קיבוץ” עלה הרעיון לספר שני –
“הקיבוץ של פעם”, עם טקסט בחרוזים.לא הכל נכתב, והרעיון לא יצא לפועל.
בינתיים הקיבוץ ההוא הוא כבר קיבוץ של אתמול. להלן – האותיות שזכו.
אוהל
“אוהל שח וסתיו ודלף”        אין זה שיר ין בלבד
אלא מוט נעוץ בקרקע         וסביבו מתוח בד
ושלוש מיטות עומדות בו     רגליהן על מרצפות
אחרת הן בחול תשקענה      או בגשם הן צפות
מיטלטל הוא בכל רוח         וחורים רבים בו, לא נורא
דרכם נכנס קצת אור ירח     כי אין זכוכית למנורה
במקום
מה נותנים היום לאכול?      יש מנה אחת לכל
“במקום” היא מילת זהב      תושיענו מרעב
אם אינך אוהב חציל           קצת מלוח, קצת שרוף,
“במקום” הוא אותך יציל      גם מדלעת ומכרוב
כשכולם אוכלים שעועית      לך – חצי ביצה קשה
אם היום יש קישואים          “במקום” יש גזר, בבקשה
עד שקם גאון ואמר:            ” שני תבשילים לארוחה”
את ה”במקום” זה המר         עוד קיבלנו בשמחה.
גיוס
גיוס להובלת חציר,             גיוס עם שחר לבציר,
גיוס מתמיד, גיוס נמשך,      לבריגאדה, לפלמ”ח
על לוח מודעות עמוס          תמיד יש פתק על גיוס:
ולהיתפס אתה עלול             “לך לתפוס עופות בלול”
גיוס לבנות את הבמה          לסחוב קרשים למסיבה,
אל הקלפי ליום בחירות –    גיוס כי אין הרבה ברירות.
ון לנו כלל שום היסוס:        תמיד צריך לתת גיוס
הן כל גורל עם ישראל          על כתפינו יום וליל
דיו!
דיו, נבלות, אני נוהג            יושב על הר של חבילות
ובקול אדיר אני שואג:         דיו, דיו, נבלות!
איך חלמתי על היום            שבו אנהג בסוס אביר
לכן הגעתי עד הלום,            לכן עזבתי את העיר,
אבל קיבלתי עגלה               צמודה לזוג פרדות צולעות
זה לא היה חלום חיי –          דיו, דיו, נבלות!
הורה
הורה זה ריקוד בלקני           יוגוסלבי או אלבני
בתוספת צעדים                   מריקוד של חסידים.
“אל יבנה הגלילה”               “שמחת אדירים – יש, יש”
“אל החולה נעפילה”            “המתבן של מזרע עולה באש”
כל ריקוד שהוא סלוני          לא יתאים לנו בכלל
לבני עמל ובני העוני            רק ריקוד המעגל.
ותיק
הוא בא לקיבוץ שנה לפניי   וזאת כבר הסבירו היטב לי כולם:
הוא הוותיק ואני החדש       וככה יהיה כנראה לעולם.
זכוכית למנורה, או קש למזרון,           ארגז תפוזים שיהיה לארון,
ולשבת על טרקטור, צוהל, נטוי גרון –  תמיד קודם הוא, ואני אחרון.
זוג
הם זוג מוכר לכל דבר          וגם קיבלו ביחד חדר
אך בציבור – תמיד לחוד      ביחד זה כבר לא בסדר
כשהיא יושבת לשולחן         הוא יבחר מקום אחר
אם היא תקדים לארוחה –   הוא לבטח יאחר
אם הם יצאו תמיד בזוג        יהיה על כך הרבה דיבור
כן, משפחה דבר נהוג           אך לא נבליט זאת בציבור
וכך נשמור על החברה,         על הכללים הישנים
מאז ימי ה”חבורה”,             נצחק על כך בעוד שנים.
חופש מצב רוח
בחור קצת חמוץ ונפוח        וכלל בעצמו לא בטוח
אמר: “אין ספק
כי כל זה ייפסק
אם אקח לי חופשת מצב רוח”
טפטפת
כל הקיץ חום אימים             בלילה וביום               
מחפשים מקלט מחום           מזגנים רק בחלום
סגור קצת רשת במסגרת        נסורת לתוכה פורר
עכשיו חבר אותה למים          והיא הופכת למקרר
סדין רטוב על החלון              וג’ורה מקררת מים
אלה היו השכלולים               וכך התנהלו החיים.
יאוש
האידיאלים הם גבוהים            אך אז באים גם החיים
ולא תמיד פשוט בכלל             לחיות על פי האידיאל
ואם זה ככה גם בחוץ –            קשה יותר כאן בקיבוץ
נוצר אז פער בתחושה             והרגשה מאוד קשה
גם אצל איש יותר נחוש           את הלב תוקף ייאוש
אדם חזק אז מתגבר                והייאוש שלו עובר
אך מר גורל של איש חלש        כי הוא נותר תמיד נואש 
כסף
היתה רק קופה של הכלל      לא היה בה שום כסף בכלל
הגזבר התפתל
וצ’קים גלגל
אך שום בנק לא הוליך הוא שולל
כיריים
אין קיטור ואין חשמל,          מבשלים ברוב עמל
ממרק ועד ביצים                  על כיריים של עצים
העץ רטוב, והעשן                העיניים מסנוור
אך החצרן מאוד עקשן:         תצטרכו להסתדר!)
לולנית
חקלאות היא כל חיינו          כך אמרו הבחורים
זה להם, ובשבילנו –             רק כיריים וסירים
עוד מזל שהם השאירו          איזו משתלה או לול
שמה בחורה עיקשת             מתחילה את המסלול
כן, ודאי גם היא תגיע           לתינוקות, לחיתולים
תנו נא לה קצת להרגיע        כאן ביו התרנגולים.
כך בחקלאות הבטחנו           השוויון בין המינים
ואם לא כל כך הצלחנו-         מילא, לא מתאוננים.
מחסן א’
ביום שישי עם דמדומים        אל המחסן אלך בגיל
שם חבילה לי ממתינה          תספיק לי לשבעה ימים
סדין, מגבת ומכנס               חולצת שבת מבד לבן
הכל נקי ומכובס                  אם לא בא גשם, כמובן.
שלך שלי, שלי שלך,             ואין בכלל שום מספרים
רק החולצה קצת ארוכה,       המכנסיים קצת צרים
אך מי חושב על הקטנות       כשהשוויון ממש חוגג
במקום סדין שתי מגבות?      ודאי היה זה בשוגג.
נפט
הוא נותן לנו את האש          את הפרימוס הרועש
את המנורה שופעת אור        מציל אותנו מן השחור
והוא שורף גם פשפשים        שבמיטות או בסדינים         
וכשרוחצים הראש בנפט –    משתחררים מן הכינים
ונגמר הנפט בפח                 עוטפים אותו בשק רקום
והוא הופך להיות רהיט         באוהל או בכל מקום
     
סוס ארוך
ערב חורף, בוץ וקור,             רק בחדר האוכל אור
את הלב כלום לא ימשוך        מה עושים אז? סוס ארוך!
לקיר נשען אחד רזה              וכל השאר – ראש אל אחור
וחבריהם, זה אחר זה,            על גביהם קופצים בתור
וכשבסוף כל השורה              קופץ בריון בלתי רגיל –
קורסת כל החבורה                והבנות צורחות בגיל
וכך בא סוס אחרי סוס           ומרוצים, אך עייפים
קובעים כולם בלי שום היסוס  היה זה ערב כיופים!
עגלונות
האורווה ליד הדיר                  זה היה הבניין הכי אדיר
בשביל סוס                           בכל הקיבוץ.
לא היו מכוניות                      ג’יפ עוד לא היה עדיין
כל הרכב היה פרדות                וגם ציקלופ שתום העין.
סליה והיסטריקה                    ירדנה וגלילה
לכל זוג היה עגלון                   ואם חס וחלילה
מישהו לח פרדה                     בלי רשות מאיזי –
צעקות עלו אל על                   רעם וחזיזים
אז הגיעו טרקטורים                מוטורים ניידים
פרדות נמכרו, והאורווה           הפכה מחסן בגדים      
פרימוס
זוג צעיר ומאושר                   זכה באוהל משפחה
ובתוספת – עוד דייר               לו ועדת דירות שלחה
חלקו אותם, לאוהלים             אחד אחד, כפרימוסים.
וכך יש פרימוס במטבח            מרגיז, מפריע ומרעיש
ויש עוד עסק מסובך               קוראים לו “פרימוס”, אך זה איש.
צלצולים
צינור ברזל או סתם גליל         על עמוד תלוי בחוץ
אמור הוא להשמיע צליל         בכל עת שיהיה נחוץ
הארוחה מבושלה                   או השדה עולה באש
המסיבה כבר מתחדילה –             צלצול לכל אירוע יש    
צלצול לקום לעבודה               ליום עמל
צלצול לקרוא לאספה              צלצול מהיר: יש התקפה!
צלצול איטי לעת אסון             צלצול שמח לששון
קבקבים
אל המקלחת לי אצעד              עם כל החברה הטובים
ובמכנס חצי מורד                   אמתין בתור לקבקבים
קבקב הוא קרש עץ בלבד         עם רצועה של בד או עור
אך הוא משווה גדול וקט,         אצלו כולם עומדים בתור 
ובמקלחת המולה                    זורמים המים הקרים
ומתחתם במקהלה                   הבחורים שרים שירים
כאן נפתרה כבר כל בעיה           של הפרט והעולם
של הקיבוץ והתנועה                ורק אני כמו גולם
עומד לי כך, כמו חסידה,           ורק אחת שואל אני:
מי מכם את זאת ידע –              איך משיגים קבקב שני?
רחיצת נעלים
אדמת העמק היא טובה            אך כאשר הגשם בא
הופכת היא לבוץ דביק             בו הנעל תעמיק
ממש קשה מאוד לצעוד           עם גוש של בוץ בלי למעוד
אין מדרכות ואין כבישים          בהם לכת יבשים
בחדר האוכל פיזרנו נסורת       אחת ליום או ליומיים
ולבסוף מתקן בנינו                 בו לרחוץ את הנעליים
וכך אנחנו מתייצבים               ליד ברזים עם מברשות
זה מטריד, ולא נעים                אבל אין מה לעשות.
שירה
לפני שהיו אמצעי תאורה           ולפני שהיו אמצעי הגברה
היתה לנו רק מפוחית זעירה       אבל זו היתה אז שירה!
מנגינות רוסיות מרעידות נשמה  היקים הביאו קנונים, אז מה?
ניגון חסידי – יבבם יבבם           מזמור תימני ושירי אדמה
              
תורנות
יש הרבה משימות קטנות           שאותן צריך לפתור
וכולן נופלות עלינו                    אחת אחת לפי התור
צריך לשמור כל הלילות              להעמיס תרנגולות
לפרוק מטען ממכוניות               בליל שבת להגיש מנות

ולוח מודעות מבשר:                  אתה 

 

               2017                            

                    22 הפזמונים שלי
אינני משורר, ולפי הבנתי מהו שיר לא כתבתי אף שיר אחד. לעומת זאת –דרישות החיים הביאו אותי לכתוב פזמונים. הדבר החל כאשר עבדתי כמדריך קומונר בתנועת המחנות העולים. בכל פעם שנדרש בעל מקצוע שלא היה ברשותנו, כגון מנצח מקהלה, הייתי נוטל על עצמי את התפקיד. היתה בתנועה מסורת שלפזמונים ופזמונאים, ולא לה על דעתי להתחרות בהם, עד שבא ההכרח, ואז ניסיתי את כוחי. הקפדתי ככל האפשר על חריזה מלאה – זכרתי את אמרתו של אברהם אבן עזרא ” לא תחרוז שור בחמור” והשתדלתי לנהוג על פיה. חיברתי חרוזים לחגים, והשיא היה ה”אופרה ” חוגיאלה בארץ הפלאות, שלא הוצגה עקב שריפת צריף התנועה בחיפה.
כאשר באתי לקבוצה  (1938) לא העזתי להתחרות בחרזנים הוותיקים, בייחוד ביצחק אברהמי שחיבר את הפזמונים להצגה הגדולה “זכור את התכנית”. רק לאחר שנים באו צרכי החגים והמסיבות והביאו אותי לשלוח יד לעט ולחבר פזמונים. הראשון היה, כנראה, בשנת 1949. כולם חוברו על פי מנגינות ידועות, חלקם הומחזו והושרו במסיבות. רוב אלה של השנים הראשונות כונסו בשלושת הקבצים של “מופים וחופים” (בקובץ השני אין תאריכים), חלקם נשמר בכתב יד וחלקם אבד. לפיכך לא יהיה דיוק בזמני הכתיבה, ויתכן כי הדור של עכשיו לא יכיר את המנגינה.
                                הביסוס   (מנגינת  “הצ’יזבטרון”)
בית השיטה עלתה על הקרקע בלי תקציב התישבותי, וקיוותה כל הימים שיגיעו לה כספים לביסוס
    
אם באוהל תגור או בצריף הדולף           
שבחורף כולו כמקלחת                       
 כל ימיך תנדוד מדירה לדירה                     
ותצפה כבר לרגע של נחת –                     
אל תחוש עוד למכור את העדר!                 
אל יאוש מחזון הקיבוץ!                           
גם אתה עוד תגיע לחדר –                       
 עת יגיע אלינו ביסוס!                              
      ויהיה זה ברור כמו השמש ביום          
      כי בואו של ביסוס כלל איננו חלום!        
           הביסוס הביסוס הביסוס!                
           לא בג’יפ, לא על סוס                     
           על כנפי נשרים הוא יטוס!              
           הוא הולך, הוא צועד,                    
           הוא מביא לנו עושר ואושר                       
           הוא יופיע בבוא שעת הכושר
           הביסוס, הביסוס, הביסוס –                                                                             
           גאולה לקיבוץ!
                     
לא סבלנו מעודף כספים עד היום
בלי פרוטה אחת הנה הן באנו,
לא קיבלנו כספים מקרנות הלאום
ומקרן הצבי לא נושענו
הגזבר רק צרות פה חיכו לו
אף יום טוב בחייו לא זכר
ובבנק בפרצוף צחקו לו:
“כסף אין, אל תבוא גם מחר!”
      אך יהיה זה ברור כי עכשיו אין זה צחוק,
      ובואו של ביסוס כלל איננו רחוק! 
           הביסוס, הביסוס, הביסוס . .. .
           
אם נמאס לך כבר לזרז הפרדים
ולסחוב מריצות מן הרפת
אם חשקת בטרקטור חורש בלי עובדים 
ורכבת עילית מעופפת –
הרי טרומן ישקיפה ממרומים
את סבלנו יבין וירגיש
ואלינו בקצב אטומי
את בואו של ביסוס הוא יחיש.
      ויהיה זה ברור בלי פקפוק והיסוס
      כי הולך, מתקרב ומגיע ביסוס!
          הביסוס, הביסוס, הביסוס . . .
          – – – – – – – –  
אם היו לך קצת חלומות של כזב
על כספים שיבואו בלי טורח
כי יבוא הביסוס ויציל המצב
ונהיה עשירים כמו קורח –
החלום גז חלף ואיננו
מה יש כאן בדברים להרבות?
וצריך שוב לשאת את רגלינו
וללכת שנית לעבוד . . .
     ויהיה זה ברור כי גורל הקיבוץ
     כלל אינני תלוי בכספי הביסוס!
         הביסוס, הביסוס, הביסוס –
         הוא חשוב, הוא נחוץ
         שאלה של חיים לקיבוץ     
         בעיתו הוא יבוא
         אבל לא בניסים ובין רגע
         הוא יבוא בעמל וביגע –
              “דוד ביסוס” היה רק חלום
              ועכשיו – אמרו שלום. 
                                     (1950)
       בית השיטה קיבוץ גדול (מנגינת “לדוד משה היתה חווה”)
השיר הזה הושר בחגיגת 25 שנה לבית השיטה, והפך להיות כעין המנון. אז זה היה מוצדק.
בית השיטה קיבוץ גדול. הייא הייא הו!
והיא רוצה הכל בכל: הייא, הייא הו
      ערמות של קש/ אסם ממש/ בית תרבות חדש – הו!
      נוער להצמיד/ ואלף תלמיד/ שעובדים תמיד –הו!
      ילדים לרוב/ ואוכל טוב/ ובצל לקטוף –הו!
      זיתי שחורים/ ובלי שירים/ ולהיות עשירים – הו/
      לול חדיש/ ובזלת כביש/ וכסף – מפיש  – הו/
      נקיון בחצר/ והון חוזר/ וזה לא עוזר – הו!
                                                      ( 1953) 
                 היה קיבוץ   
  
היה קיבוץ ושמו קבוצת חוגים בית השיטה
טבנקין כבר אמר שהסיגוף אצלם שיטה
אבל החברים חשבו שהסיבה פשוטה:
היה למשק תכנון אדיר ו . . . כסף אף פרוטה.
              לקחו גזבר שלחו אותו לבנק בתל אביב
              אמרו לו: פקח עיניים, הסתכל סביב סביב
              אולי תמצא שם טיפש שהלוואה לתת יואיל
              השיג הוא אלף עצות טובות ו . . .  אף לא מיל.
אזי לקח הוא צ’ק אחד ואת הצ’ק גלגל
הצ’ק גדל גדל גדל הבנק כבר התבלבל
המנהל הגיע למצב של התעלפות
כי גזברנו גלגל כבר אז כ . . .  אלף פונט!
              ולהשלים את התמונה פסקו גם הגשמים
              בינואר הקיץ בא והימים חמים
              כדי להציל את המצב רצו ל’פסיק לאכול
              אבל הגזברים אמרו שזה עוד לא הכל!
כל העובדים עכשיו בחוץ יפסיקו גיוסם
לא ילמדו , לא יתפרו ולא יתלו כביסה
אומרים כי עוד צפויים לנו ימים קשים, מרים,
וגם אם לא יהיה . . . פורים נשאר פורים!
               החוגים יצאו לדרך   מנגינת “חיילים יצאו לדרך”
החוגים יצאו לדרך מלאי התלהבות
להקים קיבוץ חדש ולעלות להתיישבות
אבל חיש מהר תקף אותם העצב –
התברר שאין להם אף מיל של כסף.
          אז אמר המזכיר               תצעקו אל הקיר
          גם מחר אין סוכר, כי אין קרדיט ב”המשביר”
                       אבל לא צריך הכל ללב לקחת
                       אם אין כסף אז אפשר לאכול קדחת!
החוגים יצאו לדרך מלאי התלהבות
להקים קיבוץ חדש ולעלות להתיישבות
אך מיד ראו שהמצב הוא מר כה:
בשבילם כבר לא נותר אף דונם קרקע!
         כל ה”גוש” (גוש חרוד)  אז קרא   שזה באמת נורא
         וצריך אותם לשלוח להורים בחזרה!
                       אז צחקה החברמנית ששמה שרקה:
                       טוב, ניקח את “שטה”, זה בין כך לא קרקע.
החוגים יצאו לדרך מלאי התלהבות
להקים קיבוץ חדש ולעלות להתיישבות
יש כבר קרקע ושמחים עד השמים
אבל מה – באדמה הזו אין מים!
        האגודה (אגודת המים) אז קפצה:  כי לזה אין שום מוצא,
        את הליגה כבר סגרו ואין מקום לעוד קבוצה!
                       אך החברה לא הורידו אף למטה
                       בעצמם הלכו לחפור באר בשטה.
סוף כל סוף הוקם המשק, אין לו מה להתבייש:
יש כבר קרקע, יש כבר מים ואפילו כסף יש.
אבל דווקא כשהכל התחיל לפרוח
נזכרו אז כמה טיפוסים לגנוח:
        שהמשק הוא כלום  והכל בו עקום
        רק ריבית והלוואות , ואין לנו לקיום!
                        כל אחד פה הוא חכם כמו קהלת
                        אך שכח מה שידוע לכל ילד:
כי בלי כסף ובלי קרקע ובלי מים עוד אפשר
אבל אם תיפול הרוח – שום דבר כבר לא נשאר
        ולכן את זה הכלל לכם נזכירה, וכולנו כאחד עכשיו נשירה:
                        החוגים יצאו לדרך . . .
                                                                 (1956) 
                             
                             הטפטפת מנגינה: “מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת”
בין ההכרח לסבול את החום בלי שום כלי עזר לבין המזגן היתה המצאה קיבוצית: במקום תריס תולים על החלון
הפתוח מסגרת כולה של רשת, ממלאים את החלל בנסורת ומטפטפים על זה מים. המים מתאדים ומצננים את החדר
ומטפטפים גם על הקיר ומקלקלים אותו. המכשיר נקרא “טפטפת”. יש רק שאלה – איך משיגים אותו?
מול חלוני מטפטפת טפטפת,                    יזמה עצמאית של שכני 
אשתובחמסין בפרווה מתעטפת                אקלים של הציר הצפוני    
           טפטפת, טפטפת, נפשי מצפצפת             כיצד גם אני אזכה בך?
        – הרשת בלול, צינורות מן הרפת             אחליפה נגר במטבח (בגיוס שבת, כמובן)
ועדת חברים זאת שומעה – מתעלפת         פוסקת פסק דין החלטי:
חינו כולם הם שותפות משותפת               בלי שום טפטופים פרטיים!
        מיד אספה לדיון מתאספת                     המתח עולה וגובר:
        ברור כי בחום הוויכוח – טפטפת             מצרך ראשוני לחבר!
ושני הקרשים עם הקש והרשת                 עומדים במרכז האולם
הכל נעלם, רק טפטפת כובשת                  עמדה במרכז העולם
         אומרה החלטה: הינתן תינתן                  טפטפת לאיש בכבוד!
         מתי? לכשירחיב, עד אז מי לו אין             ימשיך לקנא ולקוות
עד חורף יבוא, וריבון כל עולמיא               יפתח טפטפת גדולה
יהיה אז קריר, ונשכשך אז במייא               – נפתרה הפרובלימה כולה!   
                                            
                    פיזמוני משפחה וצרות אחרות
 
                          חיזור, חתונה, ילדים, גן
                       שיר הרווק הזקן
מוקדש לרווקים הזקנים בני העשרים, ולרווקות הזקנות בנות התשע עשרה
אני רווק בן חיל           וחי חיים של דרור
חופשי כעוף הליל         אך יש ובערב קור     עובר הרהור שחור:
גמרתי בית הספר,        שירתי בצבא
עברה שנה נוספת        ואנה אני בא?         איפה האהבה? 
          אל יאוש רווק זקן,       אל תלך זעף וסר,
          גם אחריך עוד ירוצו     ילדים תריסר
כולם הולכים בשניים    תינוק על הידיים    שותים אצלם לחיים –
וגם אני שמח –            אך רק בתור אורח.
כי לי משמרת ערב       וגיוסים בלי הרף     ממש חיים של כלב!
עם נערות אשבה         אך אין אחת של קבע. . .
                                          אל יאוש . . .
ויש לי דווקא חדר        ובו שולט הסדר
את הרצפה, בלי נדר     אשטוף כל ערב חג    עת בא לכלוך עד גג
אחזור בליל בשתיים    איש לא ישאל מניין   אישן במגפיים
– האם כל זה יאבד       בגלל שמלה בלבד?
אך הגורל גדול הוא      ממנו אין מפלט
כולם בפח יפולו          ורק מתי מעט          עוד ימצאו מפלט
                                         אל יאוש . . .     
                    
                  חתונת בית השיטה – תל יוסף
בשנת 1952 התרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד. קבוצה גדולה של חברי בית השיטה עברה לאיילת השחר
וקבוצת חברים עברה מתל יוסף לבית השיטה. בפורים, לפני המעבר מתל יוסף נערך חג משותף, ואנשי
תל יוסף באו לחגוג בבית השיטה. להלן שני פזמונים – שיר החתן (בית השיטה)ושיר הכלה (תל יוסף)  
  
                       שיר החתן(מנגינת “דיין טאטע איז א שמורובוזניק”)
אבי הלגיון מירושלים           ואמי החוגים מתל אביב
ואחי באים מכל אפסיים       ומכל הארצות סביב
מפורסם אני בין כל הלצים    ואומרים שכל דבר נדבק אלי (לא נדפס, מטעמי צניעות)      
לו היה אמת מזה רק חצי      כבר הייתי רוטשילד בחיי
זה עשרים שנה אצלי יש צנע  ועקרון הידוק החגורה
איך אפשר לחיות כך? את שואלת   מסתדרים, זה לא כל כך נורא.
חדר האוכל קצת דומה לרפת  והרפת לא גדולה מדיר
ובדיר עובד טייח בחסד         וטייחים אני שוכר בעיר
וכשתבואי את ורפתנייך        ועגלונייך ועובדי הצאן
נרים כוסית של יין לחייך      ונחיה חיי שמחה,ששון
                        שיר הכלה (מנגינת “רייזלה”)
כבר באים החתנים           בחורים כה הגונים
ואלי הם מחייכים             וכל טוב לי מבטיחים
יש בית השיטה וגבת         יש גם עין חרוד
הגושרים, ומי יודע            עוד, עוד, עוד . . .
זו אצלי בעיה כבדה           כי אני כה גלמודה,
וכולי בלבטים                  איך למצוא חתן מתאים
כי אני לא סתם אחת         ויש לי הרגלים
אומרים שהם לגמרי          לא קלים.
לי מחסן בגדים נחוץ          לא כמו בכל קיבוץ
ואוהבת לאכול                  צ’ולנט גם בימות החול
שאלת הגיל אינה פשוטה     וזה עוד לא הכל
איך אומר “בית השיטה”      בלי לשקול?
יש אצלי מנטליות              ואצלו – כולם אומרים –
אין סנטימנטליות               ואיך נהיה מאושרים?
העניין הוא די בוער            אני כבר עצבנית
עזרי נא לי להסתדר –          השדכנית.
                 חתונה בעיירה (מנגינת שיר יידי)
בשנת 1951 התקיימה חתונת אריה ויצמן (“ג’ינג’י), איש הפלי”ם עם רעייתו מקיבוץ חוקוק – שניהם עובדי מזכירות הקיבוץ המאוחד. זו היתה חתונה יוצאת דופן: עד אז היו כל החתונות רק טקס דתי הכרחי, בלי מסיבה, וחתונה זו נערכה כמסיבה ברוב עם, לזכרה נכתב הפזמון הזה.
א שמחה א גדולה – יודעים גם בעפולה
הג’ינג’י מתחתן, זה כבר כתוב בכל העיתונים.
 חוקוק כולה רותחת, הצי כמו קלחת
במזכירות הקיבוץ כבר לא עובדים.
שליחים לעיר הבירה יצאו לקנות כבר בירה
רות פרסנר כבר חותכת סנדביצ’ים!
               יין נשפך כמים, הבה ונשתה לחיים
               הן לא כל יום יש חתונה!
בית השיטה מאכט לעבן, דעם מזינעק אויסגעגעבן
                    בית השיטה עושה חיים, חיתנה את בן הזקונים)
אחד אחד שם מחסלים את כל רווק שעוד נמלט
אמנם שם בעזאזל נשאר אחד שלימזל,
 אך גם דינו נחרץ כי אין מפלט.
אריה וקסמן הדירקטור עושה “אולם” בטרקטור
הכל צריך להיות לפי תכנית!
כוכבי מרום נדלקים, באים הקדילקים
צ’יזבטניקים מכל הארץ מגיעים לחתונה.
גנבים וקפיטנים, מבריחים גדולים וקטנים
וכל אלד סוחב לו מתנה.
נחום נזכר בזעם, איך התחתן הוא פעם
אחרי יום עבודה במחצבה.
הערב כבר הגיע, החתן עוד לא הופיע
אומרים שהוא אוכל עוד סולפה ושותה פניצילין.
אך ג’ינג’י הוא לא תרח ולא יעה בדרך
לרגע הנכון וודאי יחלים.
תנו אפוא מנגינה, שגם חולה אנגינה
ירוץ לכאן אפילו מחד חולים!
כל למפיון זורח, והגזוז קולח
עפים צ’יזבאטים עד כי אף של ג’ינג’י יאדים!
פסוקים משיר השירים ונאומים אדירים
ויוסוף שוב מצליף בחידודים.
החברה מנצרת גם הם כאן בעצרת
שמחה וגיל לכל היהודים!
       יין נשפך כמים . . .
                                       (1952)
           פזמון כלולות  (מנגינת “הלו, הלו, ז’קלין החמודונת”)
ריבון עולם יושב לו בשמים     שישה ימים עבד – ודי!
את התבל ברא, אחת ושתיים   ואחר כך נשאר לו פנאי.
                  והוא יושב בין מלאכים, ומתעסק בשידוכים
ארבעים יום לפני שבת נוצרת   הוא כבר קובע לה חתן
ולפעמים – מיבשה אחרת        כי העולם כל כך קטן!
אבל כיצד בעסק יתבצע?          אי תתרחש האהבה?
הן החתן בכלל אינו יודע          כי יש כלה, ומה טיבה?
      ובכן האל הרחמן/ כבר על כל זה חשב מזמן/ והוא ברא את האולפן!   
וכך חיש קל הבעיה נפתרת:       כי ללא סיבה ברורה
עוזב בחור את משכנו בקרת      וכאן פוגש בבחורה!
וכבר אמר על כך שלמה- קוהלת: דרך הרוח מי ידע?
ועל שלושה וארבעה כאלה       כתב גם ביאליק אגדה.
ולזוגות נאמר ולא נשכחה:        בית השיטה לא רק מפגש!
התחתנתם – עכשיו תשבו פה ככה
גם אחרי ירחי הדבש                 כחברי קיבוץ ממש!
החמולה שלנו  (מנגינת המנון “המטאטא”: הוי מה רב וא כאן הרפש …)
לקיבוץ לבד הלכנו             בלי דודים ובלי הורים
משפחה בעיר שכחנו          חופשיים כציפורים
התאהבנו, התחתנו,           ילדים גדלו – זה טוב
את עצמנו אז מצאנו          בחמולה שאין לה סוף,
        במוסך – יש לי אח          בכביסה – יש גיסה
        ומחותנת שמנה מחכה לי בפינה
        אם ארצה או לא ארצה       בקרוביי לא אתמצא
        וזיכרו, בן ובת                   מהחמולה אין מפלט!
עם אפרים ועם בילה         לא דיברנו כבר שנים
ופתאום – ראה זה פלא,     אנו כבר מחותנים!
ועם בילה – אז ממילא       גם עם יענקל הירקן
עם אשתו, ששכל אין לה     ועם בנם הצעקן.
פעם לאספה הלכתי           (לחמולה יש חובות)
בת ללימודים שלחתי         אנו לא צריכים טובות.
רק מבע אחד נעיפה           ונחוץ רק רמז קל
אצבעות עולות בשפע        לחמולה יש משקל!
אם בהשמצות פתחת –       בדוק היטב היטב סביבך:
שמא זה אשר ברכת           הוא אחד מהמשפחה
בן דודך עם בת של סבתא   מתחתן – איזו שמחה!
ובסופו של כל הפלונטר      תהיה הסבא של עצמך!
             פיזמוני כיצד מתחתנים  (טרילוגיה)
                דור הסבים (מנגינה: אני והסבתא)
כשסבא וסבתא התחתנו בצוותא        היתה כל העיר כסופה
הרבי רב חיימ’ל חבש את השטריימל   ערך בעצמו החופה
וסבא ברעד ענד הטבעת                   על אצבע הבתולה הצנועה כדת
וכל הדודות, ידידי                            געו בבכייה   אי אי אי
אז סבא אמר, ופניו האדימו:              הרי את . . . כדת ישראל
וכולם הסכימו, בדחילו ורחימו           כי זהו דברו של האל
וכשהדוד ברל עם הדודה פרל             אחזו במטפחת לרקוד את ה”שרל”
אז כל הדודות, ידידי                         געו בבכייה אי אי אי
                     דור ההורים (מנגינה: פעם אחת בחור יצא)
פעם אחת בחור יצא לקבוצה     בחורה הוא שם מצא ואותה מאוד רצה
היה זה לפנים, לפני הרבה שנים
היא היתה בסרפן עם שרוכים   לו היה מעיל של עור ומגפיים מלוכלכים
היה זה לפנים . . .
שמעי נא, חביבתי, הוא חשב.   אם אוהבת את אותי – נסתדר גם בלי הרב
היה זה לפנים . . .
לוועדת שיכון פנו בהיסוס,      וקיבלו חדרון בצריף בתוספת של “פרימוס”
היה זה לפנים . . .
כך עברו שני, ואחרי זמן רב     הם נסעו לכפר יחזקאל והתחתנו אצל הרב             היה זה לפנים , , ,
והבת הרביעית שאלה:          מה פתאום שאבא אמא משחקים חתן כלה?
היה זה לפנים . . .
בינתיים הילדה קצת גדלה:
עוד מעט תגמור ללמוד והיא רוצה להיות כלה   
היה זה לא מזמן,         כולם יודעים היכן
                     ובימינו (מנגינה: ילדי האהבה)
לפנים, לפני שנים             היה זה עסק לשנים;
שוחחו, הסתודדו –            פלא שבכלל נולדו!
          אחת, שתיים שלוש ארבע           אל תשאל כיצד זה בא!
          המרחק בין שני בנים                 היה כמעט יובל שנים
אך עכשיו הכל פשוט          לחכות זו סתם טיפשות
זה הולך, ברוך השם,           ואף אחד אינו אשם
          אחת, שתיים שלוש ארבע           אל תשאל כיצד זה בא
          זה מתחיל עוד בצבא                 יחי ילדי האהבה!
כי בעניין של הפריון           אחדות טבנקין בן גוריון:
האהבה דבר חשוב              יש להגדיל את הישוב!
           אחת שתיים . . .
לכן נפסיק את הלימוד        יותר מוקדם, אולי ביו”ד
ונזכה לעוד עובדות            ממחלקת היולדות     
           אחת שתיים שלוש ארבע            אל תשאל כיצד זה בא
 אפילו לא צריך צבא:                           יחי ילדי האהבה! 
                  יריד החתונות (מנגינה: שיר המנגנון מתוך “האדרת”)
מתחתן פה זוג צעיר          הם פונים אל המזכיר –
המזכיר לא יעזור              זה עניין של המחזור.
מתאספים המחזורים         חברות וחברים
ומסכמים בחשיבות:          עסק ועדת תרבות.
        כי מצווה היא לא לשכוח:     שכולם רוצים לשמוח
        ועל כן יהיה פה חג    ונשיר בקול חזק     עד שייבקע הגג
התרבותניקים עונים:         זוג זה עסק לשנים
סכנות של משברים –         לוועדת החברים
כאן החברה משתגעים:      מה לנו ולחגים?
בוודאי נפלה טעות:           פנו לוועדת בריאות.
        כי מצווה היא . . .
הבריאות דבר נכבד           כשעוסקים  בבן ובת
אבל חגיגות הן שטות        לכו לוועדת ריהוט!
חתונה בלי רהיטים           כמו פטיפון בלי תקליטים
אך היכן יושם ארון           כשלזוג אין אף חדרון?     
        כי מצווה היא . . .
נצפצף על הצרות             קדימה לוועדת דירות
היא שולחת לבריאות        זו מפנה למזכירות
מזכירות אל הריהוט          הריהוט אל התרבות
הריהוט אל המחזור –         שום דבר לא יעזור
כי מצווה היא . . .
בעוד חודשיים
 ה”סניף” היה פעוטון זמני בשנים של ילודה רבה. ממנו עברו לפעוטון של קבע
להורים יש בן ב”סניף”, אמנם זה כלל לא אושר
אולי היה יוצא משם בבוא שעת הכושר
אך התחשק לוועדה שנות סדרי עולם
ומבטיחה היא להורים כי טוב יהיה לכולם –
      בעוד חודשיים, בעוד חודשיים
      בעוד חודשיים, לא פחות ולא יותר!
אומרת ועדת חינוך: העיקר – הנצח
טלטול של ילדים רכים – זהו ממש רצח
כבר אמרו דגולי עולם: הסדר הוא עיקר
ועולם-גולם האמין וחתם על שטר
        לעוד חודשיים . . .
אומרת אמא אל האב: חתום על הערעור!
אני רוצה תינוק נורמלי, זה אצלי גמור!
חודשיים אלה יהפכו חלילה לתשעה
ואז יבוא סיבוב חדש, תחזור הפרשה –
           לעוד חודשיים . . .
בינתיים, כך אומרים, עברו כבר כחודשיים
התינוקות, ברוך השם, נורמליים עדיין
הכל הולך לפי תכנית ובקצב של שבלול
ואם יחסר בית ילדים נזכה אולי ללול –
          בעוד חודשיים . . .
                                     (1951)
                הילד הפרובלמאטי (מנגינה: דובון יומבו)
היתה תקופה של הרבה עיסוק בפסיכולוגיה, עם הרבה בעיות
יש לי כאן תינוק אחד       יומבו לו קראתי
כה קטן וכה נחמד-           וכבר הוא פרובלמטי!
        אוי ואבוי! לו מראש ידעתי
        דווקא אצלי – ילד פרובלמטי!
שלב אנאלי לא עבר         שלב אוראלי – אין
ולתסביך האדיפוס           אין סימן עדיין
        אוי ואבוי . . .   
אין מזל ליומבו רך:          איזו מטפלת!
בגללה יצא הוא כך:          לא טיפול – מפולת!
        אוי ואבוי . . .
בן שנה איננו שר            איננו מדלג עוד
כל ימי אשב לי כבר         בין הפסיכולאגות
       אוי ואבוי . . .
ואיך שאר התינוקות?      אעיף בם מבטים:
אוי ואבוי! ברוך השם!     כולם הם פרובלמאטים!
      אין דבר, הן מראש ידעתי:     כל החינוך – עסק פרובלמאטי!
           בת ציון השדכנית
היה היתה לנו פה פעם שדכנית   חיתנה את הקיבוץ כולו לפי תכנית
זקן ונער, גם גרוש ואלמנה –     כולם היו כשרים לחתונה.
וככה היא שדכה את כל הקהילה    את מי היא לא שדכה? את הבנים שלה
כי הם היו מודרניים, וכאשר בגרו   לקחו את מי שהם בחרו.
אך אל יאוש! כי הזמנים אינם עומדים  ויש לבת ציון עוד עשרה נכדים
ואם הם יתעקשו: אני לבד, אני אני!     היא תשדך את הנינים.
                     ניתאי בר מצווה
ניתאי הוא נער חמד בכל המובנים
גבוה ונאה, וגם מסביר פנים
יודע שם כל ארץ וגם את הבירות
גובהם של ההרים ואורכם של הנהרות
     הי, הי, הקשיבו ידידיי       היום נחוג בר מצווה לניתאי!
מלבד הלימודים יש לו תענוגות:
לראות אם המורות במקרה אינן שוגות
לחקור אם החלל הוא באמת חלול
ואם כדור הרוגבי עף לו במסלול
יש לו משפחה מכל הכיוונים:
דודים ובני דודים מכל הכיוונים
יש סבים וסבתות, ויש אחות ואח
על כן ביום הזה נגילה ונשמח!
         ספיר בת מצווה
אל ספיר בת התריסר          באנו, איש כאן לא יחסר
ושלוחה לה הברכה             מכל בני המשפחה
כשושנה בין החוחים           כן ספיר בין האחים
זאת אמרו, בדרך כלל,          גם לדודה אביטל
מה אוהבת הנערה?            להיות מוקפת בחברה
על הספסל עם בוא הליל      לפטפט ולרכל
לנגן באורגנית                   לארגן לפי תכנת
לצייר ולקשט                    אם במחשב ואם בעט
אם להתנדב נחוץ –            היא בראש בלי שום תירוץ
לילדים עם בעיות              לאוטיסטים, למיות
כדור עף היא משחקת         ובלימודים חושקת
אך חבל כי רק בחלום         עם האחים היא בשלום.    סיון תשס”ב
                   דואט לשני כלבים מנגינת “זה הסוד שלי”
במסגת חיפוש הפיתרון לבעיה הנצחית של כלבים עלתה הצעה להעביר את הכלבים לרשות הגנים
– אני הוא סופי התכשיט        – שמי הוא נבחי הקטן
באספה רצו להחליט               שנהיה כלבים של גן!                                                                                                  
         זה הסוף שלי      זה הסוף שלי      אם יקרה דבר כזה!
         לסי הגברת        שמה שורת –       ושותים חלב רזה!
גן מקום מאוד לא טוב           לא נלמד שם קרוא וכתוב
לא רוצים בלגן                     לא נהיה כלבים של גן!
         זה הסוף שלי . . .
– אני אהיה כלבון חופשי         רינה היא שומר נפשי
– קצת בשר וקצת נקניק          הטי בשבילי תשיג!
          זה הסוף שלי       זה הסוף שלי     לא תקום מזימתכם!
          חי הכלב             נהיה פה אלף     על אפכם וחמתכם!
ועוד סוד לכם אגיד:               צחורקה בקרוב תמליט
יחלקו כלבים קטנים               לכל שכונת התאנים!
          זה הסוד שלי . . .  
קחו אפוא מוסר השכל            הולכי על שתיים וארבע
לכלבים דרוש מקל                   לא דיון והצבעה!
                        שיר ליום הילד  מנגינת “הדרך ארוכה היא
תמיד לחברים ישנם המון דברים
גם ילדים רוצים לנהוג בטרקטורים!
לשבת על קטר, סולם ונדנדה
לכן הכרזנו: יום לילד לילדה.
   נשיר נשמח ביום הילד,    חג הילדים    הללו,הללויה, הללו.
היום הול שמחים מאוד, אומרים תודה
לאלה שעשו את כל העבודה:
לחברות אשר צבעו, גזרו, תפרו,
לחברים אר יצקו, ניסרו, חפרו.              נשיר נשמח . .
עכשיו בין גנים עומד לו אוטובוס
כל ילד שרוצה יכול ממש לטוס.
להסתובב על התותח, לקצור דגן –
אפילו אם הוא רק הכי קטן בגן.            נשיר נשמח , , ,
 
              שיריבית הספר
                              בקבוקים   
        
עת בגן היינו צוציקים        יום יום כבר אספנו בקבוקים
מפח זבל אל פח זבל         עגלות נמשוך בחבל               
ודוחפים למעלה, יאללה!    ונמכור אותם, אינשאללה!
מן הכסף עשינו עסק,         ולגן נקנה משחק    שמן התקציב נמחק –
כיפק הי!
בצעירה יצאנו למסיק        כסף לקופה אף פעם לא מזיק
ומוסקים פי שניים            לעוד זוג אופנים
וניסע לסחנה, יאללה         אם ירשו לנו, אינשאללה!
כך כולנו ת’קיבוץ הבנו:      כל אחד לפי הכושר משהו ישיג ביושר
כיפק הי!
בבוגרת לקטיף רצים          ועושים שם כסף – מן העצים
לטיול נכספת,                  עוד שעה הוספת
לסיני נפליגה, יאללה         לא צריך טובות, אינשאללה
כך אנחנו התפתחנו      כשנהיה לחברים, נו     קל להיות כבר עשירים
כיפק הי!
בצבא אנחנו כה זריזים      מלקטים בלילה המון בנזין
לרוקן חבית או פח –        לא חשוב, הכל ניקח
בשיכון נסתירה, יאללה      לטיול שחרור, אינשאללה!
על הג’יפים                      אז נדהר בספידים
למדבר ניסע, יא שיח’        ממטולה עד שרם א שיח’ –
כיפק הי!
אבל כשנהיה לחברים        החוקים הופכים לפתע אחרים.
מתחלפת השיטה             אין להרוויח אף פרוטה
ומי שמנסה, יאללה          לבירור נקרא, אינשאללה!
שמע נא משק,                לא תופסים ת’עסק
אם זה טוב בבית הספר     למה זה עכשיו כבר אפס
עפר ואפר – למה?
                  נדודי :אלון”  {מנגינה: לנדוד, לנדוד)
לבני “אלון”,הכיתה הראשונה של ביה”ס לא היה שיכון קבוע, והם נדדו מדירה זמנית לדירה זמנית
לנדוד, לנדוד מנהג “אלון”(x2)     לנדוד לנדוד
מבניין לאוהל, משם לצריף         וחוזר חלילה, סביב סביב
עשרים דירות, אם לא יותר        “אלון” זוכר
ריהוט כבד כאן אין לאיש           מזרון על גב – קדימה חיש  
בכיתה, על גג, במרתף של גן       ובכל חודשיים – בלגן
אבל מעל כולם יזהיר –             מתבן הדיר!
                                              עם סיום המחזור הראשון, 1953
 
 
 
 
                                        נימוסים       (נכתב להצגה בבר מצווה של קבוצת “הדר)


פרק א’: לפני הטיפול
 
– מה נתקעת לי בדרך?                  – הסתלקי מכאן, פרה!
(כך משוחחים בערך                     פה אצלנו בחברה)
ביטויים גסים בשפע                    נשפכים יומם וליל
זה הפך אצלנו טבע                      תיכף לקלל 
      מפגר אחד, איזה מין גיבור!           אל תהיה לי סוס, אל תהיה חמור
      אל תהיה טיפש, אל תהיה אוויל     אל תהיה אידיוט, אל תהיה דביל
איזה מחמאות, איזה מין דיבור       גם בין איש לאיש, וגם בציבור
לא אומרים “בבקשה”                  כי זאת מילה מאוד קשה,
“בוקר טוב”. “סליחה”, “שלום”       זה רק בחלום
אלה סתם מילים בלי טעם            אשר אין להן שימוש
לא זוכרים אותן אף פעם              הן רק סתם קשקוש.
                                                        מפגר אחד . . .
ראשונים תמיד אנחנו                  למסיבה או חתונה
את הכיסאות לקחנו                    – יש לך טענה?
מן השולחנות חטפנו                    שוקולד, ואפל , מיץ
אם כי הנה התפלחנו                    רק כדי להציץ . . .  
                                                         מפגר אחד . . .
לחדר האוכל רצנו                       הרעב נורא, איום,
וקדימה התפרצנו                        = קר גם לי מקום!
אל האוטובוס קדימה                   ונתפוס את המקומות
הקשישים הן חזקים הם               ויכולים הן לעמוד!
                                                          מפגר אחד . . .
פרק ב’: אחרי הטיפול  מנגינת מנואט של מוצרט
שלום וערב טוב לכם                   נא להכיר: כיתת ילדי קיבוץ
אשר ידגימו תיכף לפניכם             כמה מילות נימוס:
– בואי לרקוד, בבקשה                 ככה בקול שקט נגיד
לא נשמיע אף מילה גסה              אפילו לא לידיד
– אולי תואיל לזוז מעט                – באמת, תודה רבה לך, 
– מצטער אם נפגעת                    – אבקש סליחה.
         
                   


   עשרה מחזורים
 
לפני עשרים שנה היה בית ספר קט
ואיש עוד לא חשב על אף מחזור אחד.
התלמידים עוד אהבו לכתוב, לקרוא
אם המורה לא בא הלכו לקרוא (לו)
וככה, חברים, עברו שנים עשרים
ופתע הם הגיחו מכל החורים –
         עשרה מחזורים, עשרה מחזורים, עשרה
ראשון מחזור “אלון”, תלינו בו תקווה
והוא היה בים מקימי החטיבה
הלכו אל הצבא, חזרו החיילים,
והתחבאו להם בין הכלים
אמנם הם לא היו אף פעם מלאכים
אבל הם גם לא סתם איזה זקנים קרחים –
           עשרה . . .
מחזור ה”אורנים” – מחזור של פרחחים
עליו היו כולם תמיד נאנחים:
אוי ואבוי לדור שאלה הם פניו
אוי לקיבוץ שאלה הם בניו!
בינתיים זמן עבר, הלך מי שהלך,
אבל הנשארים לא נוראים כל כך
          עשרה . . .
לזית יש פרי רב, אותו איש לא מנה,
אבל יבול אינו נותן בכל שנה
ויש שבא חמסין והנשירה רבה
ומתנחמים אז ביבול הבא.
מחזור “זיתים” נקלע אל מין מצב כזה
ממנו הוא יצא מאוד רזה. . .
         עשרה . . .
הלך מחזור “זיתים” ובאה “להבה”
אמרו עליהפ שהיו כיתה טובה
ישבו כמו בובאלאך, למדו מה שנחוץ,
אף פעם לא ברחו לרוץ בחוץ.
עכשיו נראה אותם, כיצד הם מגשימים
את מה שהם אמרו כל הימים                  עשרה . . .
        
“דרורים” ו”נמלה”, מחזור התאומים
אשר אף פעם לא היו כל כך דומים.
הרבה לא שאלו, וכמו שזה נהוג –
פתאום נודע להם שהם כבר זוג.
ולא מעט צרות עשו למחנכים
אבל עכשיו בתלם הם כבר מהלכים
          עשרה . . .
לבני ה”אילה” היה מזל גדול:
הם פתע נקראו את בית  גוברין לגאול
חזרו מן הצבא ישר אל הביסוס –
ועוד מעט יהיו כבר על הסוס.
ובנות ה”אילה” ברוכות בתינוקים
מהם בלבד אפשר יהיה כבר להקים –
        עשרה מחזורים . . .
 הדרור ציפור יפה, ועפה בשחקים
אך ם טירדה גורמת היא למשקים
כי לא כל מנהגיה הם כל כך נאים
ולא תמיד שירה כל כך נעים.
 “דרור” שלנו לא כמו שאר המעופפים –
ועוד נשמע ממנו גם שירים יפים
          עשרה . . .
תורו של מי עכשיו? מחזור של בני “יחדיו”
חברת ילדים לקחו הם על הגב
קיבוץ של גלויות היה שם בכיתה
והם ידו הרבה חבלי קליטה.
נראה אותם שבים עוד חושים מספר
ועוד שנה שלישית בישובי הספר –        עשרה . . .
      
כמו לכל תמר – ל”תומר” יש גרעין
רוצה לנבוט לו במקום הכי מתאים.
הם כלל לא מתכוונים ללכת אל העיר,
 הם רק רוצים קיבוץ יותר צעיר.
נראה מה יעשו כשהם יהיו הורים
וגם בניהם יהיו כבר חברים                 עשרה . . .
                
עולות ה”רקפות”, ויש להן בנות
כל כך מטופחות וכל כך עדינות
לצה”ל בקרוב ילכו גם בן גם בת
ישובו לספר לנו צ’יזבאת
הלכו העשרה, אבל כבר בתורים
עומדים אחריהם ומחכים האחרים
     עשרה מחזורים, עשרה מחזורים, עשרה!
                                             (1962)
           כיתת המפרנסים מנגינה: אנחנו מבני ראשון לציון
אנחנו הכי טובים בקיבוץ                 נרשמנו ללמוד בבי”ס בחוץ
אותנו תמיד הטרקטור משך              מפתח של ג’יפ, מקום במוסך
וחופש גמור מכל החובות                 בלי לימודים ובלי טובות~
  על הטרקטור אשב,    על כולם אצפצף    הן אני מפרנס תמיד את כל המשק!
  ובערב בקול      דעתי על הכל      בגלוי פה אשמיע בחשק
כי כל ביה”ס                                   בזבוז ושטויות
גם בלי זה אפשר פה                        במשק לחיות
נלמד בצבא אצל המם פא                 נחזור ואזי נפתח את הפה
נגיד איך צריך ביה”ב להיות                 משמעת, בחינות, ציונים ומכות!
   על הטרקטור אשב . . .                                           (1960)
                        כמו שקיווינו בדור הראשון
חיש קל כסער פוסע הנער                טורייה על שכם, כד מים, פת לחם
מניף המכוש והופך הקלשון –            כמו שקיווינו בדור הראשון!      
כל עבודה מבוקשת במשק               הוא מבצע מיד ברוב חשק
לא יאחר הוא בבוקר לישון –            כמו שקיווינו בדור הראשון!
סנדלר או בנאי או חופר תעלות        ספר או שרברב או מעמיס עגלות
לכל משימה מזנק הוא ראשון –         כמו שקיווינו בדור הראשון!
                                                                           (1971)
                                                                        
                 פיזמוני משק
           300 דונם כותנה
היתה לנו פה שנת בצורת שנת רזון         הפלחה לא נתנה יבול, ממש אסון
אז בא דוד סם, החבר של יוס                והכניס לנו רעיון לראש
                  שלוש מאות דונם, (2x ) כותנה 
והקטיף של הכותנה דבר איום:               צריך שם לעבוד אולי 2000 יום!
החלטנו תיכף בלי שום היסוס                כי בשביל לקטוף נעשה גיוס –
                  שלוש מאות . . .
גברים, נשים, זקן וטף כולם קוטפים        קיבלנו תרמילים צבעוניים, יפים
אכלנו סנדביץ’, שתינו מיץ,                    הזדמנות כזו רק טיפש מחמיץ –
                  שלוש מאות . . .
את הכותנה שלחנו לבית  שאן, לג’ין        ושם כבשו אותה בחבילות, כדין
אותן הניחו להתייבש,                           עד אשר לבסוף הן עלו באש
                  שלוש מאות . . .
אבל אסור להתייאש מסוף עגום             כי הכותנה צומחת מחדש כמו כלום,
ראו כי דרך אחרת אין                            אז הלכו מהר וקנו קומביין –
                  שלוש מאות . . .
קומביין אינו קוטף בלי חומרי ריסוס       ומה קרה לחומרים? זה סוד כמוס
יהיה אם ככה גיוס שני                          ומי יקטוף? כמובן אני
                   שלוש מאות .  .
אבל עכשיו אנחנו כבר יותר מומחים        ובשנה הבאה נגדיל את השטחים
שדה גדול לבוטנים נבחר                        ומאתיים דונם סלקי סוכר –
                   ושלוש מאות . . .
                                 שיר הפלח הוותיק  מנגינה – 12 טון
                                        בשיר הזה אני חושב על דוד שושני     
שלוש לפנות בוקר, שעון מצלצל          זרוק השמיכה, קום ואל תתעצל
מלא את הדלק ובדוק השמנים            כמו שעשית כל השנים
מדוע אני, הפלח הוותיק,                   אינני יכול לעבוד כבר עם תיק
ונער בריא – הוא יקום בשלוש           יניע הטרקטור ויאללה – לחרוש
אני מתפוצץ מהנוער הזה,                  אחד כבר סובל מדקירות בחזה
לזה יש כבר “גב”, לשני יש אישה          ולו יש ילדה עם נזלת קשה
אחד כבר שנתיים לומד לבחינות         מומחה חקלאי התחשק לו להיות
אחר כך יחזור לו, נפוח בראש             יבוא ללמד אותי איפה לחרוש
משמרת שנייה – יש לו שני תינוקות    לכן את הפילטר עלי לנקות
משמרת של בוקר – ישן כמו הרוג;      אומרים שעכשיו בלילות הוא עסוק  
וככה עברו להן כל השנים                   במשק גדלו המונים של בנים
אבל במקום שצריך איזה איש             נשאר רק אחד – הפלח הוותיק.
                                                                        (1962)
                          סוכת גן הירק  מנגינה – לרותי יום הולדת
סוכה על אם הדרך, עיקול בגלל הסוכה, ענף עומד על שלו, ואתם יכולים להתפקע
לפני שנים אלפיים היתה סוכה לגן      מחסן לכל שיריים, למנוע בלגן
על אם דרכים מולכת, גלי לכלוך סביב  וכל רגלי ורכב אותה היה מקיף
     וכל עגלון וטרקטור עושה סיבוב ורן    הידד לגן הירק ולסוכת הגן
זה כבר שנים אלפיים עמדה ריקה, שכוחה,  לא חלו בה ידיים, סבכי קוצים צמחה
אך גן הקשה המצח, כולו כמרקחה     זו תעמוד לנצח אם לא תבנו סככה
     וכל עגלון וטרקטור . . .
וביום בהיר אחד סוכתנו נעלמה       אך כוח לא עמד לסלק הערמה
כבר אין לה גג ודלת, אך כמו בשנות עבר   הדרך מתפתלת סביב לשום דבר
    וכל עגלון וטרקטור . . .
 ובעוד שנים אלפיים נשקיף מעדן גן    על מה שבימינו היתה סוכת הגן
שם כביש חלק וחד וטסים בו בני שטן  אך במקום אחד עוד נשאר עיקול קטן
    וטרקטוריסט רקטה עושה סיבוב ורן    הידד לגן הירק ולסוכת הגן!
                       העימות הגדול:חקלאות מול תעשייה  דקלום, בלי מנגינה
הושר על ישי שתי קבוצות: עובדי חקלאות, בגדי חאקי ועובדי תעשייה, בבגדים כחולים. לא היתה הכרעה.
שלושים שנה אחרי כן הוויכוח הזה כבר לא רלוונטי. שתי הקבוצות כמעט נעלמו.
חקלאות: חקלאות נשמת אפנו, השדה זה העיקר
             אדמה היא כל חיינו, כל אחד יהיה איכר!
             ולכן ניטע נכרם ונשתול פרחים יפים
             ובלי הרף עוד נוסיפה ענפים על ענפים.
תעשייה:  הקיבוץ המאוחד חרת על דגל בלי היסוס:
             התעשייה למשק – גם עיסוק וגם ביסוס.
             מי אמר כי בן דורנו כל היום יחרוש בסוס?
             תעשייה היא תצילנו, הבו גודל לתיעוש!
חקלאות: אנוכי יסוד המשק, בלעדי אין אוכל כלל
             ואצלנו הן צומח הפרדס המהולל.
             בלי כותנה, הלא תסכימו, לכולנו אין קיום
             הבקר בכל מקום, כבודו מלא כל היקום!
תעשייה:  אבל מי, אם לא אנחנו, מבטיחים את העתיד?
             התעשייה כובשת – הגזבר על כך יעיד!
             גם בצל וגם זיתים וגם את כל ארצות הברית  
             וגם חמוצים, ויפן – הכו גודל לחבית! (של הזיתייה)
חקלאות: מה תכבוש הזיתייה אם אנו לא נזרע בצלים?
             הגזבר יהיה אומלל אם אנו לא נמכור שתילים
             מי יתן לנו דגים, מי יתן בשר עוף?
             והרפת לחלב איננה זבל, סוף כל סוף!
תעשייה:  פנו דרך לחרושת המתכת הגדולה
             כי כבודה מלא עולם, והיא כמעט כל יכולה!
             קטפות היא מייצרת לפרסים וליוונים
             ומוכרת היא לצה”ל – ששש . . . פריטים ביטחוניים!    (1972)
                       משק שאין דומה לו מנגינת “שיר הפטנטים”
במשק הזה המוחות לא נחים        רעיונות חדשים יום יום כאן צומחים
ענפים מופלאים עולים ופורחים     ומי עוד זוכר את הלא מוצלחים?        לא!
לא נקודה נידחת, לא משק מפוקפק!     בית השיטה צומחת בצעדי ענק!
זה משק רציני, אל תסתכל כמו עגל      ארבעה מיליון חובות זה לא הולך ברגל!
כי מאברם אבינו ועד הפלמ”ח             עוד לא היה קיבוץ שני כזה מוצלח!
קחו, למשל ענף יוצא מהכלל:
מזון מלכות, ישר מן הכוורת                 מופק בשיטה מדעית, עיוורת
והוא מבטיח אריכות ימים                   וגם מוציא קמטים מהפנים!
אדם הראשון מת בן 930 –                    קנו מזון מלכות!
שרה ילדה בגיל 90 –                           קנו מזון מלכות!
לא שמיר, לא אלונים                          רק אצלנו כולם קונים
אכן זה ענף נפלא                               מרוויח עד השמים 
למה עד מאה ועשרים,                        כשאפשר לחיות עד מאתיים?
קחו למשל ענף יוצא מן הכלל:
יוליום (ספק האספקה הקטנה) חנות משוכללת      לאמא וגם לילד
הגיע ג’ריקן פלסטיק –                        זה טוב כשטנק הנפט ריק
– ילד, בוא הנה, קח מסטיק                עכשיו הוא לועס ושותק.
– צווי הונדרט פופציק (250) זה הכל     השוקולד הזה בזול
עוד כלי כזה מין                              כבר הג’ינג’י (אריה ויצמן, הקניין)  הזמין
את הביסקוויט נחזיר                        עס שטינקט וי איין שטיר! (מסריח כמו שור)
כי יוליוס זה יוליוס, מה יש לדבר         כי יוליוס תמיד הוא הטוב ביותר!
                             פזמון לבציל  מנגינה: המנון “המטאטא” – הוי מה רב הוא פה הרפש
גוס שחר, לפני ים העבודה הרגיל, לקטיף בצל ולבציר בכרם – בציל
מה יפה זריחת השמש                  בין קישוא ובין חציל
ל תנחר, זה לא אסתטי               קום ורוץ אל הבציל
      לא כדאי לישון בבוקר                  פן תחלום חלום מבהיל
      תפוס מכנס – הזמן ביוקר            וקדימה – לבציל!
מה נחוץ לקיבוץ?                       כל יומיים – גיוס
הגיוס לבציל                               את המשק יציל!
                      כלי הרכב שלנו מנגינת  “הי הג’יפ”
מוקדש לוועדה לחקר מצבנו בקואופרטיב המשאיות “בית שאן חרוד”
        לפנים היתה רכבת,                          זיגי כבר העיף אותה 
        היא עכשיו קו אנטי טנקי                  להגנת בית השיטה
        לא נוכל יותר לקנות                        את הקונדוקטור בשני מיל
רק האוטו – פלא טכני –                     את משקנו הוא יציל
  911 מה זה? זה יודע כל עולל      את חייו גמר בעצב זה הטנדר האומלל
  יום וליל   הטס כנשר                בין הדיר והלולים
  או מוביל חלב ל”תנובה ”           או אישה לבית חולים
איזה כיף איזה כיף!                           בחיי זה מסתובב!
לעיני לא אאמינה                             רץ הוא שמאלה, גם ימינה   
כל אחד הלא יאמר:                           איזה טנדר נהדר!
קל כנשר הוא ידהר                           המוטור נשבר!
קואופרטיב אזי הקמנו                       זה היה פטנט לא רע
זאת גם המשקים הבינו –                    כאן מקור כל הצרה.
מן העסק אז  יצאנו                          בלי לזכות בשום דבר
כן, זה לא הולם אותנו                       אבל ככה זה נגמר!
      הם זכרו היטב את ראובן                 איך סידר הוא את כולם
      ולפי זה עשו גם לנו                        העולם אינו גולם.
      אין ברירה, הראש נרימה                  ונתחיל מהתחלה
      מה עושים באין ספיטפייר?              מתקדמים בעגלה!
איזה זיפת, איזה זיפת!                     כך נוהג קואופרטיב?
סוף סוף מה קרה בעצם?                  רק סידרונו עד העצם.
אל תהיה כה מצוברח,                      יוס יחזור להיות פלח
              נהדק החגורה, לא כל כך נורא!
                                                           (1949)
                             רביעייה
מהווי חרושת מתכת, שהיו בה כמה מומחים שלא הסתדרו זה על זה.  על פי משלי קרילוב
חרט, מכונאי, רתך,        וגם מכונאי מוצלח        אמרו ביום בהיר לשבת
ולערוך במרחביה           קונצרן גדול ברביעייה
השיגו הזמנות מכל קצווי הארץ         ובלי הפסד דקה נגשו בכל המרץ
והתיישבו בצל עצים                         מתחת גג של פח, כדי להקסים
כל נפש תחת השמיים                      הרימו הכלים – הוי, שבר לאוזניים!
“חכו, אחי, חכו!” – צועק רתך           כיצד נוכל ליצור קונצרן משובח
אם התישבנו ככה סתם כעדר?
בבקשה! אתה, חרט,                        שב מול מסגר בחדר מיוחד,
ואנוכי, וזה הוא תנאי                       בחדר מרוחק מהמכונאי
אז ירקדו פה, בלי לצון                      הרים ויער כבני צאן!
שינו סדרם – אך שוב אין נחת           “חכו נא, אנוכי מצאתי את הסוד”
מודיע השני: ” נגדילה לעשות            אם בשורה א ח ת נשב כולנו יחד
שמעו בעצתו: ישבו כולם בטור          אוי ואבוי! אין כל שיפור!
כאן התלקחה פלוגתה נלהבת             איך כל אחד צריך לשבת.
לקול המולתם לפתע בא מזכיר          וכל החבורה התחילה להפציר:
אל נא תחוס על שמץ יגע                 ומצא תרופה לזה הפגע:
הן לנו יש כאן כל מכשיר                  ושפע הזמנות מן “המשביר”,
                   רק תלמדנו איך יושבים.
ראשית חוכמה – ארגון ועבודה ביחד        סח המזכיר להם בנחת
בלי זה קונצרן לא יצמח                          יהא הסדר כך או כך.
                            הווי ובעיות חברה
                           חבר ועדת המים מנגינה: העלמה מרמתיים
            המים בצמצום, חברים  אינם שמים לב. מה הפתרון? ועדה!
היה חבר בוועדת המים                 נקי כפיים וקל רגליים
באספה נבחר לפני חודשיים                                                
לשמור על תור     ברזים לסגור       וגם לגעור בכל חמור
          הוי חבר ועדת המים           אל תתן אמון באיש
          כי כולם כולם רמאים          הפיקוח עליהם הוא עסק ביש
אחד כל לילה קם קרוב לשתיים      יוצא החוצה, פותח מים
בבוקר רץ, סוגר אחת ושתיים –
הולך מבסוט, התור רק שטות,        אין ממטרה – כלום לא קרה
         הוי חבר ועדת המים . . .
שנייה תמיד מאחרה לסרט            הלכו שכניה – פותחה ממטרת
גלגל אחרון סובב – היא ממהרת
1סוגרת חיש      איש לא הרגיש       ונפטרה מעסק ביש!
שלישי אינו ממטיר כבר כחודשיים   צינור נפלא לו מירושלים
מזרים הוא לגינה מאה קוב מים
בלי ממטרות      ובלי צרות           ובלי תורים ובירורים!
           הוי חבר ועדת המים . . .
         הביתה שב חבר ועדת המים         עציו נבלו, פרחיו קמלו
מרים אגרוף זועק אל מול שמים   אוי אוי אוי אוי . . .
         הוי חבר ועדת המים . . .
                 סיביר בחדר  מנגינה  We are going to Pretoria
יום אחד הביא חבר מקרר לחדרו! היה רעש גדול, וכפיצוי קנו לכל החברים מקררים –
מין מקרר קטן, חסר מנוע ומקפיא, שכינויו היה “סיביר”
האספה רותחת                         סוערת מתווכחת
אם כן או לא לקחת                   מקררים
פתאום מגיע אוטו                     ומפרק לי אותו      כך, אל תוך חדרי
     סיביר בחדר טוב יותר      הוא טוב יותר, הוא טוב יותר
     סביר בחדר טוב יותר       מחדר בסיכיר
כשבנו ת’משק                            הלך כוד כל החשק
רק לקניית העדר                         לא לסיביר
על כן זה לא בסדר     אין לו מקום בחדר     לא מסמר על קיר!
      סיביר בחדר . . .
שושנה (האקונומית)  לא נותנת          לנו יותר שמנת  (בארוחה)
כי היא טוענת                            זה הולך לסיביר
על כן נשתה לחיים   קצת חיץ לימון עם מים    ונשירה שיר
      סיביר בחדר . . .
הקשיבה, אפוא אחא                   מוסר השכל תקחה
ואל נא זאת תשכחה                    גם זה אפשר:
אפשר עוד להגיע      לכל מה שמגיע        בדרך הישר.
     סיביר בחדר . . .
         יונה מרכז את המטבח (מנגינת “הפלמחניק מחפש את המחר”)
יונה ירחי נכנס לריכוז המטבח, ועושה שם סדר
על יונה יש אלפי שירים בין כך וכך
לכן גם אנו נספר עליו הלילה איך יונה מרכז את המטבח
איך הוא עושה את זאת בכוח ובחיל
      הוא אינסטלאטור ומומחה הוא לבנין
      בשעת הצורך הוא הופך להיות גנן      
      והוא בנה עגלת חימום לתפארה
      ומי אשם שהדייסה בה היא קרה?
והוא סימן את הכלים (סכו”ם) וזה עצמו דבר בעל ערך!
אך נשארו – רק הכלים (כלי הקיבול) והכפות יצאו לדרך . . .
      והוא רוצה עובד קבוע     ולא שבעה בכל שבוע!
      על כן ליונה לא נשכח      איך הוא ריכז את המטבח.
אם במקרה אתה עוף ליל או פלח
אל נא תטרח בכלל לבוא לכאן בליל,
כי יונה כבר נעל היטב את המטבח
וסביבותיו גדר סביב בתיל.
      את העובדת הוא שלח להתאוורר
      את הפרודוקטים הוא סגר במקרר
      מי קרח יש לשתות רק בימים קרים
      ובמטבח אפשר למצוא רק עכברים
הוא מחנך את הישוב שלא יהיה דומה לעדר
אם אוכל אין – מה זה חשוב? הן העיקר, סוף סוף הסדר!
     אם זה יהיה סידור קבוע      אזי סופנו לא ידוע
     על כן ליונה לא נשכח         איך הוא ריכז את המטבח!
                                                             (1951)
                           עורכת היומן  מנגינה: לא ביום ולא בלילה
כל היום וכל הלילה                   בחצר אלך, אטיילה 
בכל איש אביט בלי אומר:          ל”שיטים” אולי יש חומר?
ועדת חינוך שותקת                  סבך ללא פתרון עדיין
ועדת ריהוט צוחקת:                 לא צריכים כבר כלום – עדיין
הכנסות – הס מלהזכיר             פן יוודע לבנק בעיר
ופן יאמר איזה לץ:                    לא צריך להתאמץ                             
בן נולד, ומה קוראים לו?           התחתנו השניים אם לא?                   
 האכתוב: ברכות בשפע              גם לדודה שבחיפה?
בצעיר אסור לפגוע                    בקשיש אסור לנגוע
ובכלל מוטב לשכוח                  כי קיים כזה ויכוח
ובסופו של השבוע                    היומן סגור, קבוע –
רץ מגיע בנשיפה                      עם רשימה מאוד דחופה
                          מחסן הבגדים באורווה מנגינת “שיר הפטנטים”
כאשר היו במשק הרבה סוסים ופרדות נבנתה לכבודם אורווה מפוארת. בניגוד לדעתם של כלכלני הקיבוץ המאוחד. כאשר החליפו הטרקטורים את הסוסים הפכה האורווה למחסן בדים, עם קשר משוכלל למכבסה: חוטים וגלגלים
וקרוניות שהסיעו את הכביסה מן המכבסה אל המחסן. בגלגול האחרון (שאיננו נזכר בפזמון) המבנה הוא חנות כלבו. 
האורווה ליד הדיר     זה היה הבניין הכי אדיר     בשביל סוס    בכל הקיבוץ.
ויניה כהן היה צועק תמיד שזה לא נחוץ,
הוא אמר שהסוסים יכולים לעמוד בחוץ.
אבל אנחנו אמרנו תמיד:         זו לא אורווה, זה חזון לעתיד!
המחסן לבגדים        הוא שכן בצריף עם גב כפוף   הכי עלוב    בכל הישוב
אם בכל מאות שנותיו עוד לא נשרף הצריף
זה סימן שהוא עשוי מחומר בלתי שריף
אריה, (כהן, מרכז הבנייה) הקשיבה, שמחת לשווא
זה הארמון (כלומר אותו הצריף הישו) לא יזוז גם עכשיו!
רק חמור בן סוסים     לא יודה מיד, בלי היסוסים,    שכעת     זה השיא!
הוורנדה משקיפה בגאון על החצר
הכביסה למטה טסה, בלי להיעצר
עגלות מתגלגלות על גלגלים קטנים,
התופרות, כמו תמיד, עובדות בפעוטונים;
המחליקה – זה השיא של כל הכיף            והשולחן מסתובב, מסתובב . . . 
האורווה ליד הדיר     זה היה הבניין הכי אדיר
                                  בשביל סוס
                                                    בכל הקיבוץ!
                   שיר אגודת פועלי המחט 
מה קשה לחיות אצלנו           כל היום קיפול כביסות
טענות רבות אלינו –              אבל מה יש לעשות?
        אפילו במאה אחוז              בקושי רב אפשר לזוז
       אך במה שמקבלים               אפשר לצאת מן הכלים
זה רוצה מעיל לחורף             זאת רוצה שמלת שבת
הגזבר מפנה לי עורף              ולנו אין אף מטר בד
        התייאשנו כבר, ואז             מטורונטו בא ארגז
        בו אוצר לבני כל גיל,           מצבנו הוא יציל
זה ארגז שלו ציפינו               מפורים ועד פורים       
לא תחדל תודה מפינו            אנו כה מאושרים!
  “הארגז מטורונטו” נשלח על ידי ברוריה, כאשר היא ואריה בן גוריון היו בשליחות בקנדה
                          כל מכוערת הפכה מהודרת
בתחילה היה כל טיפול קוסמטי או סלסול שערות בגדר איסור. כאשר חזרה ברוריה בן גוריון משליחות בחוץ לארץ היא חוללה מהפכה: יש טיפול קוסמטי לבחורות! בחורים יכולים לחכות. “נקודות” היו אז תחליף לכסף.
אחרי שנים אלפיים החליטו בשמיים         כי גם חברת קיבוץ צריכה טיפול
את ברוריה אז יקחו, וחיש מהר ישלחו,     ללמוד סיפור,מסג’, סלסול, תלתול.
   ברוריינשטיין, פינקלשטיין, גדליה שטיין ונפוליון   העיקר תנו ספר והקץ לביזיון!   
כל ילכו בסדר, לא סתם כמו בעדר           הכל בתור, בוותק ובכבוד
אם קצ’קלה מתבגרת תרצה גזרה אחרת    תשב עד שיהיו לה נקודות!
   ברוריינשטיין . . .
מאתיים לתספורת, מאתיים לתגלחת      ועוד מאתיים לטיפול בעור
קרחת מסולסלת שווה ארון עם דלת       ופטיפון כמו קוקו מאחור
   ברוריינשטיין . . .
אך באה הבצורת וגז חלום תספורת        בסך הכל רוצים ספר בגרוש
אז שבי בנחת, בילה. הנקודות באות ממילא   ספר יש בעפולה, אל יאוש!
   ברוריינשטיין . . .
                            שמור על האישה! מנגינת “הניחי לאקדח, אשתי”
השיר בא כתגובה לאמרה של המזכיר בדבר מעמד האישה
לקיבוץ ישנו מזכיר, הוא בא אל הישוב   את האספה הזהיר ואמר דבר חשוב:
    כי הקיבוץ הוא במצור ומלחמתו קשה  על כן צריך היטב לזכור: שמור על האישה!
זה לא עסקן של אימהות אם הילדים בוכים  יש מורים ומטפלות והם לדאוג צריכים!
אם היא באספה  תסרוג פוזמק לחמוטל   – לא יישאר לה זמן בכלל לקרוא “הקפיטל”
   כי הקיבוץ . . .
הבחורים – השירותים יקחו בקבלנות      והנשים לגן ירק ולעסקנות
   כי הקיבוץ . . .
כל יום שני מן הכביסה הוא סוחב שקית  והאישה אז מתפנה לקרוא תכנית משקית
   כי הקיבוץ , , ,
אבל אל נא תניחו לה לעבוד פחות מדי  כי מי יודע מה שהיא תעשה בשעות הפנאי
   כי הקיבוץ . . .
                             שיר “קפה כפית”  
לא ברור לי משום מה            בכל מקום יש מהומה
אמרו לי מה ועל מה              זה
הן אצלנו, סוף כל סוף           אם רק רגע תחשוב
מסתדר הכל בטוב                טוב!
       מה טוב שיש לי כאן      מין קפה כפית קטן    בו תמיד שמח, כמובן
       ועל כן                        אל תתאונן              הי, כפיתי, שיר נגן!
אם דגים רוצים לשחות        לא נותנים להם לבכות  
מעמיקים את הבריכות         כן!
אם אחר כך נוזל “נזיר”        המים לג’לוד מחזיר
זה רק סימן שהוא חזיר        כן!
     
להנהלת החשבונות           מתקנים את המעונות
ושוברים את הקירות          טוב!
תיכף הם עוברים דירה        ועושים שם מדגרה
                                      כן!
     טלפון עולה המון              אבל לנו אין ממון
על כן בנינו לו ארמון         הי!
שם סגור הוא על מסגר      לעצמו הוא מקרקר
לא עולה אף מיל יותר        לא!
                       בנק צל”ל   (ר”ת: צריך לדעת להסתדר)
מאפשר חיסכון רב שנים         של תקציב אישי (גם של הבנים)
ונסיעה לאמריקה בערת צל”ל   לא צריך דודים בכלל
       דיסקונטו על תקציב אישי        בכל שעה ובאופן חופשי
תקציב אישי אינו מספיק         לכל צורכי חבר ותיק
אך לנו יש יטה סודית              בחפץ לב אותה נושיט
איך מתקציב אישי זעיר           אפשר לקנות את כל העיר
עד פריז’ידר ועד בכלל              הכל רק דרך בנק צל”ל
            יש בנק בל”ל                   ויש בנק צל”ל
                                      הצגה בבית שאן   מנגינת “התימני ברחוב”
לבית השיטה יש שתי בירות: בית שאן ועפולה. הצגות רואים ב”קימרון”. אבל איך מגיעים לשם?
כל הכסף שלנו כבר ספרנו        ועשינו גם כפל וחילוק
התברר לנו תיכף שנשארנו       עם שלושה וחצי גרוש בדיוק
ובלב זה מנקר לבלי הרף          בייחוד כשרואים בערב
לוי מן לשולחן יושב בשקט       ורושם מה שכל אחת צועקת –
והכל זוכים בכרטיסים,            ונוסעים ונוסעים ונוסעים!
האוטובוס כבר בא, הוי ברוך השם!  וגם הקואופרטיב (משאית)– ירחם השם!
יוסף דגן היום מלא – מצטער מאוד  חיים סבירסקי, כרגיל, נוסע לאשדות
וגם הג’יפ של הדגים                    רוצה לראות איך  מציגים –
והג’יפ של שלום                         באי שם נתקע היום
והכל בסולם מטפסים                  ונוסעים ונוסעים ונוסעים.
התחשק גם לי פעם לראות קונצרט   אף על פי שאני לא מוזיקל
אבל אופרה איננה סרט                ולהיכנס זה עניין לא קל
בשולחן ישיחו על ריגולטו            ואני אחשוב שזה מין כותנה     
בן אדם מוכרח להיות במודה         ואפילו זה על חשבון הדודה
והכל מסתדר בניסים –                 ונוסעים ונוסעים ונוסעים
כל השיירה לבית שאן נכנסת          אחרי שבלענו טון אבק
והרחנו את ריח האספסת              אל התיאטרון חיש אני נדחק
עוד הצלחתי גם להשיג לי ארטיק    ולתפוס כיסא עם משכנת גב
ונרדם אני אחת ושתיים                מתעורר כשכבר מוחאים כפיים
רץ מהר אל האוטובוסים –             ונוסעים ונוסעים ונוסעים.
                 
                          ארבעת השלייגרים מנגינה בעקבות הצ’יזבטרון
מעשה שהיה: חייל נחל לא יצא לעבודה, אבל בא לחדר האוכל לאכול. ארבעה ח’ברה (נזכרים במקצועותיהם
בפזמון) הורידו אותו לכביש. הדבר הרגיז את הדסה, עורכת היומן, והיא הגיבה על כך.
אלפיים שנה חיכינו,                     יותר לא נוכל לחכות   
את מי שעוד לא הכינו                  היום יקבל מכות
            זבנג, שמיר, פאץ’, ויש,            וכבר הוא מונח על הכביש!
אלינו כל בעל ידיים                      מורה או מסגר או פלח
יש מי ששולט בבית                      אנחנו שולטים במוסך
אנחנו באים לחדר אוכל                 שבת, חמסין ומחנק
יושב לו אחד מהנח”ל                    שובת – וזולל מרק
             זבנג, שמיר, פאץ’, ויש             שיאכל את המרק על הכביש!
לשיטות החינוך המודרני                דרושות מחשבות עמוקות
לפי השיטה שלנו –                        כל ילד שווה מכות
בגן עוד נותנים על הטוסיק             בביה”ס מכים על הראש
כשיגדל ויגנוב כבר ג’יפים               כדאי שידע זאת מראש
              זבנג, שמיר, פאץ’, ויש            עוד לפני שיגיע לכביש
אנחנו איננו וייבער                       איננו יודעים לשרוט
לתלוש שערות ואוזניים                 אנחנו בעד מכות!
נותנים פשוט בשיניים                   להרבה דיבורים אין זמן
אם לא מוצא חן בעיניכם –             שהדסה תכתוב ביומן!     
     בקיצור, המקצוע שלנו                      זה עסק חשוב בקיבוץ
     אם לא תמחאו כפיים –                        נראה מה תגידו בחוץ!
                                                                       (1952)
    שיר לאורחי פורים
א שמחה א גדולה         יודעים גם בעפולה
כי חג פורים בק”ק חוגים הוא חג גדול ליהודים.
עולים לשם לרגל          ברכב וברגל
          אורחים אצים רצים לפורימון.
הסבתא כבר מודאגת     כי אין מקום ב”אגד”
         ואיך תזכה לראות את נפוליון?
יין נשפך כמים/ האורחים שותים לחיים/ האם ראית כאן חבר?
ראה נא את השניים       בשנת שלושים ושתיים
עברו כאן במקרה והסתכלו איך מכסים פה גג
מאז בכל החשק             הם כה קשורים למשק
         ומקפידים לא להפסד שום חג
הגברת עם הצבע            אצלה פורים זה קבע
         אל נא תחשוב כי זוהי מסכה!
                    יין נשפך כמים . . .
                                                    (1952)
               המנון פורים במחתרת (מנגינת “ורשביאנקה” – מת ברעב הפועל בימינו)
באותה שנה החליטה המזכירות שלא לקיים את מסיבת הפורים מטעמי חיסכון.
התארגנה “מחתרת” שקיימה את החג, למרות החלטת הוועדה
מת בצמא הפועל בימינו        מים בלבד לא ירטיבו הגרון
הבה נשים מסכה על פנינו     יין נשתה ואז נשירה נרון.
   נישא נס המרד/ תחי המחתרת/   לא נקבל החלטות גזברים
   תחזקנה ידינו/ נריק בקבוקינו/    הלאה שונאי חגיגות הפורים!
כל אסיפה ב”אין כסף” עוסקת   זה הפזמון כבר נמאס כמו צנון
ערב אחד תנו לחיות קצת בשקט    הבה נשתה ונשיר הפזמון:
    נישא נס המרד . . .
.                 קרוב לפורים 
    שים קצת פיח על החוטם       וחופן קמל על הראש
אם לא תהיה מלכת היופי      תהיה לפחות אחשוורוש!
היום אין שום שכל               כל אחד יכול להיות מזכיר
שאו נא רגליכם                    והתזמורת – הבי שיר!   
      נריקה כוס יין/ נשירה בקול/ פורים רק הליל/ נצא במחול.
ראו נא שם את איש המשק     בפינה עומד חמוץ
אולי ירד הלילה גשם              וסוסים עומדים בחוץ.
הסוס יש לו שכל                   בעצמו ילך אל האבוס
הצהל את פניך                      ואל תעמיד פרצוף של סוס!
                      נריקה כוס יין . . .
עומד גזבר בקצה החדר           מונה מספר לבקבוקים
כופל אותו שבעים ושבע         לסכום כזה אנו זקוקים. 
היום אין שום כסף                 ומחר ודאי יהיה פחות
תספיק לחפש עוד                  שמח הלילה לפחות
                      נריקה כוס יין. . .
הי, אתה בחור כארז               מה אתה שותק כדג?
ואת שם, גברת מכנרת,           האם אצלך פורים איננו חג?
אתה אינך ארנסט (איש המוסיקה)   ואף על פי כן תשיר בקול
ואת כלל לא דיתה (אשת המחול)    אך בכל זאת הראי לנו מחול!
                  צרות יש עד להתפקע             מפורים ועד פורים
על כן הלילה נשתגע               ונהיה לאחרים
כולנו הלילה                         לא כל כך דומים לבני אדם
וכל הפמליה                         קנדידטים לבת ים! (בית חולי רוח)
                 נריקה כוס יין . .                                                            
                           
                     פוליטיקה וצבא
                     שיר מפא”י – מפ”ם
 נכתב ביתי הפילוןג בקיבוץ המאוחד, שבו ראיתי טירוף מערכות והוא מביע את דעתי על הניצים               
זוג אחד אצלנו יש,                        אהבתם כלהט אש  
אבל שלום בית אין אף פעם            כי הוא מפא”י והיא מפ”ם  
אם בלילה, במטבח                       הוא יושב קצת מצוברח
ובשעון מציץ כל פעם –                  יש אספה לסניף מפ”ם
ובשעה מאוחרה                           היא מדליקה את המנורה
ובעיון קוראה עיתון –                     פגישת מפא”י עם ז. און
היה להם הסכם חתום:                  רבים בחוץ, בבית – כלום
אך ההסכם מופר כל פעם               כי הוא מפא”י והיא מפ”ם
דיברו על צדק ושוויון                    על מתנות ועל סגנון
ועל דודים ועל דודות                     עד שבא עניין אשדות                       
הוא מסרב להיות מיעוט                היא אומרת: איזו שטות!
שוב היתה כבר קצת דממה –           אך בקוריאה – מלחמה!
היא אומרת לו: חתום                   על הפטיציה לשלום
הוא אומר: אסור ודי                     כי כך כתוב בכרוז מפא”י
והילדים המוצלחים                      שומעים את כל הוויכוחים
יפה מאוד שלהורים                      חיים אידאיים ערים!
אך סוף כל סוף יבוא היום              בין היריבים יבוא שלום
על חמתם ועל אפם                       גם של מפא”י, גם של מפ”ם.
                                                                       ( 1951 )
     
                      שיר מועצת קיבוץ  מנגינת “טדריסה בום”
מציג את בעית העבודה השכירה מצידה האחורי אחרי מועצות הקיבוץ המאוחד בקיסריה ובבית השיטה
בקיסריה היה טוב                        עבדתי במסגריה
אז בא סדרו העבודה                     אמר לי: בוא למועצה!
וניכשתי שם קוצים                      וסחבתי ארגזים
ובאו אנשים חשובים                    ודיברו שלושה ימים
אז גירשו אותי משם                     והלכתי לבית שאן
וצעקתי בלשכה                           שלחו אותי לבית שיטה
וסחבתי ספסלים                          ותליתי הדגלים
ועוד פעם באו אנשים                   ודיברו שלושה ימים
עכשיו יגרשו אותי מכאן                עוד אינני יודע לאן
אולי שמעת בקבוצה                     איפה עושים עוד מועצה?
                                                          (1952)
                      בית השיטה והפלמ”ח  מנגינת “גומות חן”
נכתב לחג המשק בתשכ”ז 1967שנחוג בשנת ה – 25 לפלמ”ח יחד עם אנשי הפלמ”ח שחנו כאןבשנות ה – 40
שוב נפגשים בית השיטה והפלמ”ח
שמונה עשרה שנים הלכו לבד בדרך
ומסתכלים האם הם השתנו כל כך
או נשארו כמעט אותו דבר בערך,
        ועולים זיכרונות עתיקים
        עת היער היה עוד צעיר
        על סיקול ועל נשק בסליקים
        ועל משק רחוק מן העיר.
בית השיטה היתה כבר אז קיבוץ ותיק
אבל היום היא צעירה שוב ופורחת
והפלמחניק של אתמול היום עם תיק
ומגדל גם כרס וגם קצת קרחת
        ועולים זיכרונות . . .
ומבט לאחור מעיפים הם עכשיו
וחושבים: מן הסתם לא היה זה לשווא
ולכן כה נשמח
אנו בית השיטה והפלמ”ח.
                                     (1967)
                        קומנדקר, קומנדקר
אחרי מלחמת יום הכיפורים הקימו ותיקים, ביניהם יוס פלד ונחום שריג את “הבריגדה הכחולה”,
גיוס מרצון של ותיקים לעבודה במחנות צה”ל. אנחנו יצאנו למחנה גדעון לעבוד בשיפוץ קומנדקרים
הו, קומו נא הישישים              בני חמישים, שישים , תשעים
נלבש מדים ובגאון                  נצעד אל מחנה גדעון
נתפוס קומנדקר בלי בעיות       נרים אותו על חביות
בצהלה ובשיר מזמור               חיש נתקן את המוטור
ובקיצור, מה יש לאמור –         אנחנו מצילי הדור!  
                    התחלה וסיום
                  דור דור וזקניו מנגינת “שני בנאים אנו”
איש גדוד העבודה בא לעין חרוד
שני גדודאים אנחנו                        מרוסיה ברחנו
ומצאנו כאן זקנים כתרח                 הנראים כבני מאה בערך  
הם חתיכת היסטוריה                     מימי מלכה ויקטוריה
מדגישים בכל שנייה:                      אנו עלייה שנייה!
אנו – את היסוד נתנו
עשינו את הכל                              ממש קשה לסבול!
חוגיסט ותיק בא לעמק:
כן, שני חוגיסטים אנו                     מגימנסיה יצאנו 
יש פה תל יוסף ועין חרוד                וכולם שם זקנים מאוד
כל אחד מהם לחוד                        איש חשוב היה בגדוד
בכל יום ייבש ביצה                        וקיבוץ גדול רצה
אנו – את גוש חרוד בראנו
והוא כולו שלנו –                           ממש קשה לסבול!
בן הדור השני:
חברה, הגידו כן                             לנוער הזקן
התיישבו זקנים םה על העסק           ולוקחים לך את כל החשק
אותי רוצים לשלוח                        לגאול קיבוץ אפרוח
ודורשים בלי שום מידה:                  “קח ענף, קח ועדה”
אנו – את זאת מכבר שמענו
תנו לחיות ביחד                            ויחד לפטפט.
בן המחזור האחרון, מצטרף לחברות
אח, צעירים אנחנו                         בחטיבה צמחנו
מסביב כולם זקנים, זה פחד,             ומכל העליות ביחד
יש בני עשרים ושתיים                    יש ישישים כפליים
האם יש הבדל ב’מת                       עליה שנייה או בית?
ככה – יקרה גם לנו, אחא
ונצטרף בתור                                אל שאר זקני הדור.
                             שינויים בקיבוץ
טבנקין המציא את הקיבוץ היחיד בעולם
והכל היה פשוט נפלא לעת כולם
שבעים שנה הכל דפק כמו שעון
חברה, כלכלה, חקלאות, תעשיה, ממש שגעון
חברים מצטרפים, בנים נקלטים, חגים ושמחה
מי שרק רואה זאת מלא הערכה
ואנו מעצמנו מרוצים מאוד         כי אנו בעצמנו עשינו זאת.
אם גם לא בדיוק הכל התנהל כמו בספר
אז מה יש? אדם הוא יצור עם חולשות
האם נכון שהכל רק עפר ואפר,
האם נכון באמת שהכל היה רק בושות?
                אז מי אומר שזה נגמר?
                 אז מי אומר שזה נגמר?
אומרים שזה לא מתאים לאדם בן זמננו
שבכלל קיבוץ זה לא מה שרוצה האדם
אז בואו נשנה את מה שהיה בינינו
הפרטה זה מה שהולך בעולם.
כבר חילקנו הרבה, הכול מרוצים, אפשר לשנות
יש הבדל, כבר אין ודות, כלאחד מסתדר.
לא צריך לשאול אף אחד וגם לא לענות    כי כך הכל פשוט יותר
יש רק מי שמרגיש לא פעם לחוץ:
האם לא היה רעיון לקיבוץ?
ומה קרה לאותו רעיון נהדר
האם זה רק זיכרון מימי עבר?
               רק אל תגידו זה נגמר
               רק אל תגידו זה נגמר
אומרים שלכל הדברים יש לא צד אחד אלא שניים
וכל אחד יכול לראות איך שהוא רוצה,
אחד רואה – הכל נשמט מן הידיים
שני מתלהב: כל דבר רצוי יוצא.
יש לו חופש בחירה, יש כסף ביד
רוצים לצאת, אבל יש לינה פרטית, צריך שמרטף
בערב אין חבר בחדר אכילה – אז מה?    שלי שלי, לבד ובלי שותף.
אל תהיה רק יותר מדי לחוץ:
עדיין לא תם רעיון הקיבוץ,
אתה שותף לאותו רעיון נהדר
זה לא חלום ולא זיכרון מימי עבר
              רק אל תגידו זה נגמר
רק אל תגידו זה נגמר
                               בלדה לפנסיונר
לפני מאה וחמישים שנה היה בגרמניה ראש מדינה
ביסמרק שמו, והוא כל יכול, מדינאי וחיל וידו בכול.
ואז – אם הגיעו גברים לשישים הם כבר נחשבו לישישים וקשישים
הלכו על מקלם, וגם זה לא רחוק, ולא פעם נזל מפיהם רוק,
וכדי שלא יעשו מהם צחוק הוציא ביסמרק הנ”ל איזה חוק:
נשים בנות שישים יפסיקו עשייה, יגמרו לעבוד ויצאו לפנסייה
וכדי להבדיל בין איש לאישה נקבע לגברים גיל שישים ושישה.
ושנים רבות כך זה היה, ואיש לא עשה מכך בעיה.
אבל מה לעשות, השתנו הזמנים, אנשים מאריכים ימים ושנים,
ובגיל הנזכר, כמאמר החכם, הם עדיין במלוא כשרונם וכוחם
מלאים עדיין מרץ ואון, ובמשך הזמן גם רכשו ניסיון,
הנשים במקצוע עשו הסבה, לגברים לא קוראים כבר לצאת לצבא
ודווקא עכשיו, כשכולם מוכנים להמשיך לעבוד עוד ימים ושנים
מזמינים אותם למסיבת פרידה ומשלחים אותם מן העבודה!
עשיתם את שלכם, מלוא המידה, לכו הביתה ותגידו תודה.
תקראו עיתונים, תסדרו בולים, גם לראות טלוויזיה אתם יכולים.
עורו, אפוא, פנסיונרים קשישים, צאו לשנות חוקים עבשים
למה אדם לא יכול לעבוד ולחיות מעמל כפיו בכבוד?
איננו רוצים לחיות עוד בנס,הניחו גם לנו קצת להתפרנס,
אנחנו כבר לא צריכים להתאמן, זה דברנו ואמרו אמן!
                               שכונה בק”ק חוגים
א שמחה א גדולה, יודעים גם בעפולה
שהשכונה בק”ק חוגים זו מציאה ליהודים!
לגור ליד קיבוץ, אבל לחיות בחוץ,
 להיות כמו עם, ולהרגיש כמו בלי.
השירותים הם פלא, איפה תמצא כאלה,
כביסה, בית ספר – אין דבר שלילי.
           יין נשפך כמים, הבה ונשתה לחיים,
           הן לא כל יום בונים שכונה!
אוי כמה טוב במשק, בעיר אם בא לך חשק
לבנות מרפסת, או לשנות בלטה, או כמה פינות –
העירייה לוחצת, את נשמתך מוצצת,
דורשת רשיונות, אוי לנפשי.
אבל אצלנו, אחא, תראה זה כל לא ככה
וכל אחד בונה חופשי, חופשי.
           יין . . .
                           שיר סיום לחוברת “מופים וחופים” א’
0דכבר גמרנו, די זימרנו, נסגור את החוברת
והפזמון שלא הושר יושר בפעם אחרת
אם קטן חדר האוכל – הבו הורה בהמון
ולחג יובל, או קודם קצת
יחליף אותו ארמון!
נחוץ   דמיון, חבר לראות עתיד
כי מה יועילו הרוטנים תמיד?
מחר נשוב למשוך בעול
אבל הלילה – תנו מחול!
איפה השכל? למה פנים חמוצות?
אם חג הלילה – בואו נרקוד בחוצות!
כ”ה תשרי הוא רק פעם אחת בשנה
ולכן נשמח, חבריא, הבה ונישא רינה!
              שונות
        תשובה ל”בקיבוץ”
בשנות כתיבתי לבטאון “בקיבוץ” היה העורך, ישראל אבן נור, מזמין כתבות ודוחק בי שאשלח אותן במועד
משלא הגיעו – הוא היה “מפציץ אותי בחרוזים. להלן תביעה כזאת, ותשובתי.
עזריה אלון            הבטיח . . . בלון –
אין טבע, אין נוף    אבד המנוף
להוציא “בקיבוץ”   מן הבוץ      -{לא חרוז – אבל נכון}
עזריה, עזור           למען יחזור
הטעם הטוב          שב נא וכתוב
תשרה נא המוזה    בחודש תמוז – הא?
                              פה ק”ק ת”א, קומה ד’
          תשובתי
                                    פה ק”ק שאטא תובב”א
                                    יום א’ לפרשת בלק, תש”ט לפ”ק
                                    12/5 למניינם, ימ”ש
חור, כרפס, תכלת ובוץ           לראש כל עורכי “בקיבוץ”
אוי לי, וי לי, מר לי מר            מה אדבר ומה אומר
וכל מיליכם הנושכות כפתן     ומעמיקות רדת חדרי בטן
קושט דברי אמת הן.
הפירותי דבריי בפני אדם ואל  ומי האשם” הלא “קול ישראל”!
בוערים חובליו ועיוורים צופיו  ולא ישיבו מיליי אשר איתם בכתב
בכל יום אצפה לדואר הנע       הבא הפתשגן? וענו לי – נא!
אך ל ינום ולא יישן שומר ישראל   ובקרוב בימינו יבוא לציון גואל
וכל העניין ינוע ויזוז   בעוד בנות ישראל מבכות את התמוז
                                               ולא ייאמר עוד להבטחתי “בלון”         
                                               נאום הק’ עזריה אלון
                   א”ב של הקיבוץ שהיה
כאשר הכנתי עם אראלה את הספר “א”ב של קיבוץ” עלה הרעיון לספר שני –
“הקיבוץ של פעם”, עם טקסט בחרוזים.לא הכל נכתב, והרעיון לא יצא לפועל.
בינתיים הקיבוץ ההוא הוא כבר קיבוץ של אתמול. להלן – האותיות שזכו.
אוהל
“אוהל שח וסתיו ודלף”        אין זה שיר ין בלבד
אלא מוט נעוץ בקרקע         וסביבו מתוח בד
ושלוש מיטות עומדות בו     רגליהן על מרצפות
אחרת הן בחול תשקענה      או בגשם הן צפות
מיטלטל הוא בכל רוח         וחורים רבים בו, לא נורא
דרכם נכנס קצת אור ירח     כי אין זכוכית למנורה
במקום
מה נותנים היום לאכול?      יש מנה אחת לכל
“במקום” היא מילת זהב      תושיענו מרעב
אם אינך אוהב חציל           קצת מלוח, קצת שרוף,
“במקום” הוא אותך יציל      גם מדלעת ומכרוב
כשכולם אוכלים שעועית      לך – חצי ביצה קשה
אם היום יש קישואים          “במקום” יש גזר, בבקשה
עד שקם גאון ואמר:            ” שני תבשילים לארוחה”
את ה”במקום” זה המר         עוד קיבלנו בשמחה.
גיוס
גיוס להובלת חציר,             גיוס עם שחר לבציר,
גיוס מתמיד, גיוס נמשך,      לבריגאדה, לפלמ”ח
על לוח מודעות עמוס          תמיד יש פתק על גיוס:
ולהיתפס אתה עלול             “לך לתפוס עופות בלול”
גיוס לבנות את הבמה          לסחוב קרשים למסיבה,
אל הקלפי ליום בחירות –    גיוס כי אין הרבה ברירות.
ון לנו כלל שום היסוס:        תמיד צריך לתת גיוס
הן כל גורל עם ישראל          על כתפינו יום וליל
דיו!
דיו, נבלות, אני נוהג            יושב על הר של חבילות
ובקול אדיר אני שואג:         דיו, דיו, נבלות!
איך חלמתי על היום            שבו אנהג בסוס אביר
לכן הגעתי עד הלום,            לכן עזבתי את העיר,
אבל קיבלתי עגלה               צמודה לזוג פרדות צולעות
זה לא היה חלום חיי –          דיו, דיו, נבלות!
הורה
הורה זה ריקוד בלקני           יוגוסלבי או אלבני
בתוספת צעדים                   מריקוד של חסידים.
“אל יבנה הגלילה”               “שמחת אדירים – יש, יש”
“אל החולה נעפילה”            “המתבן של מזרע עולה באש”
כל ריקוד שהוא סלוני          לא יתאים לנו בכלל
לבני עמל ובני העוני            רק ריקוד המעגל.
ותיק
הוא בא לקיבוץ שנה לפניי   וזאת כבר הסבירו היטב לי כולם:
הוא הוותיק ואני החדש       וככה יהיה כנראה לעולם.
זכוכית למנורה, או קש למזרון,           ארגז תפוזים שיהיה לארון,
ולשבת על טרקטור, צוהל, נטוי גרון –  תמיד קודם הוא, ואני אחרון.
זוג
הם זוג מוכר לכל דבר          וגם קיבלו ביחד חדר
אך בציבור – תמיד לחוד      ביחד זה כבר לא בסדר
כשהיא יושבת לשולחן         הוא יבחר מקום אחר
אם היא תקדים לארוחה –   הוא לבטח יאחר
אם הם יצאו תמיד בזוג        יהיה על כך הרבה דיבור
כן, משפחה דבר נהוג           אך לא נבליט זאת בציבור
וכך נשמור על החברה,         על הכללים הישנים
מאז ימי ה”חבורה”,             נצחק על כך בעוד שנים.
חופש מצב רוח
בחור קצת חמוץ ונפוח        וכלל בעצמו לא בטוח
אמר: “אין ספק
כי כל זה ייפסק
אם אקח לי חופשת מצב רוח”
טפטפת
כל הקיץ חום אימים             בלילה וביום               
מחפשים מקלט מחום           מזגנים רק בחלום
סגור קצת רשת במסגרת        נסורת לתוכה פורר
עכשיו חבר אותה למים          והיא הופכת למקרר
סדין רטוב על החלון              וג’ורה מקררת מים
אלה היו השכלולים               וכך התנהלו החיים.
יאוש
האידיאלים הם גבוהים            אך אז באים גם החיים
ולא תמיד פשוט בכלל             לחיות על פי האידיאל
ואם זה ככה גם בחוץ –            קשה יותר כאן בקיבוץ
נוצר אז פער בתחושה             והרגשה מאוד קשה
גם אצל איש יותר נחוש           את הלב תוקף ייאוש
אדם חזק אז מתגבר                והייאוש שלו עובר
אך מר גורל של איש חלש        כי הוא נותר תמיד נואש 
כסף
היתה רק קופה של הכלל      לא היה בה שום כסף בכלל
הגזבר התפתל
וצ’קים גלגל
אך שום בנק לא הוליך הוא שולל
כיריים
אין קיטור ואין חשמל,          מבשלים ברוב עמל
ממרק ועד ביצים                  על כיריים של עצים
העץ רטוב, והעשן                העיניים מסנוור
אך החצרן מאוד עקשן:         תצטרכו להסתדר!)
לולנית
חקלאות היא כל חיינו          כך אמרו הבחורים
זה להם, ובשבילנו –             רק כיריים וסירים
עוד מזל שהם השאירו          איזו משתלה או לול
שמה בחורה עיקשת             מתחילה את המסלול
כן, ודאי גם היא תגיע           לתינוקות, לחיתולים
תנו נא לה קצת להרגיע        כאן ביו התרנגולים.
כך בחקלאות הבטחנו           השוויון בין המינים
ואם לא כל כך הצלחנו-         מילא, לא מתאוננים.
מחסן א’
ביום שישי עם דמדומים        אל המחסן אלך בגיל
שם חבילה לי ממתינה          תספיק לי לשבעה ימים
סדין, מגבת ומכנס               חולצת שבת מבד לבן
הכל נקי ומכובס                  אם לא בא גשם, כמובן.
שלך שלי, שלי שלך,             ואין בכלל שום מספרים
רק החולצה קצת ארוכה,       המכנסיים קצת צרים
אך מי חושב על הקטנות       כשהשוויון ממש חוגג
במקום סדין שתי מגבות?      ודאי היה זה בשוגג.
נפט
הוא נותן לנו את האש          את הפרימוס הרועש
את המנורה שופעת אור        מציל אותנו מן השחור
והוא שורף גם פשפשים        שבמיטות או בסדינים         
וכשרוחצים הראש בנפט –    משתחררים מן הכינים
ונגמר הנפט בפח                 עוטפים אותו בשק רקום
והוא הופך להיות רהיט         באוהל או בכל מקום
     
סוס ארוך
ערב חורף, בוץ וקור,             רק בחדר האוכל אור
את הלב כלום לא ימשוך        מה עושים אז? סוס ארוך!
לקיר נשען אחד רזה              וכל השאר – ראש אל אחור
וחבריהם, זה אחר זה,            על גביהם קופצים בתור
וכשבסוף כל השורה              קופץ בריון בלתי רגיל –
קורסת כל החבורה                והבנות צורחות בגיל
וכך בא סוס אחרי סוס           ומרוצים, אך עייפים
קובעים כולם בלי שום היסוס  היה זה ערב כיופים!
עגלונות
האורווה ליד הדיר                  זה היה הבניין הכי אדיר
בשביל סוס                           בכל הקיבוץ.
לא היו מכוניות                      ג’יפ עוד לא היה עדיין
כל הרכב היה פרדות                וגם ציקלופ שתום העין.
סליה והיסטריקה                    ירדנה וגלילה
לכל זוג היה עגלון                   ואם חס וחלילה
מישהו לח פרדה                     בלי רשות מאיזי –
צעקות עלו אל על                   רעם וחזיזים
אז הגיעו טרקטורים                מוטורים ניידים
פרדות נמכרו, והאורווה           הפכה מחסן בגדים      
פרימוס
זוג צעיר ומאושר                   זכה באוהל משפחה
ובתוספת – עוד דייר               לו ועדת דירות שלחה
חלקו אותם, לאוהלים             אחד אחד, כפרימוסים.
וכך יש פרימוס במטבח            מרגיז, מפריע ומרעיש
ויש עוד עסק מסובך               קוראים לו “פרימוס”, אך זה איש.
צלצולים
צינור ברזל או סתם גליל         על עמוד תלוי בחוץ
אמור הוא להשמיע צליל         בכל עת שיהיה נחוץ
הארוחה מבושלה                   או השדה עולה באש
המסיבה כבר מתחדילה –             צלצול לכל אירוע יש    
צלצול לקום לעבודה               ליום עמל
צלצול לקרוא לאספה              צלצול מהיר: יש התקפה!
צלצול איטי לעת אסון             צלצול שמח לששון
קבקבים
אל המקלחת לי אצעד              עם כל החברה הטובים
ובמכנס חצי מורד                   אמתין בתור לקבקבים
קבקב הוא קרש עץ בלבד         עם רצועה של בד או עור
אך הוא משווה גדול וקט,         אצלו כולם עומדים בתור 
ובמקלחת המולה                    זורמים המים הקרים
ומתחתם במקהלה                   הבחורים שרים שירים
כאן נפתרה כבר כל בעיה           של הפרט והעולם
של הקיבוץ והתנועה                ורק אני כמו גולם
עומד לי כך, כמו חסידה,           ורק אחת שואל אני:
מי מכם את זאת ידע –              איך משיגים קבקב שני?
רחיצת נעלים
אדמת העמק היא טובה            אך כאשר הגשם בא
הופכת היא לבוץ דביק             בו הנעל תעמיק
ממש קשה מאוד לצעוד           עם גוש של בוץ בלי למעוד
אין מדרכות ואין כבישים          בהם לכת יבשים
בחדר האוכל פיזרנו נסורת       אחת ליום או ליומיים
ולבסוף מתקן בנינו                 בו לרחוץ את הנעליים
וכך אנחנו מתייצבים               ליד ברזים עם מברשות
זה מטריד, ולא נעים                אבל אין מה לעשות.
שירה
לפני שהיו אמצעי תאורה           ולפני שהיו אמצעי הגברה
היתה לנו רק מפוחית זעירה       אבל זו היתה אז שירה!
מנגינות רוסיות מרעידות נשמה  היקים הביאו קנונים, אז מה?
ניגון חסידי – יבבם יבבם           מזמור תימני ושירי אדמה
              
תורנות
יש הרבה משימות קטנות           שאותן צריך לפתור
וכולן נופלות עלינו                    אחת אחת לפי התור
צריך לשמור כל הלילות              להעמיס תרנגולות
לפרוק מטען ממכוניות               בליל שבת להגיש מנות

ולוח מודעות מבשר:                  אתה 

backtotop