מלחמת ששת הימים בבית השיטה - 1967

 

 

חמישים שנה למלחמת ששת הימים – בחזית ובבית – 1967 – 2017

<

 

 50 שנה עברו מאז יוני 1967 עת פרצה מלחמת ששת הימים ושינתה בששה ימים את מפת המזרח התיכון. לאחר ימים ארוכים של המתנה להחלטת הממשלה ומחשבה על “האחרון שיכבה את האור”,התעוררנו לניצחון מזהיר.

בית השיטה היתה כבר בהכנות ראשונות לקראת הבאות.בעבודה,בחינוך,באקונומיה,במזכירות ובועדת בטחון שלנו תורגלו מצבי חירום כולל חפירת שוחות והאפלה מוחלטת.

בפרק זה נביא מעט תיעוד לאותם ימים שלפני היות טלפון בכל בית ולפני המצאת המחשב הביתי וכמובן ללא אינטרנט בעולמנו.

 

פרק זה באתרנו מחולק לשני מרכיבים של זמן ומקום

א.המלחמה בחזית הפנימית ,בבית

ב. המלחמה בחזית השומרון,ירושלים, סיני והגולן

 

 

        

 

 במשך השבועיים שקדמו לפרוץ הקרבות התארגנה בית השיטה במתכונת חרום. שבו מונה למא”ז היישוב והחלה תקופת ההמתנה הידועה שבה לא היה ידוע מה ילד יום.

נפתחו כל המקלטים,נחפרו תעלות ושוחות ברחבי הקיבוץ והוקמו צוותים וועדות לשעת חרום.

 

 

קרוב למאה חברים גויסו למילואים וכיתות י”א י”ב עבדו ימים מלאים בענפים השונים

רשימת משרתים במילואים בחודש יוני 1967(לפי הנהלת חשבונות)

אבנר וינקלר אברהם פיינברג אורי כרמי,אורי פלג, אילן סתוי, אלתר גפני, אמציה הדר, גברי, גדעון גלבוע, ג’קי חן, גרשון מיינרט,מורדכי דוגץ, דן פלד, דן רפאלי, זאב יחיאלי, זמרן קורן, חגי בן גוריון, חיים בניאן, חיים לוי, חנוך אלבלק   יענקלה  הורביץ, יהודה מלר, יהודה מלר, יהושע סוויד, יובל ארנון, יוחי גדיש, יוחי כרמי, יוסוף גדרון,יוסוף פרג, יוסי אסף, יורם היינמן, יעקב דוואק , יעקב שרגא,יצחק לפיד, מוני מרוז, מיכאל סלע, משה הראל, נחום שפר, נחמן שטיין, ניר גוטמן, ניר שפר, נמרוד היינמן, נמרוד שרון , נתן שונרי,עודד מרוז, עמרם יחיאלי, פיני קורן, צבי קליחובסקי, רן שריג, רפאל סויסה, שאול אורן, שלמה ארגוב, שלמה ריניץ, שלמה אגוזי,ששון טיטו,משה גל- רשימה חלקית

היומן המסורתי הוחלף בדפי סטנסיל יומים שנתלו על לוח המודעות

ע

למעלה -דף מידע שחולק לחברים מתאריך 7.6.1967

משמאל:הוראות לחברים ,שנתלו על הלוח מדי יום.

 

שיטים

דף אינפורמציה מס’ 2 7.6.1967

לכל חברינו הנמצאים אי שם, ברכת “חזקו ואמצו”!

באותה פתאומיות, בה הוטלנו לפני שבועיים למצב של כוננות ודריכות, ירדה עלינו, לפתע, הידיעה שאכן הקרבות פרצו – תחילה בדרום, והנה כבר גל הארץ חזית.

הבשורות של היומיים הראשונים מעודדות ומפתיעות.  מסתבר שכוחו ויכולתו של צה”ל עולים על כל המשוער.

אין אנו יודעים עדין, מה מחיר נצחונותינו, ויחד עם השמחה – הלב חרד.

*מאז אותו בוקר האויר מלא רעמי התפוצצויות וקול מטוסים העוברים מעלינו – ולרוב הקול מגיע, כאשר המטוס כבר התרחק.

וכך קרה, שבשעות הצהרים ירו מטוסי האויב לעבר קומביין שלנו, עליו עבד אורי עפרוני, ועד שתפס מה קורה, כבר היו ממנו והלאה, בהשאירם אחריהם דליקה, שהתפשתה במהירות לשדות של בית-אלפא ואימה על השטח בו נמצא עדר הבקר שלנו.

מיד הוזעקו חברים לכיבוי, ולאחר זמן קצר הגיעו חברי בית-אלפא ומולדת עם מרססים, שפעלו ביעילות, והאש כובתה. אך הסתבר שרק למרעית עין – כעבור כמה שעות פרצה מחדש, ואז נמצאו במקום רק ד”ש וישראל גוטמן, שניסו ממש בידים לכבותה עד לבוא העזרה. (צויין, שציוד הכיבוי שלנו אינו על הגובה כלל וכלל).*

בכל מקום נראו “החיילים הותיקים” מתהלכים חגורי נשק (ביום השני כבר הותר לצאת את החדר בלעדיו ומכתפי חברות וחברים מיטלטלים תיקי עזרה-ראשונה

*לפני השעה חמש בבוקר עברו סמוך לשכון התמרים בטיסה נמוכה שלשה “מיגים”, אך עד שהספיקו לזהותם כבר נורה מאחד מהם צרור כדורים; השנים האחרים פנו אחורה. כעבור זמן קצר הגיע למקלט הרפואי (מסודר למופת) מרדי פלד כשידו חבושה והודיע: “שלום, יש פצוע!” הסתבר שרסיס מאותו צרור נכנס לזרועו, ולמרבה המזל יצא הרסיס בצד השני מבלי לפגוע בעצם. (הפצוע השני היה עץ תמר, שנפגע ישירות).  בינתיים המטוס הופל.

בהשמע היריות ניתן מיד אות האזעקה, ותוך דקות ספורות היו כל הילדים במקלטים. יש לציין, שהארגון המוקדם הוכיח את עצמו (סוף סוף איננו שייכים למשקים שהורגלו ותורגלו זה מכבר לכגון אלה).

היתה זו חזרה גנרלית מצויינת, ממה אפשר היה ללמוד את נקודות התורפה ולתקן את הדרוש.

פתיחת המלחמה היתה מלווה בהדי פיצוצים כאשר 3 מטוסי מיג סוריים

חלפו מעל שכונת התמרים וירו פגזי 30 מ”מ לעבר מוקי פלד שחלף במקום.

מוקי ניפצע וכן נפגעו 15 עצים.

פקחי – האפלה

בפריצה לרמת הגולן נפל חברנו אברהם אמר והובא לקבורה  עם סיום הלחימה

במערכה נפלו 160 חברים ובני קיבוצים מתוך 779 חללים

שהם 25 אחוז מהנופלים במערכה. הקיבוץ בשנת 1967

היה 3 אחוז מהאוכלוסיה בלבד.

במערכה נפצעו 2600 חיילים

 

1939 – 9.6.1967
נפל במלחמת ששת הימים
בן מרדכי וזוברה. נולד ביום י”ח באייר תרצ”ט (7.5.1939) בקזבלנקה אשר במרוקו. אברהם עלה לארץ במסגרת “עליית הנוער” בשנת 1952 אחרי שסיים את לימודיו בבית ספר יסודי שם. תחילה היה בחקוק אולם כאשר לא מצא שם את מקומו עבר לחברת הנוער בבית השיטה והצטרף לקבוצת “דרורים” שחבריה רובם באו מגלויות שונות ללא הכשרה חלוצית מוקדמת. הנערים, בגיל י”ד-ט”ז התקבלו לבית השיטה במסגרת חברת הנוער ובשנת 1956 צורפו לבית הספר ככיתה נפרדת. מדריכיו של אברהם התרשמו מכמה תכונות סגוליות שלו, כגון: דייקנות, קפדנות ואצילות טבעית; זו האחרונה התבטאה במיוחד ביחס של כבוד למבוגרים ובסלידה מהתנהגות גסה אשר נגדה היה מתקומם תמיד. כשרונותיו הספורטיביים התבטאו בהרמת משקולות, במשחק כדורגל והיה שמח להיות פעיל בחברה.
כאשר סיים את לימודיו גויס לצה”ל באוגוסט 1957 ואז הביע את רצונו להישאר בבית השיטה. במשך כל תקופת גיוסו היה קשור לביתו הקיבוצי ולאחר שהשתחרר מן הצבא חזר לבית השיטה והיה לחבר הקיבוץ. בשנת 1964 הגיעו לארץ בני משפחתו והשתקעו בקרית שמונה ואת הלבטים שבהיקלטות הוריו, אחיו ואחיותיו ליווה בנאמנות. במשך השנים עבד בדיר, במספוא, בצבעות ולאחרונה היה חצרן.
בפרוץ מלחמת ששת הימים נקרא אברהם לדגל ופלוגתו צורפה לחיל הרגלים; על כוח זה הוטלה המשימה להסתער על תל פאחר שעל רמת הגולן. הוא היה נהג של זחל”ם הפיקוד וביום א’ בסיון תשכ”ז (9.6.19677), הוא היום החמישי לקרבות, נפל בקרב על רמת הגולן בתל פאחר. הניח אשה ושני ילדים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בבית השיטה. בחוברת “אשר נפלו במלחמה” של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. זכרו הועלה בחוברת הידיעות של המועצה האיזורית “הגלבוע”. חוברת הנושאת את שמו והכוללת רשימות חברים עליו הוצאה על ידי הקיבוץ.
הזחל”מ הפורץ בו נהג אמר עומד עד היום בירכתי מוצב תל אל פאחר 
 
 

 

 

 

סיפורי עדות של משה פלד ומאיר אורי

סיפור עדות של גדעון קוטנר

רב”ט גדעון קוטנר

עיטור המופת
גדעון קוטנר

גדעון קוטנר

תיאור המעשה: בליל ה-7 ביוני 1967, בצומת ג’בל ליבני עלה הג’יפ של ה-מ”מ על מוקש ואנשי הג’יפ נהרגו או נפצעו. אחריו עלה הג’יפ של רב”ט גדעון קוטנר על מוקש, וגם אנשיו נהרגו או נפצעו. אש נשק קל והפגזה ניתכה עליהם. תוך כדי ההפגזה קם רב”ט גדעון קוטנר, ניגש לג’יפ ה-מ”מ, חילץ את הפצועים מתוכו ומתוך הג’יפ שלו, והעבירם למחסה. רק לאחר מכן תפס מחסה. בפעולתו זו הציל, ללא ספק, את חייהם של הפצועים. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת ניסן תשל”ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

 ע

סיפור עדות של יורם הינמן

סיפור עדות של שלמה אגוזי ודורון פורת

 

כרוז שהוטל ממטוס על משקנו – הכרוז בשלוש שפות:ערבית,גרמנית ועיברית עילגת

הנוסח והשגיאות כך במקור – שם הכרוז “מאמר”

הרי הזמן הקשה הנמצאים בה הערבים והיהודים בפלשתינא נפשם בזמן המלחמה. ראינו מהעורך ננגיד לכם אלו המלות הקהלה הגדולה מהיהודים החיים בפלשתינא תחת חוזק הבריונים המפחידים רצינו לגאר האמת אשת הסתירו עליהם למנוע שפיכות דם הנקי.

כי הממשלות הערביות אשר אינה חפצה מאחרי עבודות המלחמה אינה חפצה הלתגרות על הנפשות והל החפצים על עם היהודי בפלשתינא וגם אינה חפצה לסייע על האון משפחה על משפחה.

כי אלפים ומליונים מעם היהודי היו חיים ויהיו עתה בתוך עיירות הערבות, יש להם חק כמו ערבים ממש ועוד יותר ממה שיקבלו במקום אחר במדינה…

הסיבה שעשו הציונים מנוראות הרג רשעות כי הממשלות הערביות תודיע אפשרותה לשמור על חק היהודים הנמצאים בעריה והיא תחת גויי הערבים לצדק תוקם לישב היהודים ובאותו זמן נדרוש מהשוכנים היהודים כי ימנעו מהיזק רע אפילו עם הציונים ירחיקו עצמם כדי שלא יהיו ניזוקים בעבורם אשר יגזורו תפקיד העיירות והממשלות הנמצאים.

.

  

הכיתוב בעיברית בכרוז הסורי

 

כי פלשתינא תשאר לבעליה אינה מוחלקת ולא עוד אלא ישבו כל יושביה באהבה תחת צל ממשלה אחת תאמן לכל האופציות לחיות ולעבודה בהשקט בלתי פירודץ

להחלק מהעם היהודי נודיע זה המאמר כדי לעזור להחזיר השלום למקום מיד שיאמר על התקדמותם וישבו מנגד לזה בתחלתה ובעשייתה שיכריזו בינהם פתח קיבול בדעת הממשלה המיוחדת והרשיון אחד מיום ד’ על הדימוקרטיה הנהוג בכל העולם ולא ישלמו באויבים אשר אין להם סוף כי אם שפיכות דמים.

מלחמת ששת הימים – הר הבית בידינו

הצנחנים בכותל |   צילום: ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון

התמונה המוכרת ביותר ממלחמת ששת הימים היא התמונה של הצנחנים בכותל ממש לאחר פריצת הכוחות למתחם, אלא שכמו שמלמדת ההיסטוריה, העובדות נקבעות בשטח, כאשר מונף הדגל. אם כך, איתרנו בארכיון צה”ל את התמונה של הרגע ההיסטורי של הנפת דגל ישראל בהר הבית, סמוך לשער המוגרבי. כנראה שאז, הר הבית באמת היה בידינו.בין מניפי הדגל יגאל שפר.

ליום ירושלים 1.6.2011- מאת עוזי אילת

התבקשתי להביע את הרגשתי כפי שהיתה לפני מלחמת ששת הימים בכלל  וקרב ירושלים בפרט.

עד היום כשהתבקשתי לדבר באזכרות הגדודיות דיברתי כחייל, כמ”פ, כמג”ד שלפניו  משימה, חיילים,  ואיך מבצעים  .

היום מחשבות והרגשות. לא עוד באנו כבשנו  ניצחנו .

אני  מנסה לחשוב, מה אומרת ירושלים ב- 67′ לבן קיבוץ בגיל 26, לא דתי, לא מסורתי, יודע שיש חגי ישראל יום כפורים וראש השנה,   די ברור, פסח – “יצאנו מבית עבדים” – ברור  חג העצמאות, יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה”ל וגם הם ברורים.

איפה ולמה נכנסת ירושלים ומה היא לפני ואחרי הקרב?

בהיסטוריה הקצרה שלי עד אז,בשבילי ירושלים – עיר מחולקת אפורה קמעה, קירות אבן גבוהים, רחובות חסומים מזרחה בפח גבוה ומחליד ללא טיפת הדר, הר-ציון שלנו בפינה הדרומית של החומה כנסיית נוטרדם, חצוייה בשקי חול עם חרכי ירי והר הצופים כמובלעת שלנו בשטח הירדני. בחלק מהמקומות שירתי בהיותי בסדיר וחלק אחר מלווה אותי כילד בן 8 אני יודע שהצבא במלחמת העצמאות, לא הצליח להיכנס לעיר המזרחית ובסופה אזרחים הלכו לשבי ירדן.

זיכרונות נוספים של ילד בן 8 ששומע על מצור, רעב  צמא ודרכים חסומות, כל אלה מלווים בקרבות גבורה, פריצת דרך חלופית והצלחה במחיר מאות הרוגים.

ובכל זאת בתת-הכרה ירושלים היא הלב של העם היהודי מאז דוד המלך ועד היום, עיר קשה מלווה באי הסכמות   ובוויכוח בין לאומי מתמשך עד היום.

כך נפלתי לקרב ירושלים.

על ההכנות למלחמה וההמתנה, דובר די והותר, כחייל ומפקד יש בי הרצון לקחת חלק במלחמה, רצון שליווה אותי לאורך כל הדרך בשירות המילואים,יש  רצון  לקחת  חלק במלחמות ישראל באשר הן כפויות או לא.  תמיד ליוותה אותי ההרגשה  רק  שלא נפספס את המלחמה. שלא ישכחו אותנו . כצנחנים היינו מיועדים לצנוח בלילה ממערב לאל-עריש. צניחה קרבית נראתה כשיא החיילות בה נמדדת יחידת צנחנים,  מעט התאכזבנו כשהורדנו את המצנחים ופנינו לירושלים, השעה לפנות ערב.

במכונית אזרחית דוהרים בכביש הראשי לירושלים, רוצים להספיק לצפות במה שנתבקש לעשות. השלב  מתוח מאוד, בעיקר מאי הידיעה לקרב צפוי בשטח בנוי עירוני ומאי הכרת העיר.שקט ברכב כל אחד עם עצמו.

אחרי שער הגיא בעליות לקסטל עוקפים טנקים על שרשראות ומקבלת את פנינו הפגזה על הכביש, מנחשים שזה מרגמות, זאת אומרת הטווח קצר ומישהו צופה בתנועה.

כך מגיעים לעיר – עשן שחור זורם ברחובות, עיר לא מוכרת, כמעט אין אפשרות לעלות לתצפית, יש צליפות מהצד הירדני   מה עושים?

כל הגדוד באוטובוסים בדרך עוקפת  לירושלים. נפגשים עם החיילים בשעות הערב המאוחרות, התארגנות, תדריך קצר מידי ע”ג תצא קטן ודהוי (איפה היינו מאז 48′).

שמחתי להיפגש עם חיילי הפלוגה, כולם היו קשובים ודרוכים,  התדריך רדוד מעט אך , היתה לי הרגשה טובה, ידעתי כי מה שתרגלנו בהמתנה ושנים של אימונים חייב לעבוד כמו שעון בשעת הצורך וללא פירוט, כך היה.

לא היה זמן, נשאלתי להעדפתי יום או לילה? כמובן כחיות לילה הייתה עדיפות להגיע למגע בחושך ולא באור יום.

רציתי לקחת חלק במלחמה לבצע הכי טוב שאפשר, להימנע מאבדות ולהמשיך הלאה .ניגמרו ההכנות  יוצאים לדרך באוטובוסים . מעט אחרי חצות . חושך מצרים  שקט בעיר יש מורה דרך אין טעויות. אבל מאבדים את מחצית הפלוגה וכל אמצעי הפריצה.  לכולם ברורה חשיבות השלב בו אנו נמצאים .   הרי זה פלא כולם במקום  עם אמצעים חליפיים בהיכון לשעת ה-ש-  רווח לי פלוגה –ב- לא מעקבת את במלחמה  , אין זמן להרהורים 7- פעמים פוצץ   מגזרי תייל קדימה התרגולת עובדת הגדרות נפרצו   לא ברור אם יש מוקשים או לא .  הפלוגות האחרות עוברות דרכנו.   לא הרגשתי הבדל בין קרב ירושלים לקרב אחר לו התבקשתי לקחת בו חלק. כמי שהוביל את פלוגה ב’ בירושלים ואחר כך בנחיתה במסוקים ברמת הגולן, תמיד ראיתי בזה מלחמה כמלחמה.

המיתוס וההילה של ירושלים נוצרו בי בבוקר היום הראשון כשהתחילו להגיע הידיעות האחרות על החטיבה והגדודים השכנים,וביום השני כשנכנסנו לעיר העתיקה   חשוב היה לי כמ”פ על אף הידיעות המרות כמות ההרוגים והפצועים להמשיך במשימות לתפעל את הפלוגה.,להגיע ליעדים ולבצע את העבודה הציווי היה להתנהג כחיילים, ידעתי שיש מלחמה בשטח עם אזרחים,חנויות  ביזה וכו’.  וקל להיסחף.  שמחתי שלא נסחפנו .אני זוכר רעב צמא וחנויות .


בתמונה(מיד לאחר הנפת הדגל !) מימין לשמאל: הסמח”ט משה סטמפל מודיע למח”ט למוטה גור במכשיר הקשר של משה מילוא -“הכותל בידי” !, משה מילוא קשר מ”פ א’, שמעון ארוסי, פלג אבי, יגאל שפר מחזיק ברובה קרבין ירדני. מאחור- אריה בן יעקב (ג’קסון) עם מקלעון, מאחור :אלי לנדאו- כתב צבאי, שמואל (ליפקה) אשחר . מקור: ארכיון צה”ל.

אודה על האמת – את “שמחת הקרב” במרכאות כפולות  והשתייכות לקומץ של כמה מאות חיילים שאבתי מהאזרחים שנהרו מירושלים המערבית למזרחית, הכותל   עדיין לא אמר לי דבר  רק מאוחר יותר הפנמתי את האירוע של כיבוש ירושלים במימדים האמיתיים שנמשכים עד היום.

ירושלים היהודית הישראלית המתפתחת, אשר תמשיך להיות במחלוקת ועליה אמר מוטה גור בהיותו ח”כ – כולה שלנו     ורק שלנו לעולם!!!

הצנחנים בהר הבית לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים 1967 : צילום מיכה בר עם עבור לייף

עוזי ומשה על הר הבית 7.6.1967 משה במרכז עוזי מימין

מבט אישי מאי-יוני 1967

מאת משה מאירי

מלחמת ששת הימים החלה לגבי היחידה שלי עוד הרבה לפני החמישה ביוני.

מיד לאחר גל הגיוס הראשון (שבו גויסו יחידות צנחנים ושריון) ירדנו לעמק הירדן כדי לבלום כל ניסיון התקפה ירדני (בדרום הגזרה) או סורי (בצפון הגזרה),או כוח משלוח עיראקי,ולארגן להגנה את כל המרחב הזה שמלא בישובים חקלאים ועירוניים.

עם הגיענו לגזרה התחלנו להתחפר ולהתבצר בגבעות שולטות לפי תכנונים קודמים.בהתחלה היה חוסר ודאות מוחלט לגבי מה שעתיד לקרות ,אך כולם הבינו שהולכים לקראת מלחמה קשה ולא היה צורך לזרז אותם לעבוד מהר ולחפור בידיים עמדות הגנה ותעלות.רק בשבוע השני הגיעו מחפרונים שעזרו בהכנת עמדות ההגנה,בעיקר בגבעות הסלעיות במורדות רמת כוכב הירדן.

הזמן נוצל גם להשלמת ציוד החירום החסר כמו רובים ומשקפות וציוד נוסף שלא היה במחסני החירום. הזמן הרב שעבר בעמדות המאולתרות,יחד עם חום הקיץ בעמק הירדן,האבק הרב וענני הברחשים,עייפו מאוד את החיילים שכמו כל מדינת ישראל,סבלו מחששות הרבים של “מה יהיה”?

מדינת ישראל שכמעט כל הצבא שלה היה של אנשי מילואים נאלצה לגייס את כולם,כולל אלפי רכבים וציוד מגויסים,והכלכלה של המדינה שותקה לחלוטין.

צה”ל שבנה את עצמו על גיוס מהיר והעברה מיידית של הלחימה לשטח האויב נאלץ להיכנס לתקופת המתנה ארוכה וקשה שגרמה לדכדוך גדול בעם-בעיקר בעורף.הממשלה ניסתה להקל על מצוקת החקלאים והוציאה בין היתר חיילים מהמוצבים לעזור בעבודה החקלאית הדחופה,דבר שקצת גיוון את השעמום..

החיילים עברו קצת אימונים במסגרת האפשר וגם יצאו לחופשות קצרות לביקורי משפחות. בנוסף הגיעו אלינו גם כוחות תגבור עורפיים כמו גדוד הטירונים של הנח”ל (גד’ 908),או חיילי עתודה אקדמאית ועוד.

כמו כל עם ישראל היינו צמודים לעיתונים ולמכשיר רדיו הטרנזיסטור שבישרו על התלבטות חברי הממשלה לגבי העתיד. אחרי שבועיים בקו שמענו ברדיו על פרוץ הקרבות בגזרה המצרית. כל המוצבים וישובי ההגמ”ר הוכנסו לכוננות מלאה והופסקה כל פעילות לא חיונית,והכנו את פלוגות הגדוד לתזוזה מיידית.

גזרת מפקדת הגדוד על גבעת “הגמל” בגשר הייתה שקטה יחסית בימים הראשונים,מלבד מטוס “הנטר” ירדני שתקף באזור ירדנה-בית יוסף והגיע עד בית השיטה,וכאן פצע את מוקי פלד בתוך תעלת קשר. ביום השני מוקדם בבוקר עבר מעלינו ברעש איום מטוס גדול כמו מטוס בואינג. מאוחר יותר התברר שזה היה מפציץ עיראקי מדגם טופולוב-16 שבא מעיראק לאורך אפיק הירמוך,המשיך עד נתניה,ושם הפיל שתי פצצות לא חמושות שהרגו אישה אחת שיצאה מביתה. הטייס שהבין שטעה בדרך המשיך צפונה לכיוון רמת דוד.שם פגע בו מטוס משדה רמת דוד,והוא התרסק לתוך מחנה עמוס הקרוב וגרם לאסון נורא.  17 חיילי מילואים,רובם אנשי עמק יזרעאל מבוגרים נהרגו ועוד עשרות נפצעו מפגיעה ישירה במצבור דלק ותחמושת.

בדרום הגזרה,בעמק בית שאן היו הפגזות של הירדנים,ובגזרה הצפונית לרגלי רכס תאופיק המאיים על ישובי עמק הירדן, הסורים הפגיזו בלי סוף,בעיקר בישובים תל קציר,מעגן ועין גב.לאור הלחימה הקשה בדרום ובאזור “הגדה המערבית” היה ברור שבהמשך יהיה צורך לעלות גם ל”רמה הסורית” המאיימת. רוב הכוחות של צה”ל ופיקוד צפון היו עסוקים בלחימה ולא היה מספיק כוחות לקרב על הרמה וגם אנחנו קיבלנו משימה התקפית.הגדוד רוכז בשטח כינוס מוכן לתזוזה ,כאשר התוכניות משתנות כל הזמן.

אחרי קבלת פקודה סופית (לעת עתה) מהחטיבה,תכננו עליה רגלית בלילה לרכס תאופיק וכיבוש המוצבים שם.לאחר סיום מתן הפקודה הגיע למפקדת החטיבה בפוריה החפ”ק של אוגדה 36(בפיקוד אלוף אלעד פלד).הוא ביטל את התוכניות של החטיבה והודיע כי כוח ראשון של צנחני מילואים מחטיבה 80 שלחמו קודם במתחמי אום כתף בסיני,הגיע לבקעת יבנאל,ומשימת כיבוש תאופיק ודרום רמת הגולן עברה אליהם. הם עלו לשם בשבת בבוקר בחום הלוהט של יוני בסיוע מחלקת טנקים ובולדוזר שפרץ דרך בעלייה.

על החטיבה שלנו הוטל לפרוץ מעין גב  דרך שדות המוקשים של מוצבי נוקייב וכורסי,ולהשתלט על כל המוצבים והישובים הסורים שלאורך החוף הצפון-מזרחי של הכנרת-עד שפך הירדן.

בינתיים ברח הצבא הסורי מכל שטח רמת הגולן,ואחרי פריצת מעבר בשדות המוקשים עלינו על דרך העפר הסורית מנוקייב לכורסי,כפר עקב ויתר הישובים בעמק הבטייחה,כשהם ריקים ונטושים,ורק עדר ג’מוסים מסתובב לו על חוף הכנרת (שהועבר אחר כך לחולה).

עם ערב דמה החוף הצפון-מזרחי של הכנרת לרחוב דיזנגוף, כפי שהגדיר זאת כתב העיתון במחנה.ואכן היה זה תענוג מיוחד במינו לשבת על מרפסת בית השייח’ של כפר עקב,לשתות “תסס” קר מהשק”מ המגיע לכל מקום,ולהביט על  טבריה ויתר ישובי הכנרת שבה מתנוצצים אלפי אורות אחרי ביטול ההאפלה,ומעליהם מצטלבים בשמיים אורותיהם של הזרקורים שהוצבו ברכס פורייה כדי לעזור להבקעה הלילית של השריון לרמה,ועתה נשארו מחוסרי פרנסה ויכולים להשתתף בשמחה הכללית.

למחרת עם שחר התחלנו בעבודה האפורה של סריקת  כל המבנים והמוצבים,איסוף שלל של הצבא הסורי ופיצוץ כל העמדות והבונקרים שהפריעו לדייג ושייט חופשי בכינרת. בינתיים נתגלו עשרות סורים שברחו בבהלה מבתיהם עם הפצצות חיל האוויר כולל חיילים שזרקו את המדים ולבשו בגדים אזרחיים ורצו לחזור לבתיהם. כעת הייתה לנו תעסוקה רבה במיון השבויים שאת חלקם שלחנו לבתי כלא צבאיים והאחרים פונו אל הגבול החדש.

בנוסף נשלחו סיורים של הסיירת החטיבתית לבדוק דרכים שעולות אל  הרמה.

באחד הסיורים האלה היה ידידי הטוב נמרוד ריבלין מקיבוץ גשר ,שלמד עם קבוצת “תומר” בכיתה י”ב. לפני שיצא לסיור התייעץ איתי על אפשרות מעבר בעלייה הקשה לחר’ כנף.למרות שבמפות לא הופיע סימן למיקוש,הטמינו הסורים מוקש על הדרך בזמן הנסיגה שלהם.הגי’פ של נמרוד עלה על מוקש והוא והנהג שלו נהרגו.ניסינו להגיע אליו עם התאג”ד אך זה היה מאוחר מדי.

זמן קצר לאחר המלחמה הוחזרנו לבסיס ושוחררנו.

 

 

מלחמת ששת הימים- מספרת ניצה אגוזי

 במלחמה הזאת אני כבר אם לילדים, אשת חייל, בהריון, רכזת חינוך – מה שמכתיב התייחסות אחרת לדברים.

תיק הביטחון במזכירות הוצא ממקומו, הדפים נפרשו והמכונה המשומנת החלה לעבוד כפי שהיא יודעת. שוב הוכרז על האפלה גורפת, צידי המידרכות נצבעו בצבע כתום כדי לעזור במשהו להולכים באפילה…

שוב נחפרו תעלות, נפתחו המיקלטים ונוקו מכל מה שנותר בהם במלחמות הקודמות.

בבית-השיטה היו אז 14 פעוטונים (כולל תינוקות), איזולטור, 6 גנים ו-12 כיתות בית-ספר. לכל יחידה כזו נקבע מיקלט לשעת הצורך וצוות של חברים שיגיעו למקום הימצאם של הילדים ויעזורו להם להגיע למיקלט מייד עם האזעקה. תורנות לינה של הורים סודרה בכל בתי-הילדים.

לבוקר הראשון בשעה חמש נקבעה ישיבת מטה הישוב בחדר סידור-העבודה שמתחת לחדר-האוכל. הגעתי לשם בתוקף תפקידי וכמובן מצאתי שם כבר את אבי, שהיה המא”ז. לאחר דקות ספורות נשמעה האזעקה וכל אחד רץ למקום המיועד לו. בדרך מהאיזולאטור כבר פגשתי את הני מוסבך ז”ל, תינוק בכל אחת מזרועותיה. לקחתי ממנה אחד ורצנו למיקלט.

בארוחת הבוקר כבר התנוססה בחדר-האוכל הודעה מרעישה, בכתב-ידו של שבו ז”ל, על הפעילות המוצלחת של חיל-האוויר שלנו במצרים.

באותו בוקר הסתבר שלמרות ימי הכוננות הארוכה והמלחמה שכבר פרצה – חסרה לנו כיתה אחת. קבוצת “שיטה”, עם המחנכת תמר דגן ז”ל, הייתה אז בעיצומו של טיול שנתי. הם הגיעו כמתוכנן למעגן-מיכאל ורק שם התברר להם המצב והם שולחו מייד הבייתה.  חיכיתי להם בבית-הילדים ולפני שהתפזרו לענייניהם  נתתי להם הרצאת עידכון ומייד תרגלנו ירידה למיקלט…

ביום הראשון למלחמה נפטר חברנו גיורא רייכמן ז”ל. היה בזה משהו הזוי:  גיורא, שבתודעת כולנו היה לוחם, איש ביטחון, דווקא עכשיו? והלווייה העצובה בעיצומה של מלחמה, קשה לעיכול.

גם הפעם התרוקן המשק מהגברים הצעירים ושוב גוייסו הילדים לעבודה.

בחדר הטלפון שבהנהלת החשבונות נמצאה כל הזמן קבוצת ילדים שתפקידה לקבל כל דרישת-שלום שהגיעה מחייל ולמוסרה לבני-משפחתו. לפעמים אותו חייל מסר ד”ש גם מחברים נוספים שנמצאים איתו וגם ד”שים אלה הגיעו ליעדיהם.

עדיין בלי טלפונים וטלביזיות ובכל זאת שמענו את רעמי התותחים מאזור ג’נין, קיווינו ודאגנו… ידעתי ששלמה נמצא שם.

כל ערב, אחרי השכבת הילדים, היה כל הציבור מתכנס בחדר-האוכל כדי להתעדכן בחדשות, בהוראות ובעיקר – כדי להיפגש עם חייל שהגיע לכמה שעות הבייתה, לשמוע את סיפורו ולקבל דרישות-שלום מאלה שנמצאים איתו.

מהמלחמה הזאת לא חזר הבייתה אברהם עמר ז”ל. בתום הקרבות הצטרפו גם כמה מחברינו לחפש אחריו עד שנמצאה גופתו בתל-פאחר.

הייתה זו מלחמה קצרה שתוצאותיה באותם ימים רוממו את רוחנו ותרמו לא מעט  להרגשת הביטחון הכללי והפרטי. החיילים חזרו הבייתה  והילדים ללימודים. תיק הביטחון במזכירות עודכן ואוחסן עד לפעם הבאה. שלמה חזר מהצבא לאחר חצי שנה (כנראה עסקו שם בהפקת לקחים ובהתכוננות למלחמה הבאה…)

                                         צילומים מהמערכה בשומרון – של חיים בניאן ומשה גל

 

 

 

ביריחו

כנראה בנין העיריה ביריחו

גשר אלנבי לאחר חבלה

הקרנטל ומחנה הפליטים

גשר דמייא

מסדר למניעת שלל במשטרת פרעה

 

נאום המפקד למניעת ביזה והתנהגות מכובדת

משטרת פרעה

 

לוחמים ונרות ליד הכותל

חרדים ולוחמים משלבים ידיים

יהודי ראש העין מתפעמים

 

חמאם אל מליח

איסוף ציוד צבאי ירדני

הקרב על עמק דותן (קטעים מתוך עבודת גמר כיתה י”ב)

מראין עופר מאירי בשנת 1990

ראיון עם סא”ל מיל. לוי מן

בקרב עמק דותן היה לוי מן (חבר קיבוץ בית-השיטה) מג”ד גדוד 25, אשר נלחם בקרב ככוח נפרד משאר החטיבה.  לאחר המלחמה מונה לוי מן לסמח”ט חטיבה 45.

אנחנו ישבנו בבסיס עורפי שהיה באליקים (אום-אל-זנת) והסיורים שלנו היו בגולן, לבדיקה של כל מיני תוכניות אופרטיביות ואחרות לקראת לחימה אפשרית עם סוריה, ולזה הקדשנו את מרבית הזמן.

כאשר גמרנו את הסיורים, ומתוך ידיעה והערכה (לא שלנו. אלה דברים שקיבלנו אותם), שירדן לא תשתתף במלחמה, למרות כל ההכנות המצריות-סוריות. היה ביטחון, עם כל המודיעין שזרם אלינו, שירדן לא תשתתף במלחמה, ולכן לא צריך לשים את הדגש על ירדן, אלא לשים את הדגש על סורי

לוי-מן-מגד-25-שמאלי-בגיפ-בסיור-עם-המחט-משה-בר-כוכבא-נוהג-בגיפ-

לאורך-הגבול-בצפון-השומרון-4.6.1967-אוסף-משפחת-מן-בית-השיטה

יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים, עשינו בכל זאת סיור גבול ירדני; התחלנו אותו מהגלבוע לכל אורך הקו הירוק (על דרך – הפטרולים) עד לאיזור של בקעה (בקעה אל-גרביע’). אבל זה היה סיור הכרות שטחי ביותר, לא מתוך כוונה שאנחנו נסתובב שם ונילחם. ובכל זאת, מדי פעם נעצרו לצפות על השטח, לבחון אותו (מה יש לאויב מה אין לו). המודיעין על ההיערכות הירדנית שהיה בידנו זעום ביותר. לא היתה לנו אינפורמציה על הערכות הירדנית, מתוך אותה הגישה שמלחמה עם הירדנים לא תהיה.

לא היו שום תוכניות מוכנות מראש לכיבוש עמק דותן, או כל איזור אחר בירדן. הפקודה לתקוף את עמק דותן נתקבלה בשעה 11:00. הפקודה ניתנה לנו על רקע הפעילות האווירית המוצלחת שנעשתה עם פתיחת מלחמת ששת-הימים.

ואז ירדן, מתוך שיקול שלה הצטרפה. ההצטרפות שלה היתה אולי יותר סמלית בהתחלה, אבל היא קיבלה אופי שחייב מידית תגובה רצינית. באיזור ירושלים הם התחילו להפגיז את ירושלים, ובאיזור שלנו (גזרת צפון שומרון) הם קידמו תותחים ארוכי טווח שהתחילו להפגיז את אזור שדה התעופה רמת דויד.

וניתנה פקודה מיידית לחטיבה לתקוף את האזור, שלפי הערכה של המודיעין והמפקדים הצבאיים, נמצאים בו התותחים ארוכי הטווח, שכנראה נמצאים בעמק דותן. אלה היו תותחי “לונג-טום” שטווח הירי שלהם 32 ק”מ, והערכה היתה שהם ממוקמים אי-שם בעמק דותן בין בורקין (כפר ערבי שנמצא בפסגות מעל ג’נין) ליעבד (שנמצא בצד הדרומי-מערבי של העמק), אי-שם בתוך חורשות הזיתים.

אנחנו היינו מכונסים במסגרת של קבלת האינפורמציות, והגיע נציג של פיקוד צפון והנחית את המשימה הזאת. להערכת המצב ובניית התוכנית היתה קצרה ביותר, ללא הכנה מוקדמת, ללא אינפורמציות אפילו לא על השטח, כי לא היה זמן לפרוס את המפות ולא לנתח בצורה צבאית הגיונית בדרך של נוהל קרב רגיל, תקין. ואז, בהתייעצות של מטה ומפקד החטיבה, קבע מפקד החטיבה שיש לתקוף את האיזור הזה של עמק דותן בשני צירים בצורה של “תנועת מלקחיים”, כאשר עיקר החטיבה תנוע מכיוון צומת מגידו – רם און – גבעת עוז, ויתקוף לכיוון בורקין (יכבוש את בורקין). זה עיקר החטיבה; שני גדודים, גדוד הטנקים וגדוד חרמ”ש, ויחידת הסיור והארטילריה החטיבתית.

גדוד אחד ינוע דרך ערערה, יתקוף ויתקדם לעמק דותן דרך יעבד.

השיקולים בבחירת תוכנית מלקחיים היו שניים: שיקול אחד לא היה ניתוח קרב בצורה מסודרת, לא היה מקום להערכת מצב מאורגנת, כי לא היה זמן לכך. השיקול  השני בבחירת שני צירים נבע מכך שלא היה מספיק מידע על טיב הצירים בהם תפרוץ החטיבה, ואז יכול היה להיות שאחד הכוחות היה מצליח והכוח השני לא מצליח להגיע לשדה הקרב.

המשימה העיקרית היתה להשמיד את הארטילריה. לא דובר על כיבוש עמק דותן וג’ינין, לא דובר על המשך תנועה. אבל, כמובן, כשאתה הולך לבצע משימה אתה לא יכול להתעלם מהשטח, אתה צריך גם לתכנן לעצמך אפוא תוכל להיאחז בשטח, אפוא תוכל לבצע את הקרבות שעשויים להיות באיזור., ולכן ההתבססות היתה על קו הרכס מעל עמק דותן (צד צפון-מערב), והעמק היה מוכתב בגלל המשימות.

בשעה 16:00 חיכה לנו בצומת מגידו אלוף הפיקוד, ונתן את ההנחיות האחרונות ללחימה. אני הייתי בקבלת הפקודות האחרונה וחזרתי בחזרה על מנת לתפוס את הגדוד בציר התנועה שלו

סאל-לוי-מן-מגד-25-נותן-למפים-ולקציני-המטה-את-פקודת-המבצע-להתקפה-על-יעבד-בשומרון.

צילום דני אגמון -מנסורה-יוקנעם-5.6.1967-

לו.

לפני שאני מתחיל לתאר את הקרב של הכוח העיקרי, של החטיבה, אני רוצה להקדים ולומר שג’ינין היתה הטראומה של צה”ל במלחמת השחרור.  על ג’ינין רבץ תמיד סמל של כישלון, כשתקפו את ג’ינין מפקד החטיבה החליט שהוא לא הולך בדרכים עקיפות, אלא הולך ישר דרך אל-ימון ודרך כפר-דן, כאשר הכיוון העיקרי היה כפר-דן. עוד ביום הם התפרסו בהסתערות על האיזור הזה, חטפו הפגזה די רצינית, כבר עם מעבר הגבול היה להם נפגעים, הם נכנסו עם ערב לשטח הזה של כפר-דן ואל-ימון. הסתבר, שהם הסתבכו באיזור הזה ולא מצאו את הציר. הם נתקעו בתוך הכפר עם שיירת הטנקים, בין הרחובות, אותו הדבר קרה גם בכפר-דן, והם נשארו תקועים. רק פלוגת חרמ”ש אחת ופלוגת טנקים אחת והחפ”ק של המח”ט הצליחו לעלות על הציר להגיע עד חצות לגבעות של בורקין. לקראת שחר תקפו כוח הטנקים ופלוגת החרמ”ש את הכפר בורקין, והם ישבו בנקודה אסטרטגית טובה מאד ביחס לג’נין.

באותו זמן שהחטיבה חיפשה את הדרך לעלות למעלה, גדוד הטנקים נע בעקבות גדוד החרמ”ש. כאשר הוא עבר בין מטעי הזיתים, יחידת שירותים שנעה מאחורי הגדוד נתקלה ביחידה ירדנית קטנה. היחידה היתה בפיקודו של הרס”ג, וכאשר ירו עליהם הם התארגנו מהר תקפו אותם והירדנים ברחו. המחלקה ראתה שיש שם תותחים והמשיכה קדימה. אחר כך הסתבר, שהתותחים האלה היו תותחי “הלונג-טום”, למעשה הם השמידו את התותחים ולא ידעו זאת, ורק לקראת בוקר התברר, שבעצם התותחים שחוסלו הם תותחי ה”לונג-טום”.

באותו הזמן שאני התארגנתי באיזור יעבד, המח”ט לקח שתי פלוגות , אחת טנקים של אגוזי וחלק מיחידת הסיור. על בסיס פניה שלו אל הפיקוד הוא קיבל אישור לכבוש את ג’נין מאחור. מפקד החטיבה ירד עם הכוח שלו ובקרב קצר, תוך שעתים, נכבשה ג’ינין. בזמן שהמח”ט היה בג’נין, הוא קיבל הודעה שהטנקים של חטיבה 40 הירדניים מתקרבים לאזור עמק דותן.

הגענו לצומת דיר-שרף ליד שכם, שם מצאנו 26 טנקים M-48  נטושים ושלמים. הסיבה שהירדנים נטשו אותם היתה, כנראה, שהם הרגישו שאין להם יותר סיכוי להצליח וזאת משום שהיו מוקפים מצד אחד בטנקים שלי שהיו בסילת-א-זהר ומצד שני על ידי הטנקים של חטיבה 37 שהיו בשכם.

אחרי שחברתי עם חטיבה 37 בשכם, קבלתי פקודה להצטרף אל החטיבה בגשר דמיה. הנסיעה היתה בציר חופשי ופנוי. כל הדרך אני זוכר שראיתי שיירות של פליטים שברחו משכם וערי הסביבה, ונעו בחופשיות אל עבר גשר דמיה וירדן.

בסיכום, כל כיבוש עמק דותן לא היה מתוכנן. המשימה בגללה נכנסנו לעמק דותן היתה השמדת התותחים שהפריעו לשדה התעופה של רמת-דויד. הכיבוש עצמו היה ברגע שתפסנו את צדו המערבי-צפוני של עמק דותן. הלחימה על העמק היתה כל כולה 36-24 שעות. העדיפות היתה של האויב ללא כל ספק. האיכות של הנשק היתה גם כן לטובת האויב.

מפקדת החטיבה   לשכת    המח”ט

ו’ בחשוון תשכ”ח  9   בנובמבר    1967

ציון לשבח

הנני לציין לשבח את גדוד חרמ”ש 25 בפיקודו של סא”ל לוי מן על לחימה למופת ודבקות במשימה.

להלן תיאור המעשה:

גדוד 25 בתנועתו ליעבד עם חשיכה התקדם בתנופה בנתיב קשה ביותר בשטח הררי תוך התגברות תוקפנית על כוחות השהיה של האויב אשר היו מורכבים משישה תול”רים, ג’יפי סיור עם מקלע 0.5 וכוחות חי”ר ניידים אשר הסתייעו באש ארטילרית.

בהתקדמותו אל מִתחם יעבד אשר היה מוחזק על-ידי מסגרת גדודית התגבר הגדוד על שדות מיקוש ומכשולי קרקע וכוחות האויב אשר חיפו על מכשולים אלה.   הגדוד התקדם לכיוון שכם תוך השמדת כוחות חי”ר ושריון על האויב בתוקפנות וביעילות. הגדוד בלחימתו הביא לביטוי מקסימלי את אמצעי הסיוע הגדודיים, כל זאת עשה הגדוד למרות האבידות הקשות בכוח אדם ורכב אשר הסתכמו ב-12 הרוגים ו-41 פצועים.

משה בר-כוכבא, אל”מ

מפקד   החטיבה

 

מתוך ברכה שכתב אריה בן-גוריון ללוי:

י”א בטבת התשנ”ז, 21.12.1996

לחבר, לוחם, אבא וסבא,

לוי מן בן ה-70 –

יש לי ממך זיכרון חריף ומיוחד, לוי כמג”ד במלחמת ששת הימים.

מה פתאום? מה לי, לך ולמלחמה ההיא?

היה זה בראשית מלחמת ששת הימים, ואני במכוניתו של עזריה ושנינו מעפילים למחניים שילדיה כולם – במקלטים כי הסורים מרעישים מעמדותיהם בגולן, והם מרעישים אותנו. אנו על הכביש המתפתל מגינוסר לראש-פינה ולוי בראש יחידת טנקים מוזעק מג’נין לגליל העליון. אנו מפנים דרך לטנקים וחונים בשולי הכביש. והנה הרעשה! הסורים מטווחים בבהירות לאור שמש הבוקר ממזרח למערב אל שיירת הטנקים הארוכה המעפילה. אבל ההרעשה מחייבת גם את המפקד, לוי מן, לנטוש את הטנק ולחפש מחסה בין הסלעים שבצִדי הכביש. אכן, לוי מן בקנה מידה 1:1, עם החגור הצבאי, דומני עם כאפייה לצווארך וגם עם אבק דרכים מאז… פעם ראשונה אחי, שנתקלתי באש חיה, פה, קרוב. בין הטנקים, ופוגש בלוי מן: מסתכל בפניך מקרוב. קרוב מאוד: איזה פנים! מאובקות ואבק שרשראות הטנקים דבוק ומרוח על הטופוגרפיה של הפנים: עיניים אדומות, מאובקות בפינות שתי העיניים, כמו עציץ אנושי חי. האוזניים בית-הקליטה – קח גרעין – זרע משדה הבר ושתול! – ייקלט! אין קמטים על המצח. כל הקמטים התמלאו באדמת אבק, ומבעד למסכת אדם טבעית זאת הרהרתי: פנים כאלה לא ראיתי מימיי (גם לא בשיטוטיי במדבריות יהודה): אדם ואדמה, טנק ומלחמה – אחדות כאן על הכביש הגלילי, ואני בינותם – חי. מחפש מחסה מאחורי סלע גלילי עם המפקד ועמיתיו. תמונה אמיתית, סוריאליסטית.

לחצתי את ידך בחום, ואתה ושיירת הלוחמים הארוכה נעלמתם במרחקים אל הגולן הסורי.

חזק,                                                                                        בלחיצת יד חברית,

אריה בן-גוריון

 

כניסה למחנה צבאי סורי ברמה

מתארגנים ליציאה לאחר תקופת ההמתנה

כיבוש משטרת גנין

מתעדכנים מהעיתון לגבי גזרות אחרות

משטרת גנין

קטע מתוך ראיון עם סרן (מיל) שלמה אגוזי

מראין עופר מאירי לעבודת גמר כיתה י”ב

בתקופת ההמתנה, אנחנו היינו במנסוריה, שם התאמנו והתארגנו. הפלוגה שלי היתה פלוגה ותיקה, שהייתי איתה כבר כמה שנים. היו לנו טנקים M-51 עם התותח החדש, 105 מ”מ. את הפלוגה הכרתי טוב מאוד וזה היה חשוב מאוד.

שלמה בקבוצת פקודות בטרם קרב

זאת היתה אחת הפלוגות הותיקות בגדוד, גדוד 39. המג”ד של הגדוד היה אדולף שגם אותו הכרתי הרבה שנים, מהסדיר ומהקבע.

היציאה לקרב היתה בערך בשעה 10:00, שמענו את החדשות שהתחילה מלחמה, ולא ידענו לאן אנחנו הולכים. נכנסנו לטנקים והתחלנו לנוע לצומת מגידו. שם קראו למ”פים לסדרת פקודות. כשהגענו חיכו לנו שם המח”ט משה בריל, מפקד האוגדה אלעד ואלוף פיקוד צפון – דדו. ישבנו בקבוצת הפקודות, לא לקח הרבה זמן ואנחנו היינו בראש בגדוד בדרך לג’נין. זה היה נוהל קרב חפוז בהחלט.

שלמה על הגיפ בהכנות לכניסה

התחלנו לנוע לכיוון ג’נין (אפילו מפות מסודרות לא היו לנו – כי לא התכוננו כלל לתקוף בגיזרה זו) לאזור אל-ימון. בין מגידו לג’נין התחלתי לעלות על איזו דרך עם הפלוגה שלי, הייתי הפלוגה הראשונה בגדוד והתמונה היתה יפה מאד, איך שכל הגדוד נע קדימה. אני נסעתי בראש ויריב היה אחרי. מהפלוגה שלי ושל יריב הורידו מחלקה ונתנו אותה ללוי מן, שפרץ עם הגדוד שלו באיזור ואדי-ערה. אנחנו פרצנו לאיזור אל-ימון. בין הסמטאות הסתבכנו עם הטנקים כי הדרך לא היתה נכונה.

היה אתכם כוח הנדסה?

לא היה שום דבר. הפלוגה שלנו היתה ראשונה וכשאנחנו הסתבכנו בין הבתים באל-ימון פלוגת הסיור פרצה קדימה, והגיעה לצומת קטביה ושם נתקלה בכוח ירדני שהיה שם.

היה ג’יפ של הסיור שהוביל אתכם?

לא היה ג’יפ סיור בשלב זה. עלינו על הדרך ודהרנו לכיוון קבטיה, פשוט דהרנו בחשיכה, בלי אורות בלי גלום. נענו בשדרה כשאני מוביל. היה חושך, לא ידעתי במי ניתקל ולא סמכתי על אף-אחד. הובלתי בעצמי.

כשהתקדמת כך, לא חששת שאתה נע בלי כיסוי (ארטילרי וכדומה)?

לא היה שום זמן לחשוב, אמרו שפלוגת סיור והג’יפים הסתבכו וצריך לחלץ אותם. אפילו לא היו ידיעות על כמה טנקים יש להם. הנכון הוא שאמרו, שחטיבה 40 באיזה שהוא מקום באיזור גשר דמיה, חוצה.

בעמק דותן על טנק המ”פ

עד אז לא ידענו מה זה קרבות שריון, היה רק הסיפור על המארב של הפלוגה של בריל, במלחמת סיני. כל השריון היה אז קטן מאוד, כמו משפחה, והסיפורים היו שאם חברים נפגעים, אתה עוזר להם מיד. בקיצור דהרנו, והגענו לאיזור הצומת, אז בא לקראתי ג’יפ ואמר לי: “ת’שמע, כל העסק נגמר, חולצו כולם לאחור, ויש פה כמה הרוגים”. ראיתי את ההרוגים הראשונים בחיי. הם שכבו שם ליד ג’יפ וזחל”מ שרוף מכוסים בשמיכות.

בכניסה לג’נין היו הרבה אנשים, כל הרחובות היו מלאים באזרחים וחיילים. הם היו נדהמים. לא הבנתי מה קורה: הם כנראה חשבו שאנחנו עירקים ולא חשבו שאנחנו ציונים, פתאום התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, אז נתנו מכת אש מכל הטנקים שירו לכל הכיוונים וכל הרחובות התרוקנו, פרצנו עם מכת האש לרחוב הראשי. ירינו בעיקר ממקלעים, לא בתותחים. כשהגענו כמעט למסגד, המח”ט משה בריל, צועק לי: “למשטרה, למשטרה” ולי לא היו מפות ולא ידעתי איפה המשטרה, אבל הוא אמר “שמאלה למשטרה”. שני המ”מים שהיו מאחורי פנו למשטרה ואני עוד המשכתי לכיוון עפולה בציר הראשי, מיד הסתובבתי וחזרתי אבל באיגוף שמאלי מסביב לכל הפלוגה. המחלקה הגיעה אל מול המשטרה והתחילה לירות, אבל היא היתה ריקה. הגעתי לאיזור המשטרה גם כן, התחלנו לירות, אבל היא היתה ריקה. הגעתי לאיזור המשטרה גם כן, התחלנו לירות קצת ופתאום אני רואה לידי נפילות של פגזים אבל זה לא היה נפיץ, אלא ח”שים, כלומר טנקים יורים עלי, סובבתי את הצריח 1800 הרמתי משקפת, וראיתי מעל הרכס עומדת מחלקת טנקים ירדניים ויורים עלינו.

חטיבה 45 היתה החטיבה היחידה שבלמה אותם. לוי מן היה למעלה באיזה מקום ליד יעבד, אני הייתי בשלב של יציאה עם שתי המחלקות מג’נין והפלוגה של פכטר, שהוא עצמו נפגע וגדי רפן שהחליף אותו נפצע גם כן, היתה ללא שליטה באותו שלב. הפלוגה של יריב היתה היחידה שעמדה על הרכסים ובלמה, היו להם טנקים עם תותחים ארוכי-טווח, והם צלפו על הרכס שמשם הגיעה חטיבה 40 בדרכה. ההסתערות של אביתר על חטיבה 40 היתה הירואית, אבל כנראה שהוא לא ידע מה יש שם. איפה המג”ד שלי היה באותו שלב אני לא יודע, כי הייתי ת”פ המח”ט ואחר-כך נשלחתי לסייע לחטיבה 9, לא הייתי מרושת. איך שעליתי על הטנק שלי התחלתי לשמוע מה קורה ובשלב הזה, שהמטוסים שלנו התקיפו אותי, שלפתי באופן אינסטינקטיבי רימון אדום וזרקתי והטיס ראה את זה ובשנייה האחרונה הוא התרומם, אז פצצה אחת נפלה לא רחוק מהטנקים שלנו ומישהו נפצע קל (כמה שריטות קלות), זה היה מזל גדול, ממש מזל גדול.

תעודת ציון לשבח לצוות של שלמה בתום הקרבות

פליטים נעים על הכבישים

 

תצפית במחנה דמיא

מנוחה במחנה דמיא

 

בסידור עבודה – אתי יחיאלי ורותי פלד 1967


גקי במפעל                                                                           

בזיתיה לאה גלבע ורבקה לב

פליטים חוזרים לכפרים עם תום הקרבות

 

טנק ירדני

ציוד ירדני בשומרון

גיפ וזחל”מ של כוחותנו

איך גרם עמוס נאמן לכיבוש ירושלים בניגוד לפקודות

מאת :אורי מילשטיין מתוך הספר “דרך רבין ומורשתו”

רבין התעלם מן ההתרחשויות האמיתיות: דקות מספר לפני שעה 15.00 הודיע אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס למטכ”ל שחטיבה 16 מתקיפה. “לא לתקוף ללא אישור”, נאמר לו. הממשלה עשתה ניסיון אחרון למנוע את המלחמה בירושלים. מארמון הנציב טלפן ראש משקיפי או”ם, הגנרל אוד בול, אל הנציג הישראלי בוועדת שביתת-הנשק הישראלית-ירדנית, סגן-אלוף ביברמן: “אני מקווה להשפיע על הירדנים להימנע מפעולה צבאית”. שר הביטחון, משה דיין, סבר שאפשר לאתר את האש בגבול ירדן. בהסכמת דיין הודע ביברמן לבול שישראל מסכימה להפסקת-אש בירושלים. באמצעות קצין האג”ם של פיקוד המרכז אריק רגב25 העביר נרקיס לקצין האג”ם של חטיבת ירושלים, רב-סרן עמוס נאמן, את הפקודה לא לתקוף. נאמן השיב לו, על-פי גרסת מחלקת היסטוריה של צה”ל, שההתקפה כבר התחילה ושאין לו קשר עם התוקפים. לימים העיד נאמן שהוא יכול היה להתקשר עם הכוחות שנשלחו לתקוף ולעצור את ההתקפה. בכל זאת החליט, בעצה אחת עם רגב, “לחתוך את הדברים”, להפר פקודה ולהניח לאשר דר ולפקודיו לתקוף. הפרת פקודה זאת של רס”ן עמוס נאמן, בן קיבוץ בית השיטה ואיש מהפכת ה-101-890 בשנות החמישים, הניע תהליך שבסופו כבשה ישראל את יהודה ושומרון ואיחדה את ירושלים26.

  משתתפים במערכה בירושלים
גדוד 28 – מעבר מנדלבאום-שער שכם –  יורם הינמן , דורון פורת, נמרוד בר,יוסי אסף, שרגא גופר, שאול חוגים, בני לוין,
גדוד 71 – שמואל הנביא, שיח ג’רח ואדי ג’וז מוזאון רוקפלר – עוזי אילת, יגאל שפר, מאירקה אורי, משה פלד,
גדוד 66 – בי”ס לשוטרים, גבעת התחמושת, –
סיירת 80 – חילוץ הטנקיסטים בלילה מתחת לחומה, רכס הר הזיתים – נתן שונרי, אילן כהן ,נמרוד שרון , יואל יפה,
חטיבה ירושלמית 16 – כיבוש ארמון הנציב ומוצב הפעמון – עמוס נאמן, גידי שרון,
חטיבה 10 הראל – סגירת ירושלים מצפון.

רשימה חלקית

 

יורם זמוש-מהקיבוץ דרך “מרכז הרב” לצנחנים ועד לשחרור ירושלים והכותל המערבי

שירתי בצנחנים מ1960 עד 1965 ,עברתי את כל המסלול כחייל, סמל מחלקה, כקצין מ”מ, סמ”פ ובסוף  כמ”פ בחטיבה בפיקוד רפול. השתחררתי והוצבתי מיד במילואים בחטיבת צנחנים חדשה שאך הוקמה ,חט’ 55. מפקדי בסדיר, ידידי הקרוב משה  סטמפל הסמח”ט הטרי, הביא אותי לחטיבה כמ”פ  פל. א’ בגדוד 71.  סטמפל המסור הוא שהקים את החטיבה, מוטה גורהגיע לפקד עליה

ליום  הזה  נכספנו…. השישי  ביוני. 1967.

מפקדי הפלוגות כונסו ונשלחו לירושלים לפני האוטובוסים ויתר הכוח. השעה היא ארבע אחר הצהריים. הכוונה היא לעלות לעיר בשעות האור, כדי שהמפקדים יוכלו לעשות הערכת מצב ולתכנן תכנית פעולה. אנחנו נוסעים בג’יפים, שיירה של כעשרה כלי רכב. אני נוסע בג’יפ יחד עם דן זיו, הסמג”ד, ועוזי אילת, מ”פ ב’. התארגנו בחפזה, זורקים את החגורים והציוד על הג’יפ ונוסעים.
דן זיו נמוך ומוצק, ומבוגר ממני בעשר שנים. הוא אחד מגיבוריה האמתיים של מדינת ישראל, שקיבל את אות הגבורה – העיטור הגבוה ביותר – עבור פעולתו בקרב המיתלה ב-1956. עוזי אילת הוא טיפוס קשוח ונחמד,  חקלאי מקבוץ בית השיטה שליד הגלבוע.
היי … אנחנו עולים לירושלים. חיילי הלגיון הם חיילים רציניים !  ואני  נסער ….
אני אינני גיבור כלל. אני רוצה  למלא את התפקיד שלי, ולשמור על החיילים שלי. אם אצליח בכך, זו תהיה כל התהילה שאבקש.
השיירה שלנו נוסעת, מצומת נחשון להר-טוב, ולשער הגיא. מתחילים לטפס לכיוון הגבעות. הירדנים הציבו מרגמות ותותחים בלטרון, ממש בסמוך.. ירושלים נמצאת בקצהו של פרוזדור ארוך וצר שכולו עלול להיות תחת אש ארטילריית האויב.
הכביש  צר מאד, בקושי נתיב אחד לכל כיוון. התנועה היא לכיוון אחד בלבד, לירושלים. טנקים של חטיבת הראל על השרשרות …. – שרמנים משופצים – מורידים את הג’יפים שלנו לשוליים. בלגן גדול, פקק ארוך אחד של ג’יפים וקומנדקרים, טנדרים, אמבולנסים, מכליות דלק ומשאיות תחמושת.
אני יודע שהחיילים בפלוגה שלי כועסים ומתוסכלים  עם ביטול הצניחה  באל-עריש  ובגלל ששולחים אותם למשימה, כך הם חושבים, של זקנים לאייש עמדות הגנה, הרחק מהמלחמה האמתית המתרחשת במדבר סיני. הרגשות שלי הפוכים לחלוטין.
ירושלים!
האם זו השעה המיוחלת, אחרי אלפיים שנה?
האם אנחנו נזכה לעשות זאת?
ליד לטרון, מתחילה השיירה שלנו לספוג אש מרגמות. אחת המשאיות, ממש לפני הג’יפ שלנו, חוטפת פגיעה ישירה. פיצוץ חזק מאד, ממלא את האוויר באבק ועשן, תופסים מחסות בתעלות שבצדי הכביש. חובשים רצים להגיש עזרה לפצועים. פתאום זה מרגיש ומריח כמו מלחמה. באבו גוש הטנקים נעצרים.. מרימים  קנה.., יורים מעבר לקריית ענבים ומעלה החמישה, לכיוון גבעת הרדאר. השעה חמש וחצי אחר הצהריים. הגענו אל פאתי העיר. הרחובות ריקים. פה ושם עשן שריפות. פגזים נוחתים במקומות אקראיים, ומתוך העשן מופיעים אמבולנסים וניידות משטרה. אנחנו מגיעים לתחנת דלק בכניסה לעיר. על תלולית חול קטנה יושבים שני נערים קטנים בחולצות טי. “היי, מה אתם עושים פה?”, “אנחנו רוצים לראות את המלחמה”. חוץ מהם, אין איש ברחוב.
מחנה שנלר הוא המפקדה של החטיבה הירושלמית, חטיבת המילואים שאחראית להגנת העיר. המחנה מופגז.  אנחנו רואים פצועים שנישאים על אלונקות אל מחוץ לשער. הירדנים טיווחו את המחנה. מסוכן שם….אנחנו פוגשים בחברי הטוב, עמוס נאמן, קצין המבצעים של החטיבה. עמוס נותן לנו כמה מפות (לנו אין בכלל מפות) ומכוון אותנו לגג סמוך בשכונת בתי פאג”י. משם היינו רגילים לצפות על ביה”ס לשוטרים וגבעת התחמושת ..:
” הנה פירוט הפקודה שלכם  בטלקס, תעופו מכאן ותצפו בגזרה  –  כל מה שתוכלו לראות ולזהות.”
מעין מצוק קטן משקיף על הערוץ של וואדי ג’וז, אנחנו נעים בעקבות פל’ ד’. הצבתי על קצה המצוק ארבעה מאג”ים, מקלעים קלים מתוצרת בלגיה. המקלענים שלנו יורים ברצף, ארגז תחמושת אחד אחרי השני, כדי לחפות על כושי והמחלקה שלו הנלחמים בוואדי מול עמדות במרגמות הירדניות, זוהי “גבעת הרתק”. עוזי ודן זיו מנהלים קרב מדרום, מול המסגד, אנחנו מתקדמים ….
מיד אחרי עלות השחר, דקות ספורות לפני ההיתקלות עם משאיות החיילים הירדנים, חוברת אלינו אחת מכיתות הנשק שאבדו לנו במהלך הלילה. ידידי הטוב, שי חרמש, הוא מפעיל הבזוקה בצוות. מתחבקים, שמח לראות שאתה בחיים. שי חיוור מאד, ואני רואה שהוא מתאמץ לכבוש את הדמעות שלו.
“זמוש, אני בא עכשיו מהתאג”ד. , חיפשתי נשק אישי בשבילי, יש רק בזוקה …”    שי מתאמץ להשתלט על הרגשות שלו. “איזה מראה נורא, על הרצפה… שורה של שמיכות… עשרים, אולי יותר.  נעלים אדומות בולטות מחוץ לשמיכות. ובצד הגופות ערימה של חגורים וקסדות, עוזים, ורובים. ”קחו מה שתרצו’ אומר לנו החובש.”זמוש, לא יכולתי לקחת נשק. מההרוגים שלנו. כל כך הרבה, זמוש! כל כך הרבה!”
אני רואה ששי השיג לעצמו רובה. “אתה בסדר, שי?”
“כן… ” הוא תופס בידי כדי להתייצב. “תתאושש בחור, תנוע לפני בחוד,   בזוקאי מימין ….”
התכנית של המג”ד שלנו פעלה כמו שעון. עוזי בחר מקום מוצלח לנקודת הפריצה, ואנחנו, הפלוגות, חצינו את השטח ההפקר במהירות והגענו אל מאחורי הקו הקדמי, לפני שהספיקו לאתר ולפגוע בנו. השמש עולה, חלק מהלגיונרים נעלמו והסתלקו כדי להציל עצמם.
לגדודים האחרים שלנו, לא האיר המזל פנים.
גדוד 28 סבל אבדות כבדות כבר בהפגזה על רחוב שמואל הנביא. בהמשך, פלוגות שלהם שנעו לעבר מוזיאון רוקפלר, איבדו חיילים רבים במארב, באחת הפניות שעשו בחשיכה, בין דרך שכם לרחוב צלאח א דין. אפילו בשלב זה רוב הגדוד עדיין סופג אש כבדה מחומות העיר העתיקה.
עם בוקר נערכנו  במרפסת בית אבן אל מול הירדנים במתחם אוגוסטה וויקטוריה, אני עומד מעל וואדי ג’וז, עם  משה מילוא, אנחנו רואים את יוסי יפה, מג”ד 66 מגיע אל המג”ד שלנו, עוזי עילם. פניו של יוסי שחורים מפיח ואבק. הם מדברים בארבע עיניים,  מהפנים העגומות של שני המפקדים, ברור שהם מדברים על האבדות שספגו הגדודים שלהם. כמה חיילים איבדת הלילה?
גזרת הלחימה של גדוד 66 הייתה צמודה אלינו מצפון. המשימה שלהם הייתה לתקוף את בית הספר לשוטרים ואת ריכוז העמדות בגבעת התחמושת. אנחנו, בגדוד 71, נדע רק בערב על קרבות הפנים אל פנים שהתנהלו על היעד הזה, ועל ההרג הנורא שהתרחש בתעלות האלה במשך שעות ארוכות.
לגדוד שלנו הוקצה כח טנקים בפיקוד רפי ישעיה, כדי לסייע להתקפה במעלה הגבעה, ובעצם להוביל אותה. רשת הקשר של הטנקים פעלה בתדר אחר מזו של כלי הרכב שלנו, ונקבע במקום תדר משותף חדש.
הטנקים נערכו בחצר מוזיאון רוקפלר, במקום מוסתר מעיני האויב. לפי התכנית הם אמורים היו לרדת בין העמדות שלנו והמדרון לנחל קדרון, לאוגוסטה ויקטוריה ולהר הזיתים, במעלה רחוב שמואל בן עדיה. פלוגה א’ שלנו הייתה ערוכה ומוכנה ליציאה. הפקודות שלנו היו לנוע אחרי הג’יפים של הסיירת של מיכה קפוסטה. הג’יפים ינועו מיד אחרי הטנקים.
ואז  בחשיכה, תחת אש כבדה,  תעה הטנק המוביל בדרך. במקום לפנות חזק שמאלה לרחוב בן עדיה הקרב לשחרור ירושליםבמעלה הרכס, הוא המשיך ישר – לדרך יריחו שמתוחה במקביל ומתחת לחומה המזרחית של העיר העתיקה. הטנקים האחרים נעו בעקבות הטנק הראשון, ונכנסו למלכודת אש נק”ל ואש נ.ט שנורתה עליהם מטווח קצר מחומות העיר. הטנק של רפי ישעיה, כך יתברר לנו מאוחר יותר, נתקע על גשר הקדרון בין כנסיית גת שמנים וכנסיית יהושפט,סופג אש כבדה מחומות העיר העתיקה. הנהג שומע את המפקד צועק בקשר “קדימה.” צריח המפקד פונה קדימה אל המשך הדרך, אבל בתוך החשיכה והבלגאן הוא לא מבחין  שהטנק עצמו פונה בניצב לדרך. הנהג נע קדימה והטנק קורס אל תוך הוואדי. טנק השרמן השוקל שלושים ושתיים טונות, מתהפך באוויר ונוחת הפוך – הצריח למטה, הזחלים למעלה. בדרך נס הצוות שורד. אבל זו רק התחלת הכאוס.
הלחימה נמשכת שעות ארוכות. כשהטנקים טועים ופונים לדרך יריחו, מבין מיד מפקד הסיירת מיכה קפוסטה, וחברו מאיר הר ציון שהצטרף אליו – כולם וותיקים וגיבורי קרבות –את גודל האסון. הם מזנקים בג’יפים  אל תוך האש  “לעצור את הטנקים” ! להחזיר אותם לציר הנכון. הם עצמם נלכדים באש צולבת. עד סוף הלילה הם יאבדו חמישה חברים יקרים.
הפקודות  לגדוד שלנו הן לעצור במקום ההיערכות. אנחנו שומעים את הדי הקרב, ממש קרוב לעמדות שלנו מתחת למוזיאון רוקפלר. חיילי הסיירת, בסיוע כוחות מגדוד 28, ממשיכים במאמצים לחלץ את הכוח לאחור, ולפנות את הפצועים וההרוגים מדרך יריחו.
באמצע כל ההמולה הזאת מקבל מוטה גור, מפקד החטיבה, ידיעה מודיעינית על טור טנקי פטון ירדניים  שעולה מבקעת הירדן לכיוון ירושלים. זו הסיבה שבגללה עצר מוטה את ההתקפה על אוגוסטה וויקטוריה, ופקד על הגדוד שלנו ועל גדוד 28 להתארגן להגנת נ.ט. ולהמתין.
אנחנו,
אתמול בשעה מאוחרת, לאחר סיור התצפית בגגות שכונת פאג”י, כשכל קציני הגדוד דלגו מגג לגג כדי לצפות על הסביבה ולהבין את הטופוגרפיה של העיר,  התכנסנו – חבורת הפיקוד של עוזי ומפקדי הפלוגות – במרתף הצפוף של משפחת כהן, ברחוב בית הכרם מס’ 10. אבא עו”ד, אמא  ושתי בנותיה  – הגישו לנו תה  ועוגות, והרשו לנו להשתמש בטלפון שלהם, …. והם שומעים ושותפים בפקודות ובתכנון …. .
המשפחה מפוחדת,  אבל גם נרגשת. מה באמת יקרה בירושלים? האם הכוחות הישראלים יורשו לפרוץ לעיר העתיקה? ברגע מסוים, יצאה הסבתא, שכבר עברה את גיל השמונים, מהחדר. הבת שלה סיפרה לנו שהסבתא גרה עם בעלה במשך שנים ארוכות ברובע היהודי בעיר העתיקה, לפני שהירדנים כבשו אותו ב-1948. בעלה כבר נפטר, והסבתא מתגוררת בדירה קטנה בסמוך.
עוזי הסביר לנו את תכנית ההתקפה שלו. הוא הדגיש את חשיבות הרגעים הראשונים לפריצה. חייבים להבקיע את קו ההגנה הראשוני של הירדנים בכל מחיר. אני התחלתי כבר לתכנן כוחות ומשימות לפלוגה שלי, ואז חזרה הסבתא מתנשפת, ונעמדה מאחורי. אני יושב והיא עומדת ממש מאחורי. “הנה הבאתי לכם דגל…”, אמרה לי, ותחבה לתוך הפאוץ שלי את דגל ישראל.
“זה הדגל שלנו”, אמרה הסבתא, “מאז גורשנו מהבית  בעיר העתיקה”. היא מחבקת מאחור בדמעות …. ” בחורים… כל העם היהודי … כל הדורות של העם היהודי דוחף אתכם בקצות האצבעות שלו ….  שתגיעו בשלום ותניפו את הדגל הזה …..
הסבתא בכתה.עד היום אני חש את הדמעות שלה על העורף שלי.
קיפלתי את הדגל, והכנסתי אותו לחגור שלי. הבטחתי שכאשר חטיבה 55 תקבל פקודה לפרוץ לעיר העתיקה, הדגל הזה יונף על האבנים הקדושות.
ואז, כשעמדנו לצאת ולחזור, כל אחד אל הפלוגה שלו, ואני כבר ליד הדלת, תפס  מוישלה סטמפל בזרועי. הוא שמע את הסבתא, ושמע את ההבטחה שלי. סטמפל הוא הסמח”ט שלנו, סגנו של מוטה גור. סטמפל הוא זה שהקים בפועל את החטיבה לפני פחות משנה.
זמוש,  “דיר  בלק”,  תשמור את זה במקום בטוח !!”
“את מה?”

“את הדגל!”

צותתי שתי חוליות – עם מטעני חומר נפץ  –  לפוצץ את שער האריות החסום, יאיר לבנון המ”מ ויגאל שפר החייל האמיץ מבית השיטה. המטענים שיועדו לצניחה באל-עריש מוכנים על  הזחלמים, ההפעלות בכיס החזה של המפקדים…מתדרך  להתקרב עד השער.. ולהניח בתחתית הדלתות…פלוגה א’ מתחילה לנוע במורד דרך יריחו, ממש מתחת לחומות העיר העתיקה, אותה דרך שבה נקלעו הטנקים לקרב הנורא בלילה הקודם. אני חושש שניתקל באותה התנגדות עזה גם הפעם. חיילי הלגיון הערבי גילו נחישות ולחמו היטב, בלילה הקודם.  החיילים שאומנו בידי הבריטים הפגינו אומץ, דמיון ומקצועיות. חוליות אויב יצאו מהעיר העתיקה לעבר הטנקים שלנו, תוך ניצול החשכה והבלבול. צריך לתת קרדיט לחיילים הירדנים, שהצליחו לעצור את ההתקפה הלילית שלנו על אוגוסטה וויקטוריה.
אני לא הקצין היחיד שמגלה דאגה ברגעים אלה. מוטה גור, באמצעות הקמב”ץ שלו, חברי הוותיק עוזי פרומר, פוקד על פלוגה א’  לעצור !  “אנחנו רואים אתכם, השער סגור, שולחים טנק לפרוץ את השער.   המתינו  לטנק  בקרבת השער !.”
הגישה לשער האריות היא ב’סמטת שער האריות’, רחוב צר המטפס לשער בין שני קירות אבן הבנויים לכל אורכו – כמאה וחמישים מטרים. בקצהו העליון של הרחוב, קבוע בתוך החומה, שער ברזל כבד. אין כל מחסה ברחוב. ממרום החומה הכל חשוף לחלוטין.
אני עוצר את הפלוגה מול השער בתחתית הקמר של הסמטה…,  מחלקה מימין בגבעת הקברים  ומח’ משמאל  ואני בתווך שער האריות, מסיבי ושקט.. צופה במשקפת וממתין… טנק מופיע ברעם וחריקה – טנק שרמן ..ענק.. תותח 90 מ”מ. בצדו האחורי של הטנק יש קופסת תקשורת  “הטלפון האחורי”. מרים את השפופרת. מפקד הטנק שומע אותי. אני מזדהה כמפקד הפלוגה  וקורא לו:
“תשחיל שלושה פגזים לתוך השער.”
הטנק יורה פגז אחד, שניים, שלושה …  רתיעה לאחור, עשן  ואבק….. והדלת הימנית של השער נתלשת ומוטחת לפנים.
בימין  הסמטה עומד אוטובוס מרצדס חדש. “דפוק גם את האוטובוס”, אני אומר. ייתכן שהוא ממולכד. התותח של הטנק רועם פעם נוספת. האוטובוס עולה באש.
השעון שלי מורה על 09:45. פלוגה א’ מתחילה להתקדם. האוטובוס בוער באש תופת. אנחנו מתקדמים צעד אחר צעד, נצמדים לקירות האבן, כשהאצבעות על הדק העוזי, רובה ה- FN או מקלע המאג. אני צועק  להתכונן לזרוק רימונים במקרה שתיפתח אש מהשער או מעל החומה. כוח נוסף של צנחנים נע ברחוב מימיננו. אני מזהה את קאצ’ה מגדוד 28. שני הזחל”מים עם חומרי הנפץ מגיעים … כעשרים מטרים מהשער, ופתאום מגיח מאחור הזחל”ם של מוטה גור ודוהר לכיוון שער האריות!
מוטה עוקף אותי. רואים עליו שהוא מתרגש מאד. הוא עוקף את הטנק ומאיץ לכיוון השער. אני המום. מוטה הוא מפקד החטיבה איך הוא מסכן כך את החיים שלו?
בינתיים מגיע מאחור בריצה עוזי עילם, המג”ד שלנו. “זמוש, למה אתה מחכה! קדימה, פנימה!”
הזחל”ם של מוטה מטפס על הדלת הקורסת ועובר את השער. אנחנו לא שומעים יריות. “קדימה”, צועק עוזי.
פלוגה א’ שועטת אל תוך השער

זמוש,  הדגל אצלך ?
אני מסתכל לעבר חורשת הברושים. בטח שהדגל אצלי. כשהייתי צעיר טיילתי פעמים רבות להר ציון, שמחוץ לחומה, ועמדתי שם על קצות האצבעות רק כדי לראות את צמרת הברושים, שסימנה את מיקומו של הכותל המערבי. טיפסנו גם על הגג בנוטרדאם כדי לראות משם את אותה חורשה. אני יודע בדיוק היכן היא.
יורים עלינו …. קליעים שורקים מעל הראשים. קבוצת  ירדנים – חיילים ואזרחים– מצטופפים בעמדת ירי מאחורי כמה משאיות צבאיות. אנחנו תופסים מחסה מאחורי אחד הקירות ומתפרסים קדימה לכיוון מקור הירי. כמה מהחיילים נמצאים קרוב ליורים, וצועקים לעברם  “חלאס חלאס “. האויב מגיב במטח ירי. סטמפל נמצא  אתנו. אנחנו משתטחים על הרצפה בראש המדרגות. הירדנים נמצאים מתחתנו, במרחק של כשלושים  מטר בשולי הרחבה. כלי הרכב במקום, מוצבים מתחת לקשתות האבן, כדי להגן עליהם מאש מרגמות.
אש …. !יורים,שמעון ערוסי, יורה שני ררנ”טים (רמון נגד טנקים) אחד אחרי השני. ערוסי הוא לוחם קשוח.  משחיל במיומנות את הררנ”טים מתחת לכלי הרכב, שני פיצוצים רועמים, באמצע ריכוז הכוח הירדני. הרג טוטאלי. הירי נפסק מיד, נשמעים קולות מצוקה וקריאה לעזרה.
אנחנו דוהרים הלאה, משאירים את הפצועים בידי החובשים שמאחורינו. המשימה שלנו היא למצוא את הכותל ולהניף מעליו את הדגל.
רפי  מלכה  הסמ”פ איש השב”כ, בערבית שוטפת מוצא זקן בגלביה לבנה מעובדי הווקאף…”זה  המפתח  כותל אל-יהוד..שער אל  מוגרבי” רפי מוריד מצווארו מפתח ברזל גדול, פותח דלת עץ בשער הירוק.. אנחנו יוצאים… שכונת המוגרבים לפנינו, שביל מדרגות רחב יורד לכיוון שער האשפות, וכאן מימין דלת ברזל  מחלידה, מדרגות צרות יורדות.. וקיר האבנים הענקיות , הכותל המערבי.. קדום ומוכר אזוב ועצבת .. מוצל  שקט וחרישי. מתנשא מעל לחצר הקטנה.
אנחנו יורדים במדרגות אבן, ומביטים למטה. השטח בכלל לא, כפי שהוא נראה לי בדמיון… במקום רחבה ענקית, אנחנו רואים סמטה צרה, ברוחב של כמה מטרים, מסביבה בתים ערביים, שכונת המוגרבים. השטח ריק לחלוטין. לא אזרחים, ולא חיילים. זו בסך הכול סמטה. עשבים מבצבצים מבין הסדקים שבין אבני הקיר.
אבל זהו הכותל, אני לוחש:  כותל  כותל  שבנו אליך ….. !.
משה סטמפל נובח. “זמוש, איפה הדגל?
הוא פוקד:  ” תשלח כמה  חבר’ה  לתפוש  את הכותל “,ואז הוא מצביע  למעלה –  מעל  לכותל  סבכת ברזל. “אנחנו  מניפים  שם את הדגל..”, נושף סטמפל, ואחר כך נחזור ונרד לכותל.
אני בוחר באחד הסמלים שלנו, דב גרונר, לרדת במדרגות האבן אל הכותל,עם  מספר חיילים להשתלט  עליו. עדיין שומעים אש צלפים. הלחימה בעיר העתיקה נמשכת. אנחנו -כל היתר – עולים חזרה בעקבות סטמפל דרך שער המוגרבים. אנחנו חוזרים באותה דרך שבאנו, ומנסים לטפס ולמצוא את סבכת הברזל שראינו מלמטה. הנה, הדלת אל המחכמה, בדיוק בריכוז הפצועים שהשארנו, מתחילים לטפס. מולנו כמה תלמידי המחכמה,  שחורי עור ענקיים,  מ”הרלם” אמריקנים, בג’לביות שחורות – זועקים ומקללים באנגלית.  אנחנו מתקדמים תוך מהלומות עזות.. אריה ג’קסון ממש שבר את המקלעון על הגב של אחד המתפרעים… לפתע  מופיע איש צעיר – שיער שחור, גבוה ורזה. אתו מגיעות שתי נשים, בלונדינית וברונטית. “זה בסדר”, הוא אומר באנגלית, “אני שייך לטובים.” מסתבר שהוא יהודי אמריקני מברוקלין, ניו יורק, שהתאסלם, ועבר לירושלים המזרחית כדי לעבוד עבור עיתון בשפה האנגלית. שמו הוא עבדאללה (לשעבר מרק) שלייפר, אם כי אין לנו מושג על כך באותו רגע. עבדאללה עתיד להפוך לעיתונאי ידוע ומכובד, ולמזרחן מלומד.
הצעיר פותח לנו דלת. זו הדירה שלו. “תעברו מכאן”, הוא אומר, “אתם בדיוק מעל שער המוגרבים והכותל המערביהכותל המערבי!” אנחנו עוברים ומגיעים למעין טרסה. סבכת הברזל מתנשאת ישר מולנו. אנחנו ממהרים אליה. המיקום שלה גבוה ובולט בדיוק מעל הכותל. סטמפל שואג:   תוציא את הדגל  ותכתוב  …  תכתוב  על הדגל …..
“מה לכתוב עליו?”
יש לי  עט כדורי חבוט. אני פורס את הדגל,  ומשתמש בירך כשולחן כתיבה,  סטמפל  מכתיב:
“דגל ישראל מונף היום, על הכותל המערבי בירושלים בידי צנחני חטיבה 55.”
“מה התאריך היום?”
אף אחד לא יודע. הימים עברו להם כל כך מהר. “כ”ח  באייר”
אני עובר לכתוב על מעקה  האבן.
כ”ח באייר תשכ”ז, בידי חיילי חטיבה 55, היא חטיבת הצנחנים כובשי ירושלים”.
“רגע, זמוש, עצור!”, צועק סטמפל. “לא כובשי ירושלים! תקן !  משחררי ירושלים!”
מתקן  “משחררי ירושלים”.   אנחנו מניפים את הדגל  בידיים רועדות…   עומדים נרגשים  שמונה לוחמים…. הנפת הדגל בשחרור הכותל שרים  “התקווה”….  המלים  יוצאות בצרידות מגרוננו, “….  להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ  ציון  וירושלים.
עומדים  על  החומה : יאיר לבנון, יורם זמוש, מושה מילוא, אברמלה שכטר, משה סטמפל, אילן אנגל, שמעון ערוסי, אריה ג’קסון (בן יעקב,), יגאל שפר, קוטיק ואלי לנדאו מ”במחנה”.
בינתיים  חיילים שלי סורקים את רובע המוגרבים ,אוספים את כל הגברים ומאבטחים את סביבת הכותל. במקום רוכזו השבויים הערבים -לא רק חיילים, אלא גם פקידים ומכובדים מקומיים. הם הבינו בשלב זה את גודל האסון שלהם. ראיתי יותר מאיש אמיץ אחד, מתייפח, פניו מכוסות בידיו.
חיילים ממפקדת החטיבה, הניפו את דגל ישראל על כיפת הזהב.דיין זועם והורה להסיר מיד את הדגל.  בשעה זו של ניצחון, אנחנו צריכים לגלות כבוד ואיפוק, גם אם הם כאויבינו לא נהגו כך בזמנו.
ירדנו חזרה לחצר הכותל הקטנה,  עדיין כמעט ריקה,  שקט וקריר,  אברהמה’לה  ויוסי אופנרמוציאים אברהם שכטר בכותל המערביתפילין,  כולם מתרפקים על האבנים הקדומות, אברהמה’לה נשען עמוק ומתייפח בדמעות,  מחגורו בוהק  דגל הלגיון הירדני  שהוא הוריד, זה עתה, מעל התורן במתחם הר הבית,
אני מכיר את אברהמה’לה ואת האחים שלו, מאז שהיינו ילדים. אבא שלו היה האיש הכי שקט, הכי פשוט, והכי צנוע שהכרתי. הוא עבד כל חייו במחלבת תנובה בתל אביב, כשהוא מגיע לעבודה רכוב על אופניו. הוא גידל את ילדיו, ולא ביקש דבר אלא לחיות כיהודי בארץ הזו. אבל תמיד חש שהשיבה לארץ איננה שלמה, כל זמן שהעיר העתיקה והכותל אינם בידינו.
עכשיו כשאני מביט באברמה’לה, ורואה את  העוזי עם הקת המקופלת מתחת לזרועו האחת, והתפילין בראשו ועל זרועו השנייה, אני יודע שהוא חושב על אביו. “אם אבא שלי היה יודע כעת, שאני ניצב כאן בכותל המערבי …..”
הפקודות שקיבלתי מעוזי הן להשתלט על אזור הכותל, אבל גם להמשיך בטיהור מעלה רח’ השוק,  “המצודה”, מגדל דוד והקישלה… אני חייב לרכז את הפלוגה שלי. הלחימה טרם הסתיימה.
יאיר לבנון הבחין לפתע בתחתית המדרגות היורדות לחצר הכותל, כתב – בעברית – קצת גמלוני, חרוט באבן, כנראה מהזמן האחרון,  “…. אם אשכחך  ירושלים  תשכח ימיני.

אחרית דבר
מלחמת ששת הימים נועדה לפרוץ את המצור הימי על ישראל ולתת תשובה צבאית לאיום המצרי בסיני.
מבצע “מוקד” של חיל האויר הישראלי השמיד במהלך מבריק את חילות האויר של מצרים,סוריה,ירדן ועירק
בבוקר ה 5 ליוני 1967 ובכך הכריע למעשה את המערכה.
המערכות בירושלים בשומרון ובגולן כלל לא היו בתיכנון עם פרוץ המערכה והן היו פועל יוצא של
השתלשלות האירועים בגזרות השונות.  800 חיילים רובם אנשי מילואים נפלו במערכה ב 5 ימי לחימה.
ישראל הרחיבה את גבולותיה מהירדן ועד תעלת סואץ במערב והסירה האיום המתמשך מרמת הגולן הסורית
.מאז כבר 50 שנה אנו חיים עם תוצאותיהשל אותה מלחמה.  הרגשת שיחרור וצדק היסטורי יחד
עם מועקת כיבוש ושליטה על עם אחר.הסכמי שלום נחתמו עם מצרים וירדן לאחר מלחמת יום כיפור.
למלחמה זו השפעה מתמשכת על כל מרקם החיים של מדינתנו גם היום אחרי חמישים שנה.
בפרק זה הבאנו מעט עדויות מבית השיטה וחבריה באותם ימים.
חגי ב.ג
      
   קישור למלחמת ששת הימים בויקיפדיה

  מבצע מוקד להשמדת חילות האויר של מדינות ערב

 אתר “נעמוש ” לעדויות ותצלומים ממלחמת ששת הימים

עריכה ואיסוף : חגי בן גוריון

צילומים וסריקות : חיים בניאן ומשה גל

מקורות לתיעוד : ארכיון בית השיטה (תמר אדר)

הדפסה : עדנה הדר

  • הטבעת הזכויות על התמונות – למניעת העתקה לא מבוקרת
במשך השבועיים שקדמו לפרוץ הקרבות התארגנה בית השיטה במתכונת חרום. שבו מונה למא"ז היישוב והחלה תקופת ההמתנה הידועה שבה לא היה ידוע מה ילד יום. נפתחו כל המקלטים,נחפרו תעלות ושוחות ברחבי הקיבוץ והוקמו צוותים וועדות לשעת חרום.
backtotop